גננת מקבלת את פני הילד בגן (צילום: jupiter images)
הוא לא עוזב אתכם כל כך מהר? אל תתרגשו | צילום: jupiter images
בן החמש לא עוזב אותי

הילה: אני אם לשלושה ילדים מקסימים: הבכור בן חמש, האמצעי כמעט בן ארבע ותינוקת בת חודשיים. שאלתי היא בנוגע לבכור. כשמגיעים לכל מקום חדש הוא נצמד אליי ולוקח לו זמן להשתחרר. ברור לי שמקום חדש דורש זמן הסתגלות, אך גם לגן בבוקר הוא תמיד מבקש עוד חיבוק ועוד רגע, ולא נכנס ונפרד מיד. כמו  כן, הוא מבקש שאומר לסייעת שתשמור עליו ואחר כך מוכן להיכנס. אני יודעת שיש לו חברים והוא ילד  שמח שאוהב חברה. התנהגות זו אפיינה אותו גם לפני הלידה.
דוגמה נוספת היא שהוא רצה מאוד ללכת לחוג וכשהגענו חשש להשתתף, נצמד אליי וישב בצד. הגעתי מוקדם למקום כדי שיתרגל, כדי שיכיר ילדים לפני החוג וכד'. הוא מוכן להשתתף בתנאי שאהיה בתוך החדר ואילו המדריך מבקש מההורים לצאת. הוא נהנה ומבצע את התרגילים בבית ומדבר על החוג ועל הילדים בחוג, אך אם אצא לא ישתתף (ניסיתי).

שאלה נוספת: לאחר הלידה הוא קופצני יותר מהרגיל, נוגע רבות באוזניו, מרכין את הראש ומנדנד אותו. אני מעניקה לכל אחד מהילדים זמן נפרד איתי (מועט) ואף ללא התינוקת החדשה.
אשמח מאוד לקבל עצה כיצד להגיב בכל אחד מהמקרים.

מיכל דליות: הילה, בקשר לשאלתך על הבושה של בנך: יש ילדים כאלה. יש הרבה ילדים שלוקח להם שנה להיפתח לאנשים אחרים ולהסתגל למקום (גם אם הוא לא חדש). אלו הם ילדים שאני מכנה "לא מתמסרים בקלות". יש המון כאלה. כל מה שאת צריכה לעשות זה לא להתרגש, הוא בסך הכל בן 5, תני לו את הקצב שלו ואל תוסיפי "דחיפות" ועידוד להיכנס או להיפרד, זה רק מלחיץ אותו. עזבי. אז יש לך ילד שלא מתמסר. לא קרה כלום!

ובקשר להיותו קופצני יותר ונוגע באוזניו ומנדנד את ראשו: אני חושבת שזה כתוצאה מהלידה. אסביר: לכולנו יש בגוף חשמל, סוג של מתח, שמאפשר לנו ללכת, לדבר, לחשוב. לעיתים, במצבים מסוימים, החשמל, המתח, בגוף גובר. זה קורה בעת לחץ ובעת דאגה או חוסר בהירות. ואז, כשיש בגוף מתח עודף, צריך לשחרר אותו ועושים זאת על ידי תנועות ידיים וגוף (כמו הרבה אנשים שמקפיצים את הרגל או מטלטלים את הידיים או שיש להם טיק אחר). לדעתי זה מה שקורה לבנך. הוא במתח. הלידה הוציאה את כל הבית מאיזון ולילד רגיש ועדין כמו בנך, שגם ככה קשה לו להסתגל למצבים חדשים, יש הרבה מתח בגוף והוא מוציא אותו על ידי הקופצנות והתנועות. זה אולי נראה לא טוב, אבל בדרך כלל דברים כאלה חולפים אם לא שמים עליהם דגש. אם תוך חודשיים שלושה זה לא יעבור, תשקלו עזרה של איש מקצוע, כמו טיפול רגשי וכדומה. בהצלחה ומזל טוב.

בת השלוש חוששת מהמוות

אילנית: בתי בת 3 ותשעה חודשים. היא החלה להתעניין לפני כשנה בקשרים שבמשפחותינו המורחבת ושאלה על סבה (אבי) שנפטר כשהייתה בת פחות משנה. השבתי לה כי הוא מת, הוא מאוד אהב אותה והיא אותו, אך הוא אינו יכול להיות עימנו.
מאז, בכל פעם שהיא הזכירה אותו היא ציינה את דבריי. שוחחנו עליו, ראינו תמונות וצילומי וידאו שלהם ביחד וכהסבר על היעדרותו אני משתמשת במילים הוא מת, הוא לא חי כמונו, הוא לא איתנו יותר.

