גאיה היתה רק בת 15.5 כשאמה נורית החלה לדאוג: "היא נראתה לי רזה מדי ומאוד סלקטיבית לגבי האוכל שלה", מספרת נורית. "עם הזמן שמתי לב שהתפריט שלה השתנה לחלוטין. היא עברה לטבעונות, אכלה רק מוצרים מלאים, לחם כוסמין וכל מיני מאכלים שבעבר בקושי ידעה לבטא. לאט לאט הילדה פשוט החלה להיעלם לי מול העיניים.
"נזכרתי שבבית הספר של גאיה יש מגמה חדשה ופופולרית, שבה לומדים אכילה בריאה. אם בהתחלה בירכתי על העניין - כי מה יכול להיות רע בקורס שמעניק קצת ידע לחיים בריאים ותזונה נכונה יותר? - אחרי חצי שנה שבמהלכה המצב רק הלך והחמיר, התחלתי לקשר בין הדברים".
נורית מספרת שמעבר לשינוי התזונתי שהוביל גם לשינוי במשקל, גאיה סבלה מהפרעות במחזור החודשי, מעייפות ומעצבנות. זה היה השלב שבו החליטה שהגיע הזמן לפעול, ומוטב מוקדם ממאוחר. היא ארגנה טיסה משותפת לאירופה עם גאיה, ובילתה איתה ארבעה ימים, שבמהלכם התבהרה התמונה המטרידה:
"ראיתי אותה מתקלחת, מבלה שעות בשירותים ובעיקר נחרדתי לגלות מה היא אוכלת ואילו כמויות זעירות נכנסות לפיה. הבנתי שאותו מורה שהיה אמור לחנך לאורח חיים בריא במסגרת המגמה הייחודית, הוא זה שהיה אחראי למצב בין היתר. השיעורים שלו כללו שטיפות מוח שקשורות לטבעונות ולהרגלי תזונה קיצוניים. הוא עצמו היה טבעוני. כמובן שהעובדה שהיה מדובר באיש כריזמטי וסוחף רק תרמה לעניין. מאוחר יותר הבנתי שמלבד גאיה שלי, עוד 15 בנות שלמדו איתה אובחנו כסובלות מהפרעת אכילה. כיום המורה הזה כבר לא מלמד בבית הספר למזלי. בדיעבד אני יכולה לומר שהטיול היה הצעד החכם ביותר שעשיתי אז".
כשהבנות חזרו לארץ, נורית התייעצה עם בן זוגה, ויחד החליטו לגשת עם גאיה לטיפול אצל תזונאית קלינית פרטית שמתמחה בהפרעות אכילה. במהלך הטיפול גאיה אובחנה באנורקסיה שנובעת משינוי בריאותי קיצוני. "היום גאיה חזרה להרגלי האכילה הרגילים שלה. היא אוכלת הכול מהכול", נורית מספרת בעיניים זורחות.
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
עם יד על הלב, את חושבת שלהרגלי האכילה שלך האישיים היתה השפעה בנושא?
"בהחלט כן. תמיד התעניינתי בתזונה בריאה וניסיתי להימנע מהכנסת ג'אנק הביתה. אני גם מקפידה לעשות ספורט באופן קבוע. אמנם אני לא חושבת שאני פועלת בצורה קיצונית, אבל ייתכן שהמסר הבריא שהעברתי, לא תמיד במודע אגב, היה חלק מהבעיה. כיום למדתי לשחרר. אני לא עושה סיפור מאוכל כמו שעשיתי פעם, ודאי לא מול גאיה".
מה העצה שלכם להורים שמתמודדים עם סיטואציה דומה?
"ראשית, חשוב לזכור שהמתבגר זקוק לגבולות ולהורה שידריך אותו. במקרה שחושדים מומלץ לפנות לייעוץ ולא להרפות עד שזה קורה. עצה נוספת היא לפקוח עיניים ולראות מה הסביבה הקרובה משדרת. הבת שלי למשל, קיבלה חיזוקים מהחברות שלה על כל קילו שהיא השילה. הן ממש העריצו אותה על הרזון. היום אני אומרת גם להורים של ילדים כאלה: שימו לב למה שהילדים שלכם משדרים, זה עלול לפגוע גם בהם בסופו של דבר.
