"יום האישה הבינלאומי" הפך אמנם ברבות השנים למן "שבוע האישה", אך לצערנו זה כמובן לא מספיק, ואלימות נגד נשים היא דבר שקורה מדי יום. משחר ההיסטוריה נשים נחטפו וסבלו התעללות גופנית ומינית בידי גברים. לאחרונה הסרט "חדר" עטור הפרסים החזיר לתשומת הלב הציבורית את התופעה. אנחנו רוצים להתמקד דווקא בסיפורי הגבורה של נשים אמיצות שהצליחו לשרוד חטיפות אכזריות, ולספר את סיפורן המדהים והמזעזע.
אוליב אוטמן
אוליב אוטמן נולדה באילינוי, ארה"ב ב-1837. כשהייתה בת 14 משפחתה המורמונית הצטרפה לשיירה שנסעה בדרכה לקליפורניה, במטרה למצוא חיים טובים יותר בחוף המערבי. ביום הרביעי למסע השיירה הותקפה על ידי אינדיאנים, כנראה משבט האפאצ'ים. הוריה של אוליב וארבעת אחיה נרצחו במתקפה, אח נוסף נפצע קשה ואוליב ואחותה מרי אן, שהייתה בת 7, נחטפו ונלקחו על ידי השבט.
שתי הילדות היו שפחות במחנה במשך כשנה, ואז נמכרו לשבט מוהאב, שם קעקעו את סנטרן. אוליב טענה שהקעקוע נועד כדי לסמן אותן בתור שפחות, אך חוקרים מאמינים שבני השבט נהגו לקעקע את עצמם וקעקוע שכזה היה מקובל בשבט. ישנן הרבה עדויות סותרות, ולא הרבה ידוע על מצבן של הבנות בשבי. לפי ראש השבט, שהתראיין כמה שנים מאוחר יותר, הוא ריחם עליהן ואימץ אותן ודאג שלא יפגעו בהן. אוליב בעצמה סיפרה שאשתו של ראש השבט דאגה להן, ובתו הייתה ממש כמו אחותן, ואף ניתן להן שם אינדיאני ורכוש מועט. אוליב ואחותה אף בחרו לא לברוח, למרות שהיו להן כמה הזדמנויות כשמבקרים אירופאים הגיעו לשבט. יותר מאוחר הסבירה שחשבה שאף אחד ממשפחתה לא שרד את הטבח ואנשי השבט היו המשפחה היחידה שהכירה. אוליב הכחישה שאנשי השבט התעללו בה מינית. לעומת זאת יש כמה סימנים לכך שהיא הייתה פעילה מינית או שתקפו אותה - הכינוי האינדיאני שניתן לה היה "ספנטסה", שבתרגום חופשי משמעו "ואגינה מקולקלת".
בסביבות 1855 הייתה בצורת חמורה באזור, ומרי אן מתה, יחד עם הרבה מבני השבט. בערך בזמן הזה, החלו לצוץ שמועות בקרב מתיישבים אירופאים באזור שראו אישה לבנה שחיה עם האינדיאנים. שליח מטעמם הגיע לכפר ואחרי משא ומתן הוסכם לשחרר את אוליב, אחרי שהייתה כ-5 שנים בשבי.
כששוחררה לבסוף, גילתה אוליב שאחיה, ששרד את המתקפה, חיפש אחריה בכל האזור במשך שנים. כצפוי, אוליב הפכה למפורסמת בקרב החברה השמרנית של המאה ה-19. ב-1857 פורסם ספר בשם "חיי עם האינדיאנים", המתאר את קורות חייה, ואוליב נשלחה לתת הרצאות ולקדם את הספר. ב-1886 היא התחתנה עם גבר אמיד והם אימצו תינוקת. בעלה רכש את כל הספרים שפורסמו ושרף אותם, והפסיק את מסע ההרצאות שלה כי חשב שהן משפילות - מפטריארכיה אחת לאחרת.