איני זוכרת איך עלה העניין, אך החודש שוחחנו על כך שיום אחד אנחנו נהיה הסבא וסבתא של ילדיה. באותו רגע היא פרצה בבכי ואמרה בזעקות אימה: לא! אני לא רוצה שאתם תהיו סבא וסבתא! אני לא רוצה שתמותו! אני לא רוצה שכולנו נמות!
לא ידענו מה לעשות. ניסינו להגיד שהכול בסדר אנחנו תמיד נהיה אמא ואבא שלה, שאנחנו תמיד נאהב איתה ונהיה עוד המון זמן ביחד, ונראה אותה גדלה ויפה ואת ילדיה. אך היא לא נרגעה.
נדהמנו, היא היתה מאוד נסערת ורק חזרה על זעקותיה. לבסוף, כשלא עזרו ההסברים הבטחנו לה שלא נהיה סבא וסבתא.

אנחנו ממש מופתעים. לא תארנו לעצמנו שהיא תעשה הקשר שכזה. האם ייתכן כי הבינה את משמעות המוות? מה עושים? ואיך כדאי להסביר לילד על סבו המנוח?

מיכל דליות: אילנית יקרה, בתך הוכיחה לכם מה שאנחנו יודעים: הילדים היום חכמים יותר מאשר אנחנו. לילדים היום יש 17 נקודות איי.קיו. יותר מאשר לנו. כן, כן. בתך המתוקה לא הבינה את משמעות המוות כמשהו נוראי, אלא עשתה הקשר חכם והגיוני, מתוך היכולת השכלית המוגבלת שלה: "סבים הם אנשים שאינם נמצאים איתנו. גם כשאבא יהיה סבא הוא יעלם ולא יהיה איתנו". מחשבה של הקשת מסקנות פשוטה. המחשבה הזו גרמה לה ללחץ מאד ברור והגיוני, וטוב עניתם לה. לא תמיד צריך להיות צודקים אלא, כמו במקרה זה, להיות חכמים. תוך כמה שבועות הקטנה תשכח את כל הסיפור ואתם הקפידו לא לדבר על סבא, וכמעט ולא להזכיר, בשנים הקרובות, את זה שתהיו סבים גם אתם. אי אפשר מלהימנע ולספר לילדים על סבא שלהם כמו שאתם עשיתם, ולכן לעיתים זו התוצאה. הרגיעו אותה והמשיכו הלאה.

בני חווה קשיי הסתגלות בגן

ליאת: בני בן שש כמעט. עברנו לאזור חדש ולא מוכר, הוא התחיל גן חובה וחווה קשיי הסתגלות. הוא מתלונן על הצקות מילדים, לעיתים גם אלימות פיזית. אני מנסה להסביר שעליו להחזיר, כי ברגע שיחזיר רק פעם אחת הילדים יבינו שהוא לא "חלש" כמו שהם חושבים ולא יתעסקו עימו יותר.

שוחחתי עם הגננת והיא הסבירה שהוא כילד חדש בגן חווה קשיי הסתגלות ויש ילדים שמנצלים את החולשה שהוא משדר.חשבתי לרשום אותו לחוג כמו קראטה שיקנה בטחון ומשמעת אך בני לא מעוניין בחוג. יש לך עצה כיצד עליי לפעול על מנת להקל עליו את יומו?

 מיכל דליות: ליאת, אם אמנם בנך משדר חולשה, כדאי לחזק אותו. ומכיון שהוא לא מוכן ללכת לחוג פיזי רשמי אותו לטיפול ריגשי. זאת תוכלי לעשות במשהו שהילד אוהב: דרמה, ציור, אמנות, מוזיקה, בעלי חיים, סוסים. כל אלה הם שיטות רגשיות לטפל במצבי חשש וחוסר בטחון כמו של בנך. אל תגידי לו שהוא הולך כדי לחזק את הבטחון העצמי הנמוך שלו, אלא תגידי לו שזה חוג נפלא. בהצלחה.

איך אעזור לבני להתמודד עם הסוכרת? 

לילך (שם בדוי): אני פונה אלייך כי אני מיואשת. אני אמא לשלושה ילדים. לילדי הבכור, בן ה-12, גילו סוכרת נעורים לפני שנה. הוא מסרב להתמודד עם העובדה שזה לכל החיים, וכתוצאה מכך הוא לא מבלה עם חברים ומופנם ברמה בלתי ניתנת להבנה (היה עוד לפני, רק הסוכרת החמירה את המצב).
ניסיתי המון פעמים לקחת אותו לעזרה מקצועית אך הוא סרב והתנגד לכך. ניסיתי את כל השיטות: קושי, רוך, זמן איכות - שום דבר לא עוזר.
הוא מסרב לעשות בדיקות, לא מוכן ללמוד לשים את משאבת האינסולין בעצמו ומוותר על ימי כיף מכיוון שהוא מתבייש. אני לא מצליחה להגיע אליו, אני לא מצליחה לדבר איתו, אני נואשת לחלוטין. אפילו ניסיתי לצ'פר אותו באופן חומרי אך גם זה לא עוזר. אני רוצה שהוא יתמודד ויקבל את מה שיש.
כעיקרון אין לו בעיה עם הסוכרת במסגרת המשפחה הקרובה, כלומר, הסבתא והדודים. אשמח לקבל עזרה מקצועית בעניין.