"לצערי, יש הרבה דברים שלא תלויים לחלוטין בשליטתנו. המדיה מלאה בפרסומות של נשים שדופות ומשדרת אידיאל יופי מטעה ומסוכן. אני מקווה שגם התמונה הזאת תשתנה ובסופו של דבר גם המפרסמים יבינו שיופי מגיע במגוון גדלים ובעיקר שרזון חולני זה לא משהו להתגאות בו".
הגבול הדק שבין אכילה בריאה להימנעות מאכילה
המקרה שנורית תיארה אינו היחיד. נראה שתופעת הנערות הצעירות שאולי לוקחות את הרגלי התזונה הבריאה צעד אחד רחוק מדי מטריד את מנוחתם של הורים רבים. אבל איך יודעים שהמצב באמת מצריך תשומת לב וטיפול, ומה אפשר לעשות כשהתמונה מתבהרת ואכן חושפת מציאות בעייתית שעלולה לפגוע בסופו של דבר בבריאותה של המתבגרת?
ד"ר אפרת כהן נוימן, עו"ס, מטפלת בהפרעות אכילה, מסבירה שתוכניות שונות להעשרת הידע בנושאי אורח חיים בריא, המועברות במסגרת הלימודית או מחוצה לה, לעתים עלולות להשפיע לרעה בעניין, ממש כמו במקרה של גאיה: "מסר מהסוג הזה שמגיע לאוזניים של ילדה המועדת לפתח בעיות אכילה עלול לגרום לתוצאה הפוכה. קל מאוד להתבלבל בין אכילה נכונה והימנעות מג'אנק לבין רתיעה והימנעות מאוכל באופן כללי. לכן, אני חושבת שתמיד יש מקום לדבר עם הנוער בבית על התכנים המועברים בבית הספר, ולהוות כלי מתווך נוסף שיכול לסייע בתיקון המסר".
כדי להבין את העניין לעומק, שוחחנו עם פרופ' סילבנה פניג, מנהלת המחלקה לרפואה פסיכולוגית במרכז שניידר לרפואת ילדים.
פרופ' פניג, עד כמה זה שכיח?
"לדאבוני, באופן כללי, נראה שמגמת הבנות הצעירות הסובלות מהפרעות אכילה כגון אנורקסיה ובולמיה נמצאת במגמת עלייה. כיום מספר הבנות בגיל 12-25 המאותרות כסובלות מאנורקסיה עומד על אחוז, וכפול מזה אלה הסובלות מבולמיה המאפיינת גילים מאוחרים יותר. מובן שלא תמיד ניתן לאתר מקרים מהסוג הזה, ומגוון רחב עוד יותר לא עונים על קריטריונים מדויקים ומוגדרים כהפרעת אכילה לא ספציפית' . לכן יש להניח שהנתונים בפועל אף מדאיגים יותר".
הפרופ' מסבירה שבניגוד לבולמיה, המאופיינת בהתקפי זלילה אל מול הנסיון הכושל להיפטר מהמזון שנאכל בדרכים כגון הקאה, צום או פעילות גופנית אינטנסיבית, האנורקסיה מוגדרת כמצב של תת תזונה שבו הנערה מתנגדת לעלייה במשקל ומתכחשת לסכנה שבכך. "אנורקסיה מדאיגה במיוחד כיוון שהיא מובילה לתת תזונה ויש לה השלכות גופניות ונפשיות רבות ומטרידות. בכל אופן, גם במצב של בולמיה וגם במצב של אנורקסיה בולט הרצון האובססיבי להשיג שליטה במשקל, שבהדרגה הופך למוקד ההערכה העצמית העיקרי של הנערה. הבעיה הגדולה הכרוכה בתהליך האבחון נובעת מכך שמדובר בתחום אפור למדי. בניגוד למחלה שיש לה תסמינים מובהקים, במקרים של הפרעות אכילה לא תמיד ברור מתי מדובר בהתנהגות פתולוגית ומתי בהתנהגות נורמטיבית".
