אזור הבורסה ברמת גן הוא כנראה אחד הפחות מזמינים לאכול בהם בנחת בשעות הצהריים. הצפירות אינן פוסקות, התנועה קדחתנית, הכל עמוס, ובאופן כללי נראה שכולם כל הזמן ממהרים לאנשהו ולא ממש אכפת להם את מי הם דורסים בדרך. לכן, כשצועדים ברחוב מוקפים במזללות, בתי קפה ופיצוציות הומות, אפשר בקלות לפספס את מיס וי, מסעדה אסייתית טבעונית קטנה שמסתתרת באופן אירוני מול שווארמה שמש. 

במשך שנים ישראל נחשבה מובילה בעולם בתחום האוכל הטבעוני. זה הגיוני כי אנחנו בין האומות היחידות שפירות וירקות הם חלק כל כך אינהרנטי בתזונה שלהן. עד כדי כך שסלט קצוץ בסיסי הוא אחד המאכלים הכי מזוהים עם אוכל ישראלי. פסטיבלים של אוכל טבעוני התקיימו תדיר, מסעדות טבעוניות נפתחו למכביר ותפריטים טבעוניים הוצעו כמעט בכל מקום שכיבד את עצמו, פשוט כיוקרתי. אלא שעם הזמן העולם הדביק את הפער - שלא לומר עקף אותנו בסיבוב - וזירת האוכל הטבעוני בארץ חדלה מלהתרומם. ודאי שלא בקצב שבו התפתחה בעבר.

אולי זה כי הבלון התפוצץ, או לפחות איבד מעט מהאוויר, עם הישראלים שמדי שנה רק הופכים יותר ויותר קרניבורים; אולי זה כי יש לנו בארץ דברים משמעותיים יותר להתמודד איתם מהעדפות תזונתיות, בטח בתקופה הזאת; ואולי כי מחירי הפירות והירקות שלנו מאמירים כל הזמן עוד ועוד לרמות לא הגיוניות. הסיבה המדויקת לא באמת משנה. כך או כך, העובדה היא שבשנים האחרונות נפתחות הרבה פחות מסעדות טבעוניות, ולמרות שבהרבה מהמסעדות יש לפחות מנה טבעונית אחת, זה קצת מרגיש שהיא שם כדי לצאת ידי חובה ולתת אופציה לחבר הטבעוני שהגיע עם כולם, ולא ממש כדי לייצר אוכל שמדבר לכולם ועל הדרך הוא גם טבעוני.

לכן שמחתי מאוד לנסות את מיס וי, מקום שעורר את סקרנותי עוד כששמעתי עליו לראשונה מאנשים שעובדים בסמיכות לבורסה. הוא נפתח על ידי השף של מסעדת וונג האסייתית הסימפתית, לירון ברנר, במטרה להציע אוכל טבעוני שמבוסס על שלל מטבחים אסייתיים - קוריאני, הודי, תאילנדי, יפני ווייטנאמי. במקרה של אוכל טבעוני, שמתכתב מאוד עם המטבחים האסייתיים ולעיתים לא מצריך אפילו התאמות מיוחדות, זה מהלך הגיוני ומחושב, ללקט מכל סוג מטבח את האופציות המתאימות ביותר.

דים סאם. היינו מזמינים עוד ועוד (צילום: ליאל סנד באדיבות wolt, יחסי ציבור)
דים סאם. היינו מזמינים עוד ועוד | צילום: ליאל סנד באדיבות wolt, יחסי ציבור

פוקה, בשביל הפרנסה

העיצוב של מיס וי הוא בסגנון אוכל רחוב אסייתי בסיסי ולא נוצץ - ספסלי עץ ושולחנות עץ לחלוקה. לא מפונפן, לא מתיימר, נעים, נקי, סימפתי. כשרואים את הצלחות יוצאות מהמטבח, נוצר איזה דיסוננס עם הפשטות של העיצוב. המנות מרשימות, מסוגננות ומעבירות מסר מגרה הרבה יותר מהחלל הצנוע. אפשר להבין את ההשקעה המועטה יחסית בעיצוב, כשגם ככה רבים מהסועדים הפוטנציאליים של האזור הם כאלה שרוצים לאכול טוב בלי לקום מהמחשב במשרד. חלק ניכר מהם בכלל מסתפקים במשלוח. עובדי האזור הם גם אלה שכנראה אחראים לעוד דיסוננס כאן: לצד התפריט הטבעוני, שכולל באמת המון מנות מגרות, יש גם פס פוקה - אותה קערה שמקורה בהוואי, אבל עברה מאז התעללות כלל עולמית עם אינטרפרטציות איומות שאינן יודעות גבול עד שהפכה לסלט מבוסס אורז בלי שום עמדה קולינרית. הפס הזה מוזיל את הקונספט של המסעדה, והמנות בתפריט מעניינות פי כמה ממנו. אבל מה לעשות שבזמנים כאלה, גם אם יש רצון להאכיל, הוא כנראה שני לצורך להתפרנס.

