מסעדה יוונית באשדוד. נשמע מתאים, לא? אפילו מבטיח. פה יש ים - שם יש ים; פה נמל - וגם שם כמה. אם לא היינו מחפשים בגוגל, היינו מנחשים שהיא ופיראוס ערים תאומות (אלא שבדקנו, והערים התאומות של אשדוד הן בין היתר זבאז'ין שבפולין, ו-וואהן שאתם יודעים איפה). לא יכול היה להיות מרחק רב יותר בין הסקורדליה הגבשושית לבין ארץ מוצאה, בין האווירה המהונדסת והממוזגת במסעדה לאוויר הפתוח של יוון, בין הכחול-לבן שלנו, לתכלת-לבן שלהם.
סלון יווני האשדודית שנפתחה בתחילת השנה היא סניף שני למה שמוגדר בקומוניקט שנשלח לעיתונאים כ"רשת סלון יווני". הרשת הגדולה מונה את סניף האם בתל אביב. זהו. לפי אותה הודעה, לבעליה יש כוונה לעשות את ה"גרקו" (ע"ש רשת המסעדות גרקו) ולהתרחב עם סניפים נוספים בארץ ולפתוח מעדניות. נראה לגבי זה. לאורך הערב הזמנו והזמנו עוד מנות, בתקווה שאולי הצלחת הבאה תתקן את הרושם שהותירה זו שלפניה. זה לא קרה. הדבר היחיד שהרטיט את לבנו היה החשבון. חסר פרופורציות ומרתיח.
הדרך למסעדה, מביך להודות בזה, מרגשת. במיוחד למי שרגיל לגוש דן וצפונה: מגדלי המכולות הצבעוניות נראות כמו משחק ילדים שעבר הגדלה מאסיבית, ומנופי הענק של הנמל מעוררים השתוממות שאי אפשר להתכחש לה. שמענו על הנמל כה רבות (בעיקר דרך השביתות בחדשות), שזה היה כמו לפגוש סלב עשוי עשן ופלדה. בעומק הים החשוך צפות בתור ארוך ספינות משא, ויחד עם זיכרון הטילים ששוגרו לא מזמן על העיר, עומדת באוויר נימה דיסטופית דקה שכנראה מרגישים רק המבקרים. גם לובי המלון שבו ממוקמת המסעדה לא חף מהתרחשות, שם ישבו זוגות-זוגות של צעירים חרדים בדייט ראשון או שני ושוחחו בשקט של בית קדושה.
ואז מופיע הקשקוש הגנרי שהוא העיצוב של סלון יווני. את פני האורחים מקבל שלט ספק מאולתר, "וולקום טו גריס" (במקור באנגלית). מאחורי השלט תלויים מהתקרה גפנים של פרחי בוגנוויליה מפלסטיק (שדווקא מצליחים להכניס לאווירה), ובפנים וילונות אפורים וכבדים שמסתירים כנראה את המטבח. חלק מהשולחנות צופים לחלל פנים המסעדה המואר בנעימות, חלק ניצבים מול ארון חשמל יווני אסלי. כל אחד ומזלו. התחושה בגדול היא שהגענו לדיוטי פרי ברודוס, ולא לחוויה הים תיכונית הקולינרית בעיצוב אקסקלוסיבי, כפי שמחמיא אותו קומוניקט הנזכר לעיל.
האוכל
למרות העיצוב מעורר המחשבה, בשלב הזה אנחנו עדיין אופטימיים. הבוזוקי ברמקולים מרומם את מצב הרוח, השירות מקסים, אדיב ומתחשב, האוזו פלומארי, והתפריט, שנפתח בכמה מילים של השף האחראי גיא פרץ, נותן תחושה שיש פה חזון ואכפתיות. אז אנחנו פותחים עם לחם פאגוס יווני (24 שקלים) עם קרם חציל מוקצף, עגבנייה וממרח סקורדליה. ואיתו צלחת חריפים (24 שקלים) עם שלושה סוגי פלפלים לצד סחוג ושום קונפי - ומתאכזבים.