ובכל זאת, מתי ההורים צריכים לחשוד שאכן יש בעיה?
"בדרך כלל בשלב התחלתי של המחלה ניתן להבחין בסימנים המרמזים על הפרעה: עיסוק יתר במשקל שפוגע בתפקוד יומי, שינוי קיצוני בהרגלי האכילה כגון הימנעות מאכילה בין הארוחות או הימנעות ממאכלים שנחשבים למשמינים או לא בריאים. גם מעבר לתפריט צמחוני או טבעוני עלול להעיד על בעיה, אם כי במקרים רבים אין קורלציה בין הדברים.
"כשמדובר במצב מתקדם יותר, ניתן להבחין בסימנים שאינם משתמעים לשתי פנים: אי קבלת מחזור חודשי או מחזור שאינו סדיר, הסתגרות חברתית, שינוי דרסטי בהרגלי אכילה, חוסר סבלנות, נשירת שיער מוגברת וכו'. מצבים אלה למעשה עשויים להעיד על היעדר רקמת שומן הנדרשת לפעילותו התקינה של האסטרוגן, הורמון שאחראי בין השאר על הופעת המחזור החודשי. לכן, חשוב לפקוח עיניים ולשים לב לעניין.
"בשלב ראשון כדאי לשים לב לשינויים בהרגלי האכילה. במקרה שחושדים במצב חמור יותר כדאי לשים לב לפרטים כמו היעדר שימוש בטמפונים ותחבושות הגייניות, הסתרת אוכל, כניסות תכופות לשירותים, במיוחד לאחר ארוחות, תלונות על קור, מצב רוח ירוד והתפרצויות זעם בשעה שנושא האוכל והמשקל עולה לדיון".
אטיפיקל אנורקסיה: "נקודת הפתיחה" שונה
סוג אחר של אנורקסיה שעליו מצביעה פרופ' פנינג מוגדר כ"אטיפיקל אנורקסיה". לדבריה, במקרה הזה אמנם מדובר בבנות שהמשקל שלהן תקין, אך ההסבר לכך נובע מכך שהן פשוט התחילו את התהליך הירידה במצב של משקל גבוה יחסית לממוצע. "למרות זאת", היא מחדדת, "הן סובלות מתסמינים דומים לאלה של שמוגדרות כאנורקטיות. זו בדיוק הסיבה שחשוב לא לעודד דיאטות כסאח למיניהן. אם מישהי מאבדת משקל רב בזמן קצר, הרי שזו נקודת אזהרה גדולה המעידה על בעיה שעשויה לפגוע בגוף שלה בסופו של דבר".
ומה לגבי בנים?
"כ-25 אחוז מהנערים והנערות המוגדרים כסובלים מאנורקסיה הם בנים. במקרה הזה בהחלט ניתן להצביע על עלייה משמעותית בנתונים - רק לפני מספר שנים הם עמדו על 5 אחוזים בלבד. אני מניחה שההסבר לעלייה נובע בין השאר מהעידן המודרני שבו הטשטוש בין המינים גדול יותר. כיום, יותר ויותר גברים מודעים למראה החיצוני וכך גם למשקלם. לכן יש צורך בלהגביר את המודעות לגבי מקרים של אנורקסיה בגברים".
למה זה קורה?
"ראשית, הרקע הגנטי משפיע רבות על המראה החיצוני ונתוני המשקל. גם תכונות אופי כמו פרפקציוניזם או אובססיביות משפיעות על הסיכוי שלנו לסבול מאנורקסיה. לצד אלה אפשר למנות סיבות נוספות כמו טראומות אישיות שגורמות לפגיעה נפשית, הערות פוגעניות מצד הסביבה הקרובה והמשפחה על משקל הגוף, והעיסוק הכללי של החברה המעודדת רזון אל מול עיסוק בלתי פוסק באוכל ודיאטות".