אם מתעלמים מהפוקה, התפריט כאן כולל קארי מסאמן - עם פטריות, תפוחי אדמה וקרם קוקוס; פאד קפאו על אטריות אורז, באקצ'וי, ברוקולי ועשבים; וראמן על בסיס ציר אצות קומבו, פטריות כמו שינוקי ומלך היער, תרד ואטריות ראמן. גם אם אינה נאמנה למקור האסייתי, הרשימה הזאת בהחלט מעניינת ומצליחה לא להרגיש ולו לרגע כמו שורת תחליפים - אחת הרעות החולות של האוכל הטבעוני, שמנסה לחקות בכוח ושלא לצורך מטבח עם מנות בשריות או חלביות. זה מיותר, ולרוב נופל במבחן ההשוואה. אוכל צריך לעמוד בפני עצמו.

הכוכב: ג'ק פרוט

אחרי התלבטויות בחרנו בפתיחה של אגדאשי טופו (44 שקלים) - אחת המנות היפניות הכי אהובות במסעדות ארצנו; ודים סאם במילוי מבוסס ג'ק פרוט ואבקת פטריות (48 שקלים). האגדאשי סימן פתיחה מצוינת. בין המרכיבים של ציר אגדאשי קלאסי ישנם שבבי בוניטו, שמבוססים על דגים מיובשים. הציר הטבעוני של מיס וי, שהיה עשיר בטעמי כרישה, היה טעים מאוד גם בלי להיצמד למסורת. הטופו טוגן היטב והצליח לא להעביר את השומניות אל ציר המרק הצלול. מנה נעימה, קלילה וטובה, גם בגרסתה הטבעונית.

כיסוני הדים סאם כבר היו עליית מדרגה, שכללה מקוריות ושימוש נהדר בחומר גלם יחסית לא מוכר. בלב המטבח של מיס וי מוצבת סלסילת אידוי ענקית, מה שמיד עושה חשק לכיסונים טובים. למעשה, אם היו עוד מנות דים סאם בתפריט היינו מנסים גם אותן. במרבית המסעדות בארץ, טבעוניות כלא טבעוניות, משתמשים בפטריות כסוג של תחליף לעסיסיות והטקסטורה הבשרית, אבל הן יקרות ולא תמיד מצליחות לקלוע. הג'ק פרוט בתמלחת, מאידך, בשרני מטבעו ומורכב רצועות רצועות, שמדמות אחרי טיגון, בישול או אפייה בשר מפורק - מה שמעניק לו ערך משמעותי כאלטרנטיבה מעניינת לבשר, מרקמית וויזואלית.

מלאי כופתה. אל תצפו לקלילות הגבינתית (צילום: ליאל סנד באדיבות wolt, יחסי ציבור)
מלאי כופתה. אל תצפו לקלילות הגבינתית | צילום: ליאל סנד באדיבות wolt, יחסי ציבור

בגרסתו הטרייה הג'ק פרוט הוא פרי בטעם גומי בננה שנדיר מאוד להשיג בארץ (אבל אם אתם סקרנים, גם שווה). גרסתו המשומרת נמכרת כמעט בכל חנות אסייתית ואיכותו הטבעית של הפרי הופכת אותו גם לספוג מצוין לתיבול שעוטף אותו, במקרה הזה בין היתר אבקת פטריות. זו לא הורגשה במיוחד לכשעצמה, אבל טעם המלית היה מצוין, מתקתק ועסיסי. בצק הדים סאם מצידו היה דקיק וגמיש. הטרוניה היחידה המשמעותית פה היא המחיר - 48 שקלים לרביעיית כיסונים. במחיר כזה אפשר לרכוש פעמיים קופסת שימורים עצומה של ג'ק פרוט ולהישאר עם עודף. אף שהכיסונים היו מצוינים מדובר במחיר גבוה מדי, בטח כשהם כה טעימים שמיד עם סיומם מתבקש להזמין מנה נוספת.

