הסרט "חדר" זכה בצדק לתגובות רגשיות עזות, ממבקרים ומצופים. הוא עוסק בנושא קשה מנשוא בכלים אמנותיים שהופכים אותו ליצירת מופת. אנו רואים את המתרחש מנקודת מבטו של ילד שנולד וגדל עד גיל חמש בחדר נעול, יחד עם אמו, שנחטפה על ידי פסיכופת סוטה בהיותה בת 17. הסרט מתמקד בתקופה שטרם ההיחלצות ותקופת השיקום, ועוצמתו נעוצה בווירטואוזיות שבה האישה מגדלת את בנה, על הגבול הדק שבין מציאות ודמיון, בונה לו עולם שמאפשר לו לשרוד בשפיות יחסית ומטפטפת את המציאות לתודעתו הצומחת. מרבית ההיבטים הפורנוגרפיים והסדיסטיים בחיי הנערה שהפכה לאישה בתוך צריף מעופש ומתמודדת עם רעב, השפלה ואונס נחסכים מהצופה, אולם הדמיון משלים בקלות את החסר ומציף בהרהורים קודרים על טבע האדם, על היכולת לפגוע כך ביצורים אנושיים אחרים, לכלוא, לנצל ולהתעלל ולהפיק סיפוק פרוורטי משליטה מוחלטת בחייהם.

הצופה מיטלטל בין רגשות שונים – זעם על העוול, אימה מכך שאדם אחד מרשה לעצמו לנהוג כך בזולת, הערצת האישה הצעירה שהשכילה ליצור אי של שפיות עבור בנה ועבור עצמה בכלים רבי תושייה, והתפעלות מהילד ומהכוחות האצורים בו.

רואה אותה בורחת ובוכה על עצמי

בין כל הנושאים שסרט זה מעלה, אפשר גם לראות אותו כמשל קיצוני אך תמציתי ליחסי הכוחות והפער העצום בין גברים ונשים במערכת היחסים הזוגית. הרעיון עלה מתוך כמה שיחות עם נשים בכמה סיטואציות – חברות, קולגות ומטופלות  – שהגיבו בהזדהות עם הנרטיב של אישה המשתחררת מכלא, ואף להן עצמן ההזדהות הייתה מוזרה. "אני התגרשתי לפני חמש שנים מבעל שעזב אותי, נישאתי מרצון, לא חשבתי לעזוב, ובכל זאת אחרי שהתגרשנו התחלתי להרגיש כמוה, כמו הגיבורה של הסרט", אמרה אחת מהן, "שאני בהדרגה משתחררת ממשהו, ממישהו, ששלט בי ובחיים שלי". כיצד זה יכול להיות, תהתה, "הוא לא התעלל בי, הוא חלילה לא אנס אותי ולא החסיר ממני אוכל, אז מה קורה לי שאני רואה אותה בורחת מחדר העינויים הזה ובוכה על עצמי?"

נקודת החיבור בין אישה שכלואה פיזית בחדר, שבויה על ידי אדם מטורף, ובין אישה שחיה מ"בחירה חופשית" בנישואים נורמטיביים היא השליטה. מובן שגם גברים חשים לעתים בתום מערכת יחסים כמי שהשתחררו מכבלים ומשליטתה של האישה, אך ההבדל טמון בהיבט החברתי, לא הפסיכולוגי, שבפער בין נשים וגברים בחיי נישואים ממושכים.

על פי משל "האדון והעבד" של הגל, האדון תלוי בעבד כמו שהעבד תלוי באדון, שניהם זקוקים זה לזה כדי להתקיים, ושניהם מנסים לשלוט זה בזה. וכך גם בעולם הזוגי - הגבר מנסה לשלוט באישה כדי שהיא תספק לו את מה שהתרבות והחברה חינכו אותה לספק – משפחה, חום, מין, סביבה ביתית, מזון ותחזוקת בית. והאישה מצדה מנסה לשלוט בגבר כאובייקט שמספק לה חסות, מעמד וכמובן פרנסה. לפי הגל, האדון חלש יותר כי הוא לא מכיר בתלות הקיומית שלו, ואילו העבד חזק כי בידיו הכלים לשרוד. הוא מחובר לפחד ולתלות שלו באדון. אצל גברים ונשים זה קצת אחרת.

כמה נושאים חוזרים על עצמם אצל זוגות שמגיעים לטיפול זוגי, אפשר לכנות אותם "תסכול על בסיס מגדרי" - לעתים קרובות גברים רוצים יותר יחסי מין ויותר הכרה בתרומתם הכלכלית לחיי המשפחה, ומעדיפים פחות קרבה מסוג שיחה, בילוי זמן משותף ואינטימיות רוחנית. נשים לעומת זאת מעוניינות לרוב יותר בקרבה רוחנית תקשורתית, במעורבות בעבודות הבית ובהכרה בתרומתן העצומה לבית ולהקמת המשפחה. הן מחפשות בקשר הזוגי את מה שהן מכירות מיחסיהן עם נשים אחרות.

אין זה בהכרח שנשים אינן מעוניינות במין באותה מידה, אלא שהכעס המתעורר מתוך התסכול מכבה אותן מינית, ואילו אצל גברים הכעס לרוב אינו מנתק את התשוקה. אולם בסך הכל עד כאן אפשר לראות את היחסים כיחסי תלות-שליטה הדדיים – הוא זקוק לה והיא זקוקה לו, הוא תלוי בה והיא תלויה בו, ושניהם גם נהנים וגם סובלים מהתלות ושואפים להשתחרר ממנה.

