חינוך הילדים שלנו הוא לא תמיד תהליך נעים וכיפי. הילד רוצה משהו אחד ואתם משהו אחר, הוא מתעקש, בוכה וצורח, ולבסוף, הרבה פעמים אתם אלו שמוותרים. כמובן, שכל מקרה לגופו, אבל איך בכל זאת אפשר להתמודד עם מקרים שונים? אתם שאלתם, מיכל דליות השיבה:
הפעוטה זורקת אוכל באמצע הארוחה
מירי: שלום, בתי בת שנה וחצי, וכשהיא אוכלת בכיסא (אם בבית ואם בחוץ) מגיע שלב שהיא פשוט מרימה את האוכל בידיה וזורקת אותו לכל הכיוונים. אנחנו כמובן אומרים לה שזה לא בסדר, שלא משחקים עם אוכל ובטח שלא זורקים, ומורידים אותה מהכיסא באמירת "סיימת לאכול". היא מאד משועשעת מהסיפור וצוחקת לנו בפנים.
האם מה שאנחנו עושים בסדר? מה כדאי לעשות שיגרום לה להפסיק עם המנהג הזה?
מיכל: שלום מירי, יש לך בת חכמה וחזקה והיא יודעת מצוין איך לגרום לך להגיב אליה. וכמובן, כל תגובה של ההורים היא רווח לקטנה. כן, אתם עושים בסדר גמור בכך שאתם מורידים אותה. בדרך כלל ילדים מתחילים לשחק עם האוכל ולזרוק אותו כשהם שבעים. והדרך לגרום לזה להיפסק היא לא לדבר על זה יותר. כאשר אתם מושיבים אותה לאכול אל "תזכירו" לה שאצלנו לא זורקים אוכל וכאשר היא מתחילה לזרוק אל תגידו מילה אלא פשוט תורידו אותה. היא תבין מצוין למה, הרי כבר אמרתם לה למה בערך שלושה חודשים, נכון? הפעולה הפשוטה (בלי כעס, כמובן) של להוריד אותה כאשר זה לא מלווה ברווח של שיחה או מבט בעיניים או כעס שלכם – תהפוך את הפעולה שלה (זריקת אוכל) ללא רווחית ולכן לא כדאית, ואז היא תפסיק. כשאין קהל אין הצגה. בהצלחה.
בתי רוצה רק את אמא
מאור: יש לי ילדה בת שנתיים ושלושה חודשים. היא באופן כללי ילדה טובה ומבלה בכיף עם אבא. אבל אם גם אמא וגם אבא איתה, היא תעדיף את אמא עד כדי בכי. למשל, כשהיא קמה בבוקר ואבא הולך אליה, היא תבכה ותלך למיטה להעיר את אמא. היא גם תרצה שאמא תרדים, תלביש, תקים, תקלח. מה עושים?
מיכל: הילדה מפעילה עליכם כוח. פשוט מאד. אם היא נהנית בחברת אבא אז כשאמא שם היא רק מוכיחה לכם כמה היא חזקה. אם אתם רוצים להפסיק עם זה – עליכם להפסיק לתת לה אמא כשהיא דורשת. אם אמא ישנה, האבא צריך לא לאפשר לה ללכת להעיר אותה. ואם הקטנה צועקת, אז יוצאים מהבית כדי שאמא לא תתעורר. אם היא רוצה שאמא תלביש או תקלח, אז אמא צריכה לא להלביש ולא לקלח. הקטנה תצרח ואתם בשקט גמור תגידו לה גם אבא כאן. אמא נחה, אמא עסוקה, אמא לא יכולה, אמא לא רוצה – ולא לתת לה שירותים מאמא. כל זמן שאתם נשברים ומספקים לה את מה שהיא דורשת – היא לא תפסיק לדרוש. בהצלחה.