הורים, נא לשנן: בגיל ההתבגרות לא עושים דיאטות!
אז מה מומלץ לעשות כשהספק נעלם והבעיה מתגלה? פרופ' פנינג מסבירה שלפני הכול יש להיות בטוחים שאכן מדובר בהפרעת אכילה: "באופן כללי, חשוב לזכור שרבים מבני הנוער נוהגים לבלות מול המראה, וההופעה האישית שלהם תופסת חלק נכבד באורח החיים שלהם – באינסטגרם, בפייסבוק ובמציאות.
כשמדובר במתבגרת שהחליטה על שינוי בהרגלי אכילה, דיאטה או כל שינוי תזונתי, כדאי בעיקר לפקוח עיניים ולעקוב. במקרה שהשינוי כולל מעבר לתפריט שאינו כולל מוצרי חלב, ביצים או מוצרי בשר, כדאי לוודא שהוא נעשה תחת פיקוח, ולהתייעץ עם תזונאי מומחה שיוכל להתאים עבורה חלופות תזונתיות כדי למנוע מחסור ברכיבים חיוניים לגוף. בכל מקרה, אם לא בטוחים, אפשר להתייעץ עם רופא ילדים בשלב ראשון. ניתן לעשות זאת עם המתבגרת או בלעדיה, על מנת לקבל כלים ראשונים ל אבחון והתמודדות".
עכשיו שימו לב לכלל הברזל הבא: "בילדות ובגיל ההתבגרות לא עושים דיאטה. זה דבר אחד לאכול בריא ובמידה ולצרוך מכל אבות המזון במטרה לשמור על המשקל, ודבר אחר לחלוטין להיכנס למשטר של ספירת קלוריות או אכילה לצורך ירידה במשקל".
חשיבות הדוגמה האישית
"גיל ההתבגרות הוא אחת התקופות המשמעותיות ביותר בתהליך ההתפתחות האישית של הנערה המתבגרת", מוסיפה נטע לוי, מאמנת לתזונה ואורח חיים בריא, "השינוי מתחיל בבית. זו התקופה שבה המתבגרת מפתחת מודעות וכישורים חברתיים, שעשויים לשמש כעוגן עבורה". לוי מדגישה את חשיבות הדוגמה האישית שמעניק ההורה: "עוד לפני שדואגים ללמד ילדים מהי תזונה נכונה והרגלי אכילה בריאים, לא פחות מכך חשוב להראות זאת במעשים."מוטב שההורים יהיו מודעים להרגלי האכילה ההתנהגותית שלהם - אם זה בחטף או בנינוחות למשל, ובעיקר שישאלו את עצמם אם הם חושבים שהילדה מקבלת מהם מסר נכון ובריא לגבי הרגלי האכילה שלה".
"גם שפת הגוף של הנערה יכולה להעיד על בעיה", מציינת לוי. "ילדה שמרעיבה את עצמה בדרך כלל לא תביט בעיני הוריה כשהם מנסים לדבר איתה על הבעיה. לכן, כדאי ללמד ילדים כבר מגיל צעיר לתקשר גם באמצעות מבט. אפשר לעשות זאת בצורה חיובית ולומר משפטים בסגנון: 'הייתי שמחה אם היית מביטה בי כשאת מדברת אלי, אני כל כך אוהבת לראות את העיניים שלך'. גם הרגלי ישיבה זקופה חשובים לצורך הקניית ביטחון עצמי. ילד זקוף משדר לסביבה ביטחון גדול יותר, מה שבסופו של דבר גורם לו לקבל משוב חיובי יותר מהסביבה ובפועל באמת משפר את ביטחונו העצמי.
