לפני חודש שלשל עליי עטלף.
ישבתי עם ידידה על ספסל ברוטשילד ודיברנו על בהלת הקורונה. היא היתה מאוד לחוצה והקפידה לשמור על מרחק סביר מעוברי האורח המחופשים שחיפשו איזו מסיבת פורים מוקדמת באזור. סיפרתי לה על השותף שלי, שכבר שבועיים מחטא כל פינה בבית באובססיביות. "אתה לא מפחד מהמוות?", הוא שאל אותי אחת לכמה שעות, והתנבא בזעם על המחלה שהולכת לתפוס כל חלקה טובה בעיר. כעבור ימים ספורים הוא ארז את מטלטליו וברח לדרום הארץ עד יעבור זעם. "לדעתי הוא ממש מגזים", אמרתי לידידה ולפתע חשתי שמשהו לא מוגדר מטפטף עליי מעץ הפרי הסמוך. הלוואי שיכולתי לספר שנדבקתי בקורונה דרך אותה לשלשת-עטלפית, אבל ככל הנראה מקור ההדבקה שלי הגיע מסעודת פורים, יומיים לאחר מכן. מתברר שהשותף ברח בזמן.
נכון לעכשיו, כל המשפחה הגרעינית שלי חולה בקורונה. אתם בטח חושבים שרק משפחות ברוכות ילדים של דוסים מבני ברק מעבירות ככה את הנגיף בקצב של איחודי ופילוגי רשימות לכנסת, אז אתם צריכים להתבייש על הדעה הקדומה. אנחנו בכלל משפחה ברוכת ילדים של דוסים מתל אביב.
הכל התחיל, כאמור, בסעודת פורים. אחי יוסי, שלומד בישיבה במצפה רמון (אחרי צבא, מה אנחנו דוסים מבני ברק?!), העביר שם את ארוחת החג ולמחרת נסע הביתה כדי לעשות את השבת אצל ההורים בתל אביב. הוא לא ידע שעד תחילת השבוע שאחרי לא תהיה לו ישיבה לחזור אליה כי מצמצמים התקהלויות. הוא גם לא ידע שהוא מביא איתו אל המרכז את וירוס הקורונה שהוא חטף מאחד החברים שלו באותו משתה חגיגי בישיבה.
כל בני המשפחה היו בשבת אצל ההורים, לרבות עבדכם הנאמן. בהמשך השבוע, בזמן שהווירוס דגר ועבר בין כל צאצאי משפחת ישורון, אני הייתי בעיקר בדירה שלי. שותפתי השנייה ואני ניצלנו את העובדה שהיא עובדת מהבית ואני בחל"ת כדי להראות את החדר השומם של השותף הקורונופוב שלנו למסאבלטים פוטנציאליים. ככל שעברו הימים, ההנחיות הוחמרו, הסגר התהדק, מתענייני הסאבלט נתקעו והשותף נשאר מבודד בדרום בזמן שהוא ממשיך לשלם על חדר במרכז. אבל היי, לפחות הוא ניצל מהווירוס שהמשיך להתפשט אצלי בדירה, אצלי במשפחה ואצלי בגוף.
אתם מבינים? קל להגיד שמניין חולי הקורונה גדל כי אנשים התפללו במניין, אבל זו באמת לא בעיה במנטליות, במשמעת או בנתק של החרדים, אולי ממש טיפונת. זו בעיקר בעיה פיזית. כשכל כך הרבה נפשות מתגוררות יחד בדירה קטנה וסגורה כמעט בלי לצאת החוצה, קורה מה שקורה לכל מי שמאזין לשיר "סולדי" – פשוט נדבקים.
ברגע שגילינו שאחי נגוע במחלה, נכנסנו כולנו לבידוד איש איש בביתו ובמעונו. זה קרה יומיים אחרי יום הולדתי השלושים, שגם אותו חגגתי בעיקר בזום. אחלה ספתח לעשור החדש.
כשאתה בבידוד אתה פתאום מוצא את עצמך מסתייע באנשים רנדומליים מאוד, כמו הבעלים של ההמבורגרייה ליד הבית ונפתלי בנט.