למנה עיקרית ראשונה הזמנו מלאי כופתה (68 שקלים) - אחת המנות ההודיות הפופולריות ביותר בקרב ישראלים שמטיילים בהודו. באופן מסורתי כופתאות הכופתה הן כדורים מטוגנים מבוססי גבינת פאניר הודית קלילה. את הגבינה משלבים עם תפוחי אדמה ונוצרות כופתאות עדינות אווריריות וטעימות ששוחות בקארי קרמי עז. במיס וי המירו את הפאניר בטופו, מה שיצר כופתאות טעימות אך שונות ובהחלט לא רכות ואווריריות כמו אחיותיהן מבוססות הפאניר, אלא קשיחות יותר. אם אתם מחפשים משהו זהה לכופתה עם פאניר אתם עלולים להתאכזב, אבל כאמור, אוכל טבעוני יכול וראוי לעמוד בפני עצמו ובמקרה של הכופתאות הללו הוא גם הצליח.

קציצות הטופו החביבות הללו שחו בקארי מבוסס עגבניות שמורגש בו שימוש דומיננטי בהל וחילבה. במקום גהי (חמאה מזוקקת שמשתמשים בה כמעט בכל קארי הודי) יש כאן חמאת קשיו, מה שיוצר חוויית קארי קלילה מאוד אך עדיין עשירה וארומטית. מנה טובה אם כי מעט יותר תעוזה עם החמיצות והמליחות של הקארי הייתה יכולה להרים אותה לגבהים נוספים.

קארי קוריאני. התכוונתם קובה חמוסטה? (צילום: ליאל סנד באדיבות wolt, יחסי ציבור)
קארי קוריאני. התכוונתם קובה חמוסטה? | צילום: ליאל סנד באדיבות wolt, יחסי ציבור

מנה נוספת שדגמנו הייתה אחת המסקרנות בתפריט והוגדרה בו כקארי קוריאני (72 שקלים). המנה כללה ארטישוק ירושלמי, ירוקים, חצילים ופטריות לצד אורז. לא היה דבר קוריאני בקארי הזה - לא בטעמים, לא בהוויה, לא ברכיבים. למעשה חוויית האכילה שלו הזכירה הרבה יותר רוטב של קובה חמוסטה או אפילו חורשט סאבזי פרסי, שתי מנות נהדרות, אם שואלים אותנו. כך שאם מניחים בצד את המילה קוריאני, זה היה פשוט יופי של תבשיל לעונת המעבר הישראלית שנקראת חורף. חמצמץ, חריף במידה, עם שפע של ארטישוק ירושלמי שמעניק טעמים אדמתיים ופטריות שמוסיפות ומחזקות אותם. תבשיל שמרגיש מזין מאוד וכיף לאכול ממנו גם אם הקשר המעשי שלו למטבחים אסייתיים הוא קלוש עד לא קיים.

במקרה טבעוני

בסופו של דבר, מיס וי היא מסעדה אסייתית צנועה ונעימה שעושה את עבודתה היטב. זה לא מקום שחייבים להגיע לבלות בו, אפשר בקלות להסתפק במשלוח או בטייק אוויי, ונראה שלכך גם מכוונים פה. זאת למרות שהחוויה בישיבה במקום נעימה, ושהצלחות שיוצאות מהמטבח יפהפיות בהרבה מגרסאות הטייק אוויי. המטבח של מיס וי מאפשר חופש יצירתי וממש לא דבק בשום מסורת, ובמקרה של אוכל טבעוני זה דווקא נאמר לחיוב, כי הוא מחייב מידה של מחשבה וחופש פעולה ממסורת.

לא כדאי לפספס את המנות הייחודיות כמו דים סאם ג'ק פרוט, שהוא יציאה שעוד מסעדות טבעוניות צריכות לאמץ, ואת המנות שהן וריאציות מחוכמות על אוכל אסייתי מוכר. אבל גם כשמגישים פה אוכל מקורי פחות, הוא נעשה ביד טובה שמצליחה לייצר אוכל מזין שמרגיש גם בריא ועשיר. במקרה, האוכל הזה גם טבעוני.

מיס וי. תובל 16, רמת גן. טלפון: 03-6131326