הפעוט רוצה כל הזמן על הידיים
שרית: הי מיכל, יש לי בן בגיל תשעה חודשים שלא נותן לי מנוחה. ממש כך. לכל מקום שאני הולכת אני חייבת לקחת אותו איתי גם ברחבי הבית, כי אם לא - הוא מיד בוכה וצורח.
אני חוששת שזה מפתח אצלו חרדת נטישה. קשה לי עם זה כיוון שאני לא יכולה לתפקד כמו שצריך בבית, וכן, אני לא יודעת מה לעשות בשביל להרגיע אותו. הדבר היחיד שמרגיע אותו זה שאני מרימה אותו בידיים ומחבקת אותו או שאני מתיישבת לידו בעגלה.
מובן כי זוהי לא דרך ללמד אותו אבל אין לי הרבה ברירות. הוא מתחיל לבכות שוב שרגע שאני מורידה אותו ממני או יוצאת מהחדר. אציין כי הבכי הוא לא מרעב או מעייפות. מה עושים?
מיכל: שרית, הבכי של הבן שלך הוא שפה. על ידי הבכי הבן שלך אומר לך "את תעשי מה שאני רוצה גם אם לא מתחשק לך". והוא מצליח. ברור שזה כיף גדול להיות על הידיים של אמא כל היום או לגזול ממנה כל רגע פנוי. זה נותן לו אהבה וגם ובעיקר, נותן לו תחושה של כח עליך. זה הדבר ההרסני כאן. הבן שלך לא יודע להתחשב בך ולא יודע לחכות בסבלנות. הוא לא יידע את זה אם לא תלמדי אותו. והלימודים, לצערי, הם תמיד קשים.
כשהוא בוכה וצורח זה לא מחרדת נטישה. חרדת נטישה היא כאשר ההורים נעלמים לכמה ימים ולא לכמה דקות. את צריכה לשים אותו על הרצפה, שיזחל ויתאמץ להגיע אליך, וכשהוא מגיע, אל תרימי אותו על הידיים אלא תחייכי אליו ותגידי לו (והוא יבין כל מילה, תאמיני לי ותאמיני בו) שאת עסוקה והוא יכול לעמוד לידך. הוא יצרח ואת תחייכי אליו. וכך הוא גם יקבל אהבה וגם ילמד שאמא לא לוקחת על הידיים כל פעם שהוא דורש. יהיה לו עצוב ויהיה לך קשה, אבל אם לא תעשי זאת את דנה אותו להיות ילד נודניק וכוחני, ואותך לסבל מתמשך.
בני לא רוצה לדבר בשיחת וידאו עם בעלי לשעבר
אמא: שלום, אני ובעלי פרודים ויש לנו ילד בן שנה וחצי. עברתי לגור עם בני באזור השרון, והפרוד שלי נשאר עדיין בירושלים. יש לו הסדרי ראיה עם הילד בשבתות ואני רוצה לדעת איך ראוי להעביר את הילד לבעל? האם להישאר איתו עד שהם נוסעים עם הרכב או פשוט לתת לו אותו וללכת (אז הוא מסתכל עליי עוזבת)? קשה לי עם המצב הזה אבל אני לא רוצה לפגוע בילד, שהוא הכי חשוב כאן.
כמו כן, אישרו לפרוד שלי שיחות וידאו עם הילד באמצע השבוע (כדי שיראה אותו), אבל הילד עדיין קטן ולא מעוניין בשיחות האלה. ראיתי תכנית שלך שלא מומלץ להכריח את הילד לדבר עם האבא, אבל זה קצת שונה בגיל שלו עכשיו. השאלה אם מתישהו כן ל"דרוש" ממנו להשתתף בשיחה או פשוט לעזוב את זה ולתת לאבא לראות אותו כמה דקות משחק?