"היי חזקוש", פנה אליי בטלפון קול מוכר ממספר לא מוכר, "זאת לאה מממפיס, ראיתי שביצעת הזמנה". בימים כתיקונם, אני חוצה כביש ואוכל שם את ההמבורגר האהוב עליי. לאה, הבעלים של המקום, הופתעה לראות שלשם שינוי הזמנתי הביתה. היא התקשרה לבשר שהתוספת שרציתי לא קיימת, אז ביקשתי ממנה להביא לי פטריית פורטבלו ופלטה של שבת. אם היא כבר מתקשרת, שתעזור לרווק דתי שעושה שבת ראשונה מחוץ לבית של ההורים ואין לו איך לחמם אוכל. אחד פטריית פורטבלו אחד פלטה. הזמנה לגיטימית כזאת שהיא מקבלת בכל יום.
לבנט פניתי כשאמא עברה מאשפוז באיכילוב להמשך בידוד בדן פנורמה. לא הבנו למה היא צריכה להיות מרוחקת במלון קורונה, כשיש לה מלונית של חולי קורונה אצלה בבית עם כל המשפחה. לפני שנה בדיוק, בסבב הראשון של הבחירות, הייתי בחל"ת מהמשרד כדי לעבוד בצוות הקמפיין של בנט, בניסיון להביא אותו למשרד הביטחון. אמנם לא עברנו את אחוז החסימה, אבל איכשהו בסוף הוא כן נהיה שר ביטחון, אז וואלה, מבחינתי הוא חייב לי. היום אני שוב בחל"ת, רק פחות מתעסק בקמפיינים ובפוליטיקה ויותר מגרבץ בבית בבוקסר ומדפדף בטינדר. בין לבין דואג קצת לאמא מרחוק. "אנסה לעזור", כתב לי בנט בוואטסאפ ומיד המשכתי להתכתב עם בחורה מהטינדר שהביאה לי את הטלפון שלה, מקווה לא לשלוח בטעות הודעה לא מתאימה לשר הביטחון בחלונית מעל. שונא כשזה קורה לי.
ואז הודיעו לי שאני חולה בקורונה, והבנתי שלמדינה יש מספר בעיות, שכולן קשורות במספרים.
קודם כל, עברו 6 ימים שלמים מהרגע שגיליתי שבאתי במגע עם חולה מאומת ועד שאימתו שגם אני חולה. שנית, התקשרו לעדכן אותי בבשורה ב-8:15. פאקינג שמונה ורבע לפנות בוקר! למה להעיר ככה בנאדם?! תנו לחלות ולחלו"ת בשקט.
ואם המספרים האלה לא מספיק מזעזעים אתכם, תדעו שקיבלתי את מספר החולה הכי מכוער בארץ. 8371. אמרתי לחוקרת האפידמיולוגית שהביאו לי מספר מעפן ואני רוצה להחליף. "קוראים לך יחזקאל שרגא", היא אמרה לי, "תראה איזה שם דפוק לך, ואתה מתלונן על מספר הקורונה שלך?". וואלה, יש משהו בדבריה.
עוד על נגיף הקורונה:
>> בהולנד מצאו סימן אזהרה מקדים נוסף לקורונה
>> כנראה זו הסיבה שגברים מתים יותר מקורונה
האם הנגיף שורד במקרר?
את הטור הזה אני כותב יום לפני ליל הסדר. ברוך ה' כולנו מרגישים טוב, כולל אמא שבהתחלה סבלה גם מדלקת ריאות. עדיין לא ברור אם אני נשאר לחגוג את החג לבד בדירה, בדן פנורמה עם אמא, או ששנינו נישלח חזרה אל הבית שבו נדבקנו כולנו יחד עם כל המשפחה. בינתיים, אלך לבשל משהו כשל"פ ללא חשש לארוחה שלא ברור איפה תהיה ואיך תיראה. מתלבט בין מרק קרפלאך למרק עטלפים. אעדכן.
* חזקש ישורון הוא קופירייטר ביהושוע TBWA ומרצה במכללה לקרייאטיב ACC תרצה גרנות. גר בתל אביב ובן למשפחה דתית לאומית שחלתה כולה בקורונה בפורים