מיכל דליות (צילום: אלדד רפאלי)
יש מקרים שבהם אין ברירה אלא ל"שחד" את הילד במתנה גדולה | צילום: אלדד רפאלי
מיכל דליות: לילך, ליבי איתך ועם שאר בני המשפחה. אין ספק שבנך חווה מצב קשה שמשפיע מאד על בטחונו העצמי ועוצמת השפעת המחלה עוד גדלה בגלל שהוא בגיל ההתבגרות. זה גיל שבו החברים הם הדבר החשוב ביותר, ובנך חושב שהטיפול בעצמו הוא סוג של פגם שהוא לא רוצה שאחרים יראו.
לדעתי הילד חייב לקבל עזרה מקצועית ואולי אין ברירה אלא לשחד אותו בגדול. אולי להבטיח לו נסיעה לחו"ל לבר מצווה או בקיץ הבא, עם מבוגר שהוא יבחר לנסוע איתו, וכל זה בתנאי שמהיום ובמשך חצי שנה עד הקיץ הוא יטפל בעצמו באופן רציף. זה התנאי. הרי אי אפשר להכריח אותו ולכן יש למצוא את ה"שוחד" שיגרום לו לפעול.
בנוסף, כדאי למצוא חבר שיקשור קשרים עם בנך ויזכה באמון שלו וכך יוכל לאט לאט לעזור לו ליצור קשרים חברתיים. אם זה לא יצליח, נסי לחבר אותו לחונך/סטודנט/פר"ח כי אני חושבת שבחור צעיר, אחרי צבא, סטודנט, יכול מאד לתמוך בו. אני מאחלת לבנך בריאות ולכן כוחות נפש. בהצלחה.

בן השש מתחצף

מירי: אני נשואה לשניים. הילד הגדול בן 6 והקטן בן שנה ושלושה חודשים. יש לי בעיה עם הגדול. מאז שעלה לכיתה א' הוא השתנה מקצה לקצה. זאת אומרת שהפה שלו נפתח בצורה לא כל כך נעימה עם מילים כמו: תסתמי, טיפשה, סתומה וכו'.
אין לי מושג באיזה דרך ללכת איתו, הוא מקבל על זה עונשים וזה מחזיק מעמד לכמה ימים ושוב חוזר.
אתן לך דוגמה: אנחנו עושים שיעורים ביחד. הכל טוב ויפה עד שהוא נתקע עם מילה (שהוא רוצה שאני אגלה לו) ומפה זה  מתחיל: את אמא רעה, את לא עוזרת, את לא מגלה, איזה מח יש לך, בשביל מה למדת? מה את סתומה? ומפה מתחיל ויכוח שנהפך למריבה.
אשמח לקבל תדרוך בנושא, כי בסך הכל הוא ילד מקסים שמקבל פרגונים על דברים טובים.

מיכל דליות: מירי יקרה, כל תגובה שלנו מחזקת התנהגות. אם אומרים לילד כמה הוא נפלא יש סיכוי שהוא ימשיך לעשות את הדבר הנפלא הזה. אם מגיבים לילד שמתחצף, הוא ימשיך להתחצף, פשוט כדי להוכיח לנו שהוא חזק וש"אנחנו לא יכולים עליו". פעם היו מרביצים לילדים חוצפניים ובדרך כלל הם פחדו מהמכות ולכן הפסיקו. היום אנחנו לא נוקטים בשיטה אלימה כזו ולכן מה שנשאר זה להגיב באופן ש"יעלה לילד". באופן בו הוא יפסיד. ולא בעונש. עונש הוא פתרון זמני ומכיון שיש בו את אלמנט ההשפלה – הוא גם לא עוזר. אני מציעה לך להודיע לו שהמילים שלו מאוד פוגעות בך ומהיום כשהוא ידבר כך (הרי אי אפשר לסגור לו את הפה) את מסתגרת בחדר שלך כדי להירגע (וקחי איתך את התינוק).
התוצאה היא שברגע שהוא יגיד מילה כזו את תקומי, בשקט, בלי להגיד שום דבר, ותלכי לחדר שלך עם הקטן ותסגרי את הדלת. יותר מאוחר, באותו יום, לא תשבי איתו על שיעורים לא בגלל שהוא בעונש, הוא לא בעונש, אלא בגלל שאת עצובה ופגועה ואין לך חשק לעזור. המעיטי בדיבורים, הם לא עוזרים ורק חופרים להם בראש, ופעלי יותר. הגיבי באופן אמיתי למה שהוא עושה ואומר. בהצלחה.

>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור הבא.

>> בטור הקודם: למה ילדים משקרים?

לכל הטורים של מיכל דליות