"בכל מקרה שבו ההורה חושד בבעיה, רצוי לפתוח את הנושא בהדרגה, ולמצוא את העיתוי הנכון לכך. הבית הוא מוקד משמעותי ביותר, ולדרך שבה ההורה מתנהל מול הילד קיימת השפעה מכרעת על התנהגותו. החשוב ביותר הוא לשדר למתבגרת שיש לה כתובת זמינה וכתף חמה להתרפק עליה בכל עת, גם אם נראה לכאורה שהיא אינה זקוקה לנוכחות הורית".
גם פרופ' פניג מציינת את חשיבות הנוכחות ההורית: "בין שזה לדעת מה הוא עושה לאחר הלימודים, מה הוא מרגיש, איך הוא מתפקד ועם מי הוא נפגש. צריך לזכור שבני נוער זקוקים לגבולות, משום שלא תמיד קל להם להציב אותם לעצמם, וכאן בדיוק נכנס תפקיד ההורה.
"כמו כן, רצוי להיות פתוחים מול המתבגרים. משפטים שיכולים לסייע הם: 'אני מודאג, הייתי שמח אם היית משתף אותי בדברים שעוברים עליך', 'אני כאן בשבילך'. לצד זה, לא הייתי ממליצה להפר את האמון ההדדי ולפלוש לפרטיות או לרגל אחרי הנערה המתבגרת ללא ידיעתה. חשוב להוות דוגמה אישית ראויה של שקיפות ותקשורת הדדית. במקרה שאין ברירה, ניתן להתריע על כך בפני המתבגרת, ולומר שעומדים לעשות צעדים כאלה ואחרים שמטרתם לבדוק מדוע היא מתנהגת באופן שונה והסיכונים שבכך.
"בכל מקרה, לצד המעורבות ההורית, כדאי לזכור שההורה הוא אינו תחליף לפסיכולוג או רופא. לכן, במקרה של ספק תמיד מומלץ להתייעץ עם רופא ילדים כאמור, ובמקרים קיצוניים יותר עם איש מקצוע העוסק בבריאות הנפש ומתמחה במצבים של בעיות אכילה".
מה החשש הגדול ביותר במקרים של אנורקסיה שצריך להטריד הורים?
"ברגע שהתופעה מתעוררת, היא עלולה לגרום לשיבוש משמעותי בחיי הנערה ובמקרים מסוימים אף למותה", מסבירה פרופ' פניג. "למעלה מ-5 אחוזים מהנערות המאותרות כאנורקטיות מתות מהמחלה – לעתים על רקע סיבוכים גופניים ולעתים עקב אובדנות. כאשר המחלה הופכת לבעיה כרונית (כ-20 אחוז), החולה תתקשה לתפקד וזקוקה לאשפוזים חוזרים. תת תזונה עלולה לגרום למגוון תופעות כמו: בעיות בתפקוד המוח שגורמות לדיכאון וחרדה, פגיעה בצפיפות עצם עקב חוסר ספיגת סידן, בעיות בקצב הלב ובגדול – פגיעה מתמשכת בכל אחד מאיברי הגוף.
החדשות הטובות: "כיום, בעזרת תשומת לב מצד ההורה והסביבה וטיפול מתאים בזמן, ניתן למנוע ולטפל באנורקסיה – 75 אחוז מהמקרים יוצאים מזה", מסיימת בנימה אופטימית פרופ פנינג.
>> הטיפ המושלם שיעזור לכם לשמור על הגזרה בקיץ
>> בלי פדיחות: כל מה שיכול לגרום לריח רע מהפה
>> האם באמת אסור לאכול לפני שהולכים לישון?