מיכל: שאלת שתי שאלות ואענה בשאלה: אם היית עוזבת אותו בגן על הידיים של הגננת היית מחכה עד שתיכנס איתו לריכוז? לא. וזה אותו דבר עם הפרוד שלך. הילד הולך לאבא בבטחה והוא לא מרגיש את הפחדים שלך. תני לו נשיקה ותגידי "שלום, אמא הולכת ואבא ישחק איתך" ותסתובבי ותלכי. לך קשה, אבל הקטן לא צריך להרגיש את זה. פעלי בטבעיות. גורלו של בנך הוא שאמא שלו ואבא גרים רחוק זה מזה והוא ינוע תמיד בין שני בתים. ובקשר לשיחות ביניהם: ילדים, גם בגילאים גדולים יותר, שלוש, ארבע ואפילו שבע, לא ממש אוהבים לדבר בטלפון ו/או בווידיאו. הם אומרים שלום והולכים. לא תצליחי ממש להכריח אותו. את כן יכולה להושיב אותו על הברכיים שלך ולהגיד לו: "הנה אבא. תגיד שלום לאבא". עשי זאת כדי שהפרוד שלך לא יאשים אותך בכך שאת היא זו שמונעת מהילד את השיחות. רק כך הפרוד שלך יוכל לראות שאת משתדלת אבל הקטן לא מעוניין. וכן, הרעיון של לתת לאבא שלו לראות אותו פשוט משחק זה גם ראוי בעיני. בעיקר, איילה, היי שלמה עם ההחלטות שלך ובטחי בחוסנו של בנך. כל טוב.
למה לבן השנתיים יש נטייה להרביץ?
קרן: שלום מיכל יקרה, יש לי ילד בן שנתיים (יש לו שני אחים בני 6 ו-7). הוא ילד מקסים, ומראה המון אהבה, אבל יש משהו שדי מטריד אותי – הוא נוטה להרביץ. גם מתוך משחק וגם כשמשהו מעצבן אותו.
אם זה לי, לאמא שלו, לאחים שלו, לילדים בגן שעשועים. אני חייבת לציין שאיתי הוא עושה זאת מתוך משחק ולא מתוך עצבים, אבל זה נורא מציק ולעיתים ממש כואב כי הוא
מצליח לשרוט אותי (למרות שאני מקפידה לגזור לו ציפורניים). ובגן שעשועים, אם ילד מפריע לו לעבור, למשל, הוא ממש דוחף או מרביץ. זה גורם לי למבוכה רבה.
ראשית, אני מעוניינת לדעת למה זה קורה? הילדים הגדולים שלי כלל לא הרביצו. שנית, איך מפסיקים זאת? אני חייבת לציין שאני כן כועסת עליו כשזה קורה, ומחזיקה לו את הידיים, אך זה חוזר. מתי זה אמור לעבור? האם יש קשר לגן שלו?
מיכל: קרן, קשה לדעת למה זה קורה. כי זה הילד. כי הוא ראה בגן או בגינת שעשועים. כי הוא שלישי וצריך יותר לשרוד. הכל יכול להיות נכון וגם יכול להיות משהו אחר לגמרי. העניין הוא ללמד את הילד לא לעשות זאת ואני מציעה לך את "חיבוק הדוב". זה חיבוק הפוך, כאשר הגב של הבן שלך על החזה שלך והפנים של שניכם לאותו כיוון. חיבוק הדוב אומר לילד שני דברים: אני אוהבת אותך ואני לא מאפשרת לך לעשות מה שרע. החיבוק הוא גם אוסר את הגפיים של הילד ולכן לא מאפשר לו להרביץ (ולכן הוא לא פונה אליך, כי בחיבוק רגיל הוא יכול להרביץ, לשרוט, לירוק עליך וכו') וגם משדר בטחון. אל תנאמי, אל תסבירי, אל תעשי מזה עניין ותגידי רק משפט אחד: אני שומרת עליך עד שתירגע. לא לשוחח איתו. לא להבטיח הבטחות. לא לרחם ולא לכעוס. זה ייקח זמן וזה אמור להצליח אחרי כמה פעמים וכמה ימים. בהצלחה.
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.