אליזבת' פריצל
ב-2008 התפוצצה אחת הפרשות המזעזעות ביותר בתולדות אוסטריה (והעולם). היא החלה ב-1984, אביה של אליזבת', יוזף פריצל, כלא אותה במרתף כשהייתה בת 18. אליזבת' סיפרה יותר מאוחר כי אביה התעלל בה מינית מאז שהייתה בת 11, והיא ניסתה לברוח מהבית מספר פעמים. כשאביה הבין שהיא עלולה לברוח לווינה, הוא בנה מרתף נסתר מיוחד, חסין לקול ומציוד במטבח קטן ושירותים, שם כלא את בתו. לאחר היעלמותה, פריצל סיפר לאשתו שאליזבת' ברחה מהבית ואף השאירה מכתב שמצהיר שלא תחזור.
אלזיבת' שהתה במרתף בעיירה האוסטרית הקטנה במשך 24 שנים. אביה היה מבקר כל כמה ימים ואונס אותה. אליזבת' חוותה כמה הפלות טבעיות, וילדה שבע פעמים בשבי - ילד אחד מת זמן קצר לאחר הלידה ושלושה ילדים אחרים נלקחו על ידי אביה וחיו איתו ועם אשתו בביתם. לרשויות ולאשתו הסביר פריצל שהתינוקות פשוט הופיעו על מפתן דלתו. כשנולד הילד הרביעי, פריצל הגדיל את המרתף מ-32 מ"ר ל-55 מ"ר, אך אפילו פעולות הבנייה לא עוררו את חשד אשתו, השכנים או הרשויות. יותר מאוחר ילדה עוד שני ילדים, והתחננה ששלושת ילדיה יישארו איתה במרתף ולא יילקחו. אליזבת' סיפרה כי אביה היה נוהג להעניש אותה ואת ילדיה על ידי מניעת מזון, הפסקת החשמל והחימום וגם על ידי אלימות קשה ואיומים שייקח את הילדים שנותרו איתה במרתף. הוא גם איים שאם תעז לברוח הוא יהרוג את הילדים שגרו איתו בבית.
ב-2008, לאחר 24 שנה במרתף, הפרשה התגלתה במקרה. בתה של אליזבת', שהייתה כבר בת 19, נזקקה לטיפול רפואי דחוף. כשהגיעה לבית החולים מלווה בפריצל האב, הצוות הרפואי החל לחשוד בסיפור המוזר שסיפר להם - הוא טען שאליזבת' הצטרפה לכת ושלחה את בתה החולה לטיפול אצלו. אלא שהמשטרה עדיין לא חקרה לעומק את פריצל. רק כשאליזבת' התחננה ללכת לראות את בתה החולה, שלקתה במחלת כליות מסכנת חיים, פריצל הסכים לשחרר אותה ואת ילדיה בתנאי שיגיעו רק לביקור בבית החולים ויחזרו לשבי. וכך, אליזבת' ראתה אור שמש לראשונה מזה 24 שנה והגיעה לבית החולים.
בשלב זה הצוות הרפואי כבר הבין שמשהו ממש לא בסדר עם המשפחה הזאת, וקרא לשוטרים. יוזף פריצל בן ה-73 נעצר והואשם באונס, גילוי עריות, כליאה בתנאים מחמירים ועוד אישום חמורים. לאחר משפט קצר של ארבעה ימים הוא נשלח למאסר עולם, שם הוא ממשיך לטעון שלא הכריח את בתו לעשות כלום ושהכל היה מאהבה. הרי זה ברור.
אריקה פראט
ב-2002 בשכונה ענייה בפילדלפיה, ארה"ב נפוצה שמועה שמשפחתה של אריקה פראט קיבלה סכום כסף גדול מביטוח החיים של דודה של אריקה, לאחר שזה נרצח. שני גברים, אדוארד ג'ונסון וג'יימס בורנס שמעו את השמועות הללו והחליטו לחטוף את אריקה בת ה-7 ולבקש כופר של 150 אלף דולר. הם חטפו את אריקה מחוץ לביתה, שם שיחקה עם אחותה. החוטפים הסיעו אותה לבית נטוש, שם נעלו אותה לבדה במרתף לאחר שקשרו את ידיה עם נייר דבק וכיסו את עיניה. אבל הילדה הקטנה לא ויתרה והחליטה שעליה לברוח. במשך שעות אריקה כרסמה את נייר הדבק, וכשהיא עדיין עם כיסוי ראש הצליחה למצוא את המדרגות של המרתף בחשיכה המוחלטת. אלא שאז היא מצאה את הדלת הנעולה, אך לא ויתרה.