"חם זה טרי, רטוב זה נקי", יפתח בוצע מהפחמימה ונזכר באמרת הכנף הצבאית. הלחמנייה אומנם חמימה אבל היא לא עושה רושם של מאפה מהשעות האחרונות; הסקורדיליה גבשושית, ובשלב מסוים אין לנו ברירה אלא למעוך אותה עם המזלג כדי שאפשר יהיה למרוח אותה; העגבנייה עושה רושם של מי שגררו אותה מתחילת היום ובתחילת היום, ורק קרם החצילים נחמד.
ממשיכים לסיגר מוח עגל ( 98 שקלים) שמוגש לצד אריסה ומטבל לימונים כבושים. שלושת הסיגרים דקיקים ופריכים, אין תלונות, רק שעכשיו צריך למלא אותו במרכיבים שהולמים את המחיר הגבוה, וזה כבר לא קורה. הסיגר מולא בקמצנות והתוצאה היא מעט מוח והרבה אוויר, וגם הטעם לא מעיף את המוח. מנה כבויה שגם אלף אריסות לא יצליחו להדליק.
הקרפצ'יו דג יווני ( 88 שקלים) התברר כסביצ'ה מבחינת עובי הנתחים, וגם לא ברור כל כך מה יווני בו. איננו אלוהי המוסר-ים, אז לא כל כך אכפת לנו אם הדבר עמד בקריטריונים של סביצ'ה או לא, אבל בשורה התחתונה זו צלחת לא מרעננת ולא טעימה באופן מיוחד. נתחי הדג היו בסך הכל טובים, אבל כל האלמנטים שמתוארים בתפריט: "הדרים, דבש, צ'ילי", התערבבו לכדי שלולית חומץ חד ממדית.
"אולי זאת מסעדה שהעיקריות בה יותר טעימות?", ניסינו לשמור על האופטימיות, שהתרסקה במהירות על צלחת של קציצות כרישה וזוקיני (55 שקלים). התערובת לא הייתה רעה, עיסה רכה ומאוזנת של ירקות ותבלינים. יחד עם זה - הקציצות נטפו שמן ונראו שרופות מבחוץ, שחורות כמו הלילה. סלון יווני היא מסעדה כשרה, כך שציזיקי זה לא משהו שציפינו לו, אבל גם לא למריחה מעוררת החמלה של הטחינה הסמיכה בתחתית הקציצות. סלט ירוק היה יכול לעזור כאן (במקום מערום הפטרוזיליה) או מטבל אחר שיסתור את טעמי הטיגון. אפילו סתם לספוג את השמן היה יכול להיות נחמד.
נו, אבל הגענו למסעדה שמתיימרת להיות מסעדת בשרים יוונית. בכניסה עומד אפילו מקרר מלא נתחי בשר כדי להדגיש את המסר. אז אולי מכאן תגיע הישועה? הפתעה: גם הבשר, שאמור להיות השוס הגדול במסעדה שאת הלוגו שלה מעטרים שני סכיני קופיץ, לא עמד בציפיות. הזמנו אנטריקוט אנגוס פרימיום (210 שקלים) במידת עשייה מדיום, קיבלו נתח בכיוון המדיום וול - מידה שאמורה להחמיא לנתחים שומניים, אבל במקרה שלנו לא הצילה את המצב. לא עסיסי ולא מענג, בטח בהשוואה למחיר. גם תפוח האדמה שליווה אותו יכול היה ליהנות מעוד כמה דקות בתנור. את השף פרץ אגב, שמתגאה בהיותו דור שלישי לקצבים, לא ראינו בערב שהגענו לסלון, ואם נהיה חייבים להמר, נניח שהוא ממעט לבקר בסניף הדרומי של הרשת, וסביר להניח שממקד את מאמציו במסעדה התל אביבית. אבל כאמור - זאת השערה בלבד.
הקינוח, לכאורה מילפיי (52 שקלים), היה מתחת לכל ביקורת. שכבות הבצק היו קשות למדי, על סף הביסקוויטיות, וקרם הקרמל מתוק בצורה קיצונית. בקיצור, הסלון אולי יווני. המטבח? פחות. יכול שאם כבר מגיעים למלון בו ממוקמת המסעדה, עדיף להיות חרדי שהגיע לפגוש את השידוך ולשבת בלובי על מיץ ענבים.
סלון יווני, הטיילת 21, אשדוד. טלפון: 050-2902777. כשר