משרד הבריאות: אלה הצעדים הננקטים כיום על מנת לשפר את תמונת המצב העגומה
כמו בתחומי בריאות אחרים, גם הפרעות אכילה דוגמת אנורקסיה מקבלות מענה באמצעות קופות החולים בפיקוח והכוונה של משרד הבריאות. הטיפול באנורקסיה משתנה ממטופלת אחת לשנייה ותלוי בחומרת התופעה ובמשתנים נוספים. בהתאם לכך, ניתן טיפול על ידי רופא המשפחה או הילדים, ובמקרה הצורך משולבים צוותי בריאות נפש במרפאות השונות. למקרים מורכבים ישנן יחידות ומרפאות בריאות נפש שמתמחות בטיפול בהפרעות אכילה, על הרצף שבין טיפול בקהילה, טיפול יום (שהיא מסגרת אינטנסיבית בה מבקרים מספר שעות ביום למשך כמה שבועות) ומחלקות אשפוז.
משרד הבריאות משקיע מאמצים רבים בהצפת נושא הפרעות האכילה במדינת ישראל. תחום זה זקוק לתשומת לב ציבורית נרחבת ולתוספת משאבים. בשנים 2012-2016 נוספו מעל 50 מיטות אשפוז ייעודיות להפרעות אכילה. המחסור העיקרי כיום הוא בהיעדר מסגרות טיפול יום ייעודיות להפרעות אכילה, המהוות פתרון למטופלות הצריכות מחד מענה אינטנסיבי יותר מטיפול מרפאתי - אך מאידך אינן זקוקות לאשפוז מלא. על ידי פיתוח מסגרות אלה ניתן יהיה למנוע חלק מהאשפוזים ובכך לקצר משמעותית את התורים למטופלות הזקוקות לכך. בתוך כך המשרד פועל במספר כיוונים:
- עדכון תמחור של טיפול היום להפרעות אכילה. נמצא בתהליך ההסדרה הנדרש על פי חוק.
- כפתרון ביניים עד השלמת עדכון התמחור, המשרד יאפשר חתימה על הסכם לתשלום הפרש התעריף עם מסגרות בהן קיים רצף טיפולי.
- מערכת הבריאות מגויסת ומחויבת לטיפול באוכלוסיית הסובלות והסובלים מהפרעות אכילה, והרחבת השירותים הייעודיים מתבצעת בהדרגה.
לא זוכרת 80 אחוז מהחיים שלי // סיפור אישי
אפרת, 26, אמא ל 2 ילדים בני 4 ו-6, אובחנה כבר בגיל 10 עם אנורקסיה שנגרמה על רקע טראומה נפשית שבה היא מתקשה להיזכר עד לרגע זה. בגיל 12 אושפזה בכפייה במכון לבריאות הנפש.
"אני לא זוכרת 80 אחוז מהחיים שלי", היא מתוודה. "כל מה שאני יודעת לומר זה שהנפש שלי עברה חוויה כל כך קשה וטראומות צורבות שהגוף פשוט כבר לא יכול היה להכיל, וכנראה זו הסיבה שחלק גדול מהעבר שלי פשוט נמחק. כנראה בחרתי להתמודד עם הכאב באמצעות כאב. הייתי חייבת להזיק לעצמי, להכאיב, ולו רק כדי להצליח להרגיש משהו"
היית מאוד צעירה, איפה היו ההורים שלך בסיפור?
"שאלה טובה. אני עד היום לא יודעת לענות עליה. הם לא ממש תפקדו ולא העניקו לי את התמיכה שהייתי זקוקה לה. למעשה, גם אני וגם אחיי סבלנו מאלימות פיזית קשה בבית".
נשמע כמו קשר ישיר להפרעת האכילה שפיתחת.
"יכול להיות, אבל אולי זה מעבר לזה. היום מאוד קשה לי עם מגע למשל. גם עם הילדים שלי זה לא היה טבעי עבורי מעולם. כשהם הגיעו לעולם הבנתי שאפשר לחבק, לנשק. פעולות שנראות טריוויאליות לרוב האנשים".
את בקשר עם ההורים היום?
"כן. למדתי לסלוח. אולי כשאהיה יותר חזקה אוכל לשאול אותם שאלות חזקות שיעזרו לי להיזכר בדברים שאולי השפיעו לי על החיים. כרגע עוד קשה לי".
30 קילו על 1.62 סנטימטר
אפרת אובחנה כאמור כבר בגיל 10 כאנורקטית, אך אושפזה רק לאחר שנתיים. והנה ההסבר שלה לזמן הרב שחלף בין שתי הנקודות הקשות בחייה:
"האבחון הראשוני היה לאחר ששירותי הרווחה לחצו על ההורים שלי לקחת אותי לרופא עקב תת משקל חמור. מאותו רגע עברו שנתיים ואף אחד לא דאג לטפל בי, לא ההורים ולא שירותי הרווחה. רק לאחר שנתיים שירותי הרווחה התערבו שוב, ומאחר שהייתי קטינה הם יכלו לכפות עלי להתאשפז", היא מסבירה.
לאחר שיצאה מאשפוז הועברה למקלט חירום ולאחר מכן חזרתה שוב לבית הוריה. משם המצב רק הלך והחמיר: "מאותו רגע ועד גיל 17 נאלצתי להתאשפז עוד שלוש פעמים", היא מספרת. "בשיא השפל הגעתי למשקל של 30 קילו כשגובהי עמד על 1.62 סנטימטר. הייתי על הפנים".
כיום אפרת ממשיכה לנהל מאבק עיקש ואמיץ ומתמודדת עם המצב המורכב. היא נמצאת במעקב קבוע אצל הדיאטנית, ומתמודדת גם עם ההשלכות הגופניות והנפשיות שעדיין מסרבות לעזוב. היא סובלת מבעיות בשיניים, מהאטות בדופק ומלחץ דם נמוך. גם המשקל שלה עדיין לא התאזן, אבל היא לא מוותרת: "אני יכולה לרדת קילו וחצי בשבוע בקלות, אבל לעלות את זה לוקח חצי שנה לפחות. אין ספק שזה מאבק עיקש".
עם מה הכי קשה לך להתמודד?
"עם העובדה שהיום אני עדיין לא מסוגלת לסיים סנדוויץ'. אני מתמלאת עד אפס מקום ומתקשה לאכול את הכמויות הנדרשות".
והנה המסר של אפרת לכם ההורים: "אני מכירה הורים רבים שמבלים שעות רבות בעבודה ולא באמת שמים לב למה שקורה בבית. אני חושבת שחייבים להפגין נוכחות. גם להיות כמה שיותר עם הילדים וגם לא להפסיק להתעניין.
"לא מזמן הלכתי עם ילדיי להופעה של 'מיכל הקטנה' – השחקנית מיכל ויצמן ששבה לבמה מיד לאחר לידת התאומים שלה. שחקנית נוספת ששחקה לצדה ציינה לשבח מול הקהל את 'ההישג המדהים הזה של מיכל שנראית כל כך טוב וחזרה לעבוד בשיא הכוח בתקופה כזאת'. אני חושבת שמדובר במסר מאוד בעייתי. רוב הנשים לא מסוגלות לעמוד על במה ולא נראות כך אחרי לידה. אין שום סיבה להעניק לדמות כזאת פרס נובל או לתת במה למסרים כאלה. גם הפרסומות שמציגות בעיקר דוגמניות רזות מעבירות מסר מטעה ומעוות. איפה הנשים הנורמליות – בלי הרווח בין הירכיים?
ועוד משהו שחשוב לי לציין בהקשר הזה: לא בחרתי להיות אנורקטית אלא נקלעתי לחוסר שליטה, כי אף אחד לא לימד אותי איך נכון להתמודד עם כאב. אני חושבת שזה בדיוק התפקיד של ההורים והיום אני משתדלת להיות שם עבור הילדים שלי".
מה זה להיות אמא עבורך?
"קודם כול זה נס. רופאים אמרו שלא אצליח להיכנס להיריון, כי סבלתי ממחזור לא סדיר. אבל קרה נס וזכיתי להיות אמא – פעמיים. בהיריון הראשון שקלתי 44 קילו. מומחים היו מודאגים מכך שהקטן לא ישרוד, אבל כנראה שגם נסים הם חלק מהחיים שלי".