אריקה הצליחה לבעוט ולשבור מעבר צר בדלת העץ הכבדה, ולצאת ממנו. היא שברה חלון עם ידיה החשופות בקומה התחתונה של הבית והחלה לצרוח לעזרה. שני ילדים מהשכונה שמעו את זעקותיה וקראו למשטרה, ואריקה שוחררה מהשבי 24 שעות לאחר שנחטפה. אפילו השוטרים היו המומים מהאומץ שהפגינה הילדה הקטנה והעובדה שישבה וכרסמה את נייר הדבק במשך שעות מבלי להתייאש. "זה מדהים אותי שילדה בת 7 בלבד חשבה על הבריחה שלה בכזה קור רוח ותעוזה, וישבה בסבלנות עד שהצליחה להשתחרר מהכבלים", אמר רוברט דיוויס, חוקר במשטרת פילדלפיה. שני החשודים נעצרו עוד לפני שהספיקו לבקש את הכופר.
פטי הרסט
פטי הרסט הייתה נכדתו של איל העיתונות העשיר ויליאם הרסט. ב-4 בפברואר 1974 הרסט בת ה-19 נחטפה באיומי אקדח מהדירה אותה חלקה עם ארוסה על ידי קבוצה קטנה וקיצונית שקראה לעצמה צבא השחרור הסימביונזי, והצהירה שמטרתה היא להרוס את השיטה הקפיטליסטית שהרסט ייצגה לטענתם. הרסט סיפרה לאחר מכן שהארגון כלא אותה בתוך ארון במשך שבוע כשידיה קשורות ועיניה מכוסות. הם איימו עליה והכו אותה נמרצות.
הארגון דרש ממשפחת הרסט לתרום אוכל בשווי 70 דולר לכל אדם עני באזור קליפורניה – מבצע שלפי הערכות היה עולה 400 מיליון דולר, דרישת הכופר הכי גבוהה בהיסטוריה. בתגובה לדרישה אביה של הרסט לקח הלוואה וארגן תרומת מזון בשווי 2 מיליון דולר. מבצע החלוקה נגמר בכאוס מוחלט, והארגון סירב לשחרר את פטי בטענה כי האוכל שחולק היה באיכות ירודה.
בינתיים החוטפים החלו להיות קצת יותר עדינים עם פטי – הם הרשו לה לצאת מהחדר ולאכול איתם, ופה הדברים החלו לקחת תפנית מוזרה במיוחד. הרסט התחילה להשתתף בדיונים הפוליטיים עם השובים שלה והחלה להשתכנע מדעותיהם הקיצוניות. חוקרים טוענים שהרסט לקתה במקרה קיצוני של תסמונת שטוקהולם, בה אדם המוחזק בשבי מגלה אמפתיה והזדהות עם שוביו. וכך, כחודשיים אחרי חטיפתה היא פרסמה קלטת בה היא מביעה אמונים לארגון ומכריזה שמעתה שמה הוא "טניה".
כמה ימים מאוחר יותר היא צולמה במצלמות האבטחה בזמן שוד בנק בסן פרנסיסקו כשהיא מאיימת על לקוחות עם רובה אוטומטי. במהלך השוד שני אנשים נפצעו מירי. הרסט וחברי ארגון נוספים נעצרו מאוחר יותר בפשיטה של ה-FBI. כשנעצרה, היא שקלה כ-40 ק"ג בלבד ותוארה כ"זומבי". במהלך משפטה היא טענה כי עשו לה שטיפת מוח אחרי התעללות פיזית ומינית ממושכת, וטענה כי היא לא זוכרת את רוב התקופה. חבר המושבעים לא האמין לגרסתה, והרשיע אותה בשוד מזוין. השופט גזר עליה 35 שנים בכלא, אך יותר מאוחר הנשיא ג'ימי קרטר התערב אישית והפחית את העונש לשנתיים בלבד. ב-2001 הנשיא ביל קלינטון העניק לה חנינה סופית.
מסתבר שדווקא להיות עשיר כקורח וחזיר קפיטליסטי מעניקים לך כרטיס יציאה מהכלא, כך שאולי הרסט חזרה להאמין בשיטה.
ונסיים בנימה חיובית, תפסיקו לחטוף נשים: