צריך ביצים כדי לפתוח עוד מסעדה תאילנדית בתל אביב. "בית תאילנדי", "קאב קם", "איסאן", "גברת קוטייאו", "התאילנדית בסמטת סיני" ועוד; העיר מלאה בטבחים שנשבעו אמונים למלך תאילנד וסביר להניח שמכירים בעל פה גם את ההמנון. רק בחודש מרץ הצטרפה לרשימה "אהן תאי" של השף מידד סטבינסקי, שמתמחה בגריל איסאני, ולפני כחודש נפתחה "קוקו תאי" של כוכבי תוכנית הריאליטי MKR, הזוג נדב ודניאל. כולם רוצים להביא את צפון-מזרח תאילנד לישראל, את הטעמים של תאילנד האחרת, המאתגרת, ולא רק את הפאד תאי הטוב והטחון.
במקרה של נדב ודניאל, מדובר בשוט מרוכז של אומץ, שכן לא רק שהם פתחו עוד תאילנדית, הם מיקמו אותה בחוף הים על חורבות "קליפסו" של השף עומר מילר, שרוחה המושמצת של צלחת הפירות שנמכרה בה ב-190 שקל עוד רודפת את המקום. האם הזוג יצליח איפה שמילר נכשל? על כך התווכחנו מרגע שהתיישבנו ועד עצם היום הזה.
את "קוקו תאי" נדב ודניאל פתחו אחרי שהפעילו פופ-אפ משלוחים פופולרי שעבד בימי הקורונה (בליוויו של השף יובל בן נריה), ואחריו ניהלו מסעדה תאילנדית כשרה במלון דן קיסריה, גם במתכונת פופ-אפ. הם ממותגים כזוג סחים מתוק, מאמי ומאמי, שמבקש להביא את תאילנד "בחוויה אישית מהילדות בערבה", כפי שנכתב בראש התפריט. האם זמן מסך, טמפרמנט נעים וניסיון בהסעדה זמנית מספיקים כדי לעשות את המעבר לדבר הגדול הבא? נאחל להם שכן.
יפתח: למה מסעדות אסייתיות נוהגות לבחור צמד מילים בשפת המטבח בתור שם המסעדה שלהם? אני מבין שמדובר בשילוב מילים שמסמל טוהר וחוכמה בארץ המוצא, אבל חברים - אנחנו כבר לא תיכוניסטים שעושים קעקועים של מילה ביפנית - לאוזן הישראלית זה נשמע כמו "גנרי גנרוש". מה עם קצת מעוף? אפילו בוב ספוג עובד ב"הסרטן הפריך".
קיץ על החוף או קיץ על הפח
עם השנים התפתחה התניה אורבנית מעוותת בכל הקשור לטיב המסעדה לעומת המיקום שלה: התרגלנו שהמסעדות הנחשקות בעיר נמצאות בדרך כלל ברחובות המוזנחים ביותר. יכול להיות שזה המשך לתפיסה שסבל שווה אותנטיות, שאם אנחנו כבר הולכים לאכול קציפת שזיף במחיר מופקע, אז שיהיה ברקע איזה בניין מתקלף. מושקע זה סחי; מוזנח זה אדג'י. שקיעה ובריזה של גלים? משהו פה חשוד. חנייה מפויחת ונרקומנים? אשמח לעוד מנה!
אלו חלק מהתפיסות המאתגרות ש"קוקו תאי" צריכה להתמודד איתן, בנוסף על הסטיגמות סביב יוצאי ריאליטי. המסעדה החדשה צריכה להוכיח שהיא מסוגלת להיות מקום בילוי שאנשים יבחרו להגיע אליו, ולא ברירת מחדל של אנשים שנקלעים לעת ערב לחוף, שהיא מוסד רציני, ולא מלכודת תיירים על הים. "גרקו" שנמצאת לא רחוק משם כבר פועלת בכיוון (אם כי חנות המרצ'נדייז הצמודה למסעדה פוגעת במאמצים, לדעתנו), וכעת צריך לתת גם לנדב ודניאל להתבסס ולנסות לשנות את הפרדיגמה שמסעדה טובה חייבת רקע מכוער.
איפה ישבנו
קוקו תאי מחולקת לשני אזורי ישיבה: האחד מוקף חלונות גדולים, סגור וממוזג, עם שולחנות ובר. השני מקורה בחיפוי דקלים וחשוף לרוח הנעימה מהים, בו אפשר לשבת סביב שולחנות עגולים או ספות הפונות לכיוון הים. מטעמי נוסטלגיה בחרנו לשבת בחוץ.
יפתח: כמו ישראלים רבים, גם אנחנו בילינו לא מעט זמן בתאילנד: עשינו גם את הטיול הקלאסי על טוסטוס כזוג נטול ילדים, וגם סיבוב לא קצר עם ילדים באיים. ואכן, כשהתיישבתי במסעדה מביט אל הגלים מרטיבים את החול לא יותר מחמישים מטרים ממני, וריח הים השתלב עם מוזיקת הפופ הזולה – לא יכולתי שלא לקבל פלאשבק מתוק ממסעדה טיפוסית בקופנגן. אם רק היו מוסיפים כמה מלצרים בורמזים וילדים שצועקים שמשעמם להם החוויה הייתה מושלמת.
בחופשה, כמו בחופשה, מיהרתי לעיין בתפריט הקוקטיילים המפנק, והזמנתי מתוכו "יוזו קמיקזה" על בסיס וודקה, ליקר מנדרין ויוזו. משקה טעים מאוד ועדין מאוד. לצערי ויטה לא הייתה שותפה לחוויה. היא התלוננה שהמושב שלה פונה לכיוון החוף, כך שבזמן שאני נהנה מהים, היא הסתנוורה מתאורת מגרשי הכדורעף. מהר מאוד גם המוזיקה הפכה לדיון בינינו. ויטה, שלא אוהבת מוזיקה שלא יוצאת מגרונה של אישה עצובה וזועמת מהניינטיז, לא התחברה לפלייליסט: "רועש מדי", "מעצבן" ושלל תירוצים שנועדו להסוות את העובדה שהיא פשוט רוצה שקט.
מה הזמנו?
למרות שמדובר במנה שכל תייר אכל ממנה לשובע, החלטנו שאי אפשר שלא לפתוח עם סום טאם (46 שקלים). סלט הפפאיה המפורסם הוא אבן בוחן לטיבה של מסעדה המתיימרת להכין אוכל תאילנדי. כשלון במנה הזו, הלכאורה פשוטה, היה מטיל צל כבד על המשך הארוחה.
לשמחתנו הסלט היה מעולה, מהטובים שאכלנו בארץ: איזון מושלם של חריפות, מתיקות והסירחון המשכר של רוטב הדגים. בסום טאם הייתה כמות נדיבה מאוד של לוביה פריכה, שיחד עם שפע הבוטנים גיוונה את טעמה של הפפאיה והעשירה את המנה בצבעוניות יפה ומפתה. את הסום טאם מכינים כאן עם 2-4 פלפלוני צ'ילי, לבחירת הסועדים. הלכנו על הגרסה הצנועה שהתבררה כמדויקת. שלושה ומעלה היו פוגעים לנצח במערכת העיכול שלנו. הסום טאם היה מכאיב בחריפותו, אבל ברמה של נשיפות גסות, לא זיעה בגבות. כשהזדקקנו לסיוע שילבנו חופן של סטיקי-רייס שהיה עדין ומתוק, נדבק בעיקר לעצמו ולא לאצבעות שלנו.
מזג האוויר בצפון-מזרח תאילנד הוא גיהינום של חום ולחות. בהתאם, המטבח המקומי מבוסס על תבשילים מהירי הכנה ומנות מותססות לשימור המזון. נקניקיית סאי טוק היא אחת המנות האיקוניות של חבל איסאן, אם כי מעולם לא נתקלנו בה בטיולים שלנו, כך שטעמנו אותה לראשונה דווקא על החוף בפרישמן והופתענו לטובה.
מנת הסאי קוק (52 שקלים), הורכבה משתי נקניקיות בקר מותססות, קטנות, שמנמנות, אדומות ועסיסיות. הן הוגשו לצד עלי כרוב פריכים עם רוטב פלפל חריף. הבטחנו לעצמנו לא לסיים את המנות כדי שיישאר מקום לטעום כמה שאפשר, ולא הצלחנו. ביס רדף ביס. הנקניקייה הייתה מעולה, עם ציפוי חרוך מתפצח ובשר כמעט ממרחי שאהבנו.
יפתח: הקראנצ'יות של הכרוב השתלבה בול עם הנקניקיות, מה שגורם לנו לתהות מאיפה בא המנהג הזה במחוזותינו לקשור נקניקיות עם לחמנייה? למה לעטוף דבר כל כך טעים בשק של פחמימות ריקות? האם זה בא לכפר על איכות בשר ירודה?
למנה הבאה הלכנו על המלצה חמה של המלצר הנחוש: מנה ראשונה בשם גנג רום קוואן פלה (66 שקלים), המורכבת מקוביות דג נא במחית מסוננת של קארי מעושן עם הל שחור, עשבי תיבול וקריספי וונטון שהומלץ לפורר לתוך המנה. זה התחיל נחמד אבל אט אט הגנג רום התגלתה כמנת דג למטיבי לכת בתחום התיבול - הקארי היה אדום ועמוק, הקוקוס השאיר טעם לוואי מתקתק, ובאמצע נשלחו ד"שים של חמוץ וחריף. למרות האגרסיביות, יפתח נהנה: "פה זה ישראל, כאן שמים שומן על השווארמה, אז אני מניח שטעמים חזקים ישרדו פה יפה".
ויטה: אני תוהה האם המלצר גם טעם מהמנה לפני שהמליץ עליה.
מהמנות הבינוניות (בגודלן, לא ברמתן) הזמנו נאמס האט קאב טאו הו (33 שקלים), מנה טבעונית (יש גם בגרסה עם כבדי עוף) שהיא למעשה אגרול בגרסה תאית עטוף בדפי אורז קראנצ'יים ומלווה ברוטב. כמו כל מנה שצריך להרכיב לבד בתוך ירוקים, זו הייתה מנה מרעננת ונחמדה. עם זאת, המרכיבים היו קצוצים ומעורבים, והיה קשה להבחין בטעמו של הדייקון או ליהנות מהפטריות. את פניני הטפיוקה כמובן שבכלל לא הרגשנו בביס. שמחנו שיש אופציה טבעונית (יש כמה) כדי לגוון את הארוחה ולא להעמיס בחלבונים.
משם המשכנו לקציצות דגים מאן פלה (86 שקלים). מנה טעימה עם שתי בעיות. הראשונה היא צורת ההגשה: הקציצות הגיעו על מעין מגש מוגבה עשוי מנצרים. מאחר שהיא יושבת על שולחן ולא על הרצפה, אין בזה שום צורך, זה בעיקר הקשה לאסוף את המרכיבים כדי לארגן את הביס. השנייה היא קציצת הדג, שהייתה לא יותר מבסדר. הקציצות היו דחוסות מדי והייתה להן צורה קצת מלאכותית, כאילו יצאו מכף פלאפל. מראה של קציצה מעובדת וקפואה, למרות שהן לא כאלה - אז למה?
כשהגענו לעיקרית, כבר לא נשאר לנו מקום. אבל הקיבה של המתוק כידוע, זה כבר סיפור אחר. הזמנו שני קינוחים: אחד פופולרי לפי המלצת המלצרית (המלצר הקודם כבר ירד ממשמרת), ואחד תאילנדי ואותנטי יותר, שהיה נדמה שהמלצרית עוצרת את עצמה מלצרוח לנו "לא!!!!".
הראשון, קים לוטי בון צ'אן קנאום תאי (46 שקל), היה וריאציה מתוחכמת של קינוח הבננה לוטי האהוב. בין שכבות של עוגייה תאילנדית נח קרם בננה ושוקולד בלונדי, אננס וחלב מרוכז. הקרם היה מעולה, סמיך ומעט קרמלי, מלך המסיבה. אפשר היה להגיש רק אותו והיינו מרוצים.
הקינוח השני, סום צ'ון (48 שקל), הוא למעשה סוג של לפתן תאילנדי עם פירות חבויים בתוך קרח גרוס וסירופ. תמיד מעניין לטעום מטבח שטרם עבר אדפטציה, אבל נראה שזו בהחלט נדרשת כאן, כי החך שלנו לא ידע מה לעשות עם הטעמים האקזוטיים שהזכירו לנו תסיסה של ריקבון. ניחוש שלנו: המנה לא תשרוד בגרסתה הנוכחית.
שווה את הבייבסיטר?
ויטה: למרות שלא הכל היה מושלם, קוקו תאי - גם בתקופת ההרצה - מתגלה כמסעדה עם הרבה פוטנציאל. מבלי לצפות ב-MKR ניכר שהזוג נדב ודניאל הם אנשים חרוצים, שפועלים מתוך אהבה אמיתית למטבח האיסאני בפרט והתאילנדי בכלל, ורוצים להנגיש אותו לסועד הישראלי. גם המנות שהיו יחסית חלשות, היו בסך הכל די טעימות, וכנראה שנחזור שוב לטעום ממה שלא הספקנו. אבל לצד ההשקעה באוכל, יש עוד דרך לעבור בכל הקשור לשירות ולאווירה.
המלצר הראשון התנהג כחבר שלא הזמנו, שהתיישב איתנו לדבר על המנות בזמן שהמתלמד שלו בוהה בתקרה מאחוריו. למזלו, את הרושם שיצר, תיקנה המלצרית ששירתה אותנו אחריו. היא הייתה מסבירת פנים ונחמדה, סיפרה על המסעדה וחילקה כמה אנקדוטות על התפריט. המוזיקה כאמור, הייתה אסון באוזניים. גם העיצוב היה התגלה כחסר מעוף: לזרוק כמה ראשים של בודהה זה תנאי לא הכרחי ולא מספק למסעדה ששואפת להציע חוויה כוללת של מקום אחר בתבל. למזלה של קוקו תאי, האוכל הטעים והתמחור הסביר מצילים אותה מלהיות מתויגת כמלכודת תיירים על החוף. אבל הרשלנות ביתר האלמנטים משאירה אותה כמסעדה סחית, לא מהנה במיוחד, וסליחה - אבל לא שווה את הבייביסטר. בגדול, הייתי ממש שמחה להזמין את המנות בוולט. כמקום בילוי הם עוד לא שם.
יפתח: וואלה, היה לי כיף. אין ספק שישנן עוד חריקות, אבל לאוהבי המטבח התאילנדי בהחלט יש למה לצפות. בניגוד לשאר המסעדות שמעטרות את קו המים של תל אביב, הקרבה לים בקוקו תאי היא מוצדקת ומנומקת, ונותנת למקום נקודת פתיחה של לוקיישן מעורר קנאה. מכאן אפשר רק לעלות.
קוקו תאי. שלמה להט 17 (