חדר ברי לרסון
עוצמת הסרט נעוצה בווירטואוזיות שבה האישה מגדלת את בנה

עוד ב-mako תרבות:

אם רק לא היית מנדנדת

ואולם, במציאות של העולם המערבי, ועוד יותר מכך בעולם השלישי, המשאבים שיש לכל אחד מהצדדים להיחלץ ולהשתחרר מכבלי התלות הזו שונים, וכאן נעוץ ההבדל. גבר שמוצא עצמו כלוא ונמאס לו להיות תלוי באשתו, גבר שמתעייף מכך שאשתו "הנודניקית" מצפה ליחס, לקשר, לתקשורת או לחום ורוצה שיניחו לו, יפרוש מהנישואים וימצא אישה אחרת, מבוהלת יותר ומושתקת יותר. וזאת כי המעמד, הכוח הפיזי והמשאבים הכלכליים לרוב עדיין בידיים שלו. האישה הנשואה, לעומת זאת, לכודה בחדר הבנוי מכמה שכבות בטון: היא כלואה בתלות שלה בו, בתלות שלה במעמדה כאישה נשואה מול משפחתה וסביבתה, וגם בתוך הפחדים שלה ומה שלמדה והפנימה כילדה וכאישה. כי אישה נשואה נדרשת למלא את תפקידיה המרובים גם בלי הדלק שמעניק קשר של אהבה וחברות. אם הוא לא מדבר איתך ולא רגיש אלייך, יאמרו לה, דברי עם חברות, לכי לפסיכולוג, טלי תרופות נגד דיכאון.

אין ספק שבנישואים לא טובים שני הצדדים סובלים, אך הבדלי הכוח והמשאבים, המשפיעים על היכולת להיחלץ מחדר הזוגיות החנוק, גורמים לנשים הנשואות להזדהות יותר עם גיבורת הסרט, כי גם הן לא יודעות כיצד להיחלץ מרשת הלחצים והאיומים, הסמויים והגלויים, המופעלים עליהן כדי שימשיכו למלא את התפקיד העיקרי שהחברה מייעדת להן – לשרת את צורכי האחרים.

הרגע המצמרר בסרט הוא זה שבו "ניק הזקן", הגבר שכלא ואנס את הגיבורה במשך שבע שנים, שמנע ממנה את כל צרכיה וזכויותיה, נוזף בה שהיא כל הזמן מתלוננת. לרגע אחד היא נשברת ומאבדת את השליטה המופלאה שלה ברגשות, לרגע היא מתנערת מעמדת השפחה הכנועה ומתפרצת. וניק אומר משהו כמו "את רואה? זאת הבעיה שלך, אם לא היית מתלוננת כל הזמן, לא הייתי נאלץ..." המשפט הזה, באינטונציה הכה יומיומית, נשמע בדיוק כמו משהו שכל אישה כמעט שומעת מתישהו, שהצרכים שלה, הזכויות הנרמסות, נשמעים לאוזני הגבר כמו "חפירות", "תלונות", "נדנוד". למה היא רוצה כל כך הרבה? היא רוצה לדבר, היא רוצה לדעת מה הוא מרגיש, היא רוצה שיעזור בעבודות הבית. הגבר הנורמטיבי שמונע מבת זוגו חום, שיחה או עשייה משותפת אינו מכיר בכך שהוא מנצל את התלות שלה בכוחו החברתי, הפיזי או הכלכלי כדי להשליט את רצונו, זה קורה לו באופן אוטומטי. הצרכים שלה, שהיא למדה שעליה לוותר עליהם, הם רעש מיותר, והיא לומדת להפסיק לנדנד, להפסיק לרצות, להפסיק להזדקק.

התאורטיקנית הפמיניסטית אדריאן ריץ' טענה כי "דגם היסוד של האונס – שלפיו קורבן התקיפה המינית נחשבת אחראית לתקיפה – מוביל להצדקה ולקבלה של צורות אחרות של עבדות, שגם בהן האישה נחשבת למי ש'בחרה' בגורלה, אימצה אותו באורח סביל או 'הזמינה' אותו בהתנהגות פזיזה או לא צנועה... עבדות נשית נמצאת בכל המצבים, אשר נשים או נערות אינן יכולות לשנות את תנאי הקיום שלהן; בכל המצבים, אשר אליהן נכנסו מסיבה כלשהי – לחץ חברתי, קשיים כלכליים, אמון שגוי או הכמיהה לחיבה – והן אינן יכולות להיחלץ מהם".

גם בעידן הנוכחי נשים רבות לא מוצאות את הקוד לדלת החדר שבו הן כלואות. הן לא למדו את הקוד, כי הוא מרכיב בתודעה שלהן, והתודעה מעוצבת על ידי גברים ונשים, ספרים וסרטים, המספרים שנישואים הם מקום שבו האישה נמצאת עבור אחרים, ואחרים נהנים משירותיה ומבקשים שלא תנדנד, שלא תבקש ותדרוש לעצמה מאומה, כי זה מעצבן אותם. 

* עירית קליינר-פז היא פסיכולוגית קלינית, חוקרת זוגיות במסגרת דוקטורט בפסיכואנליזה ופרשנות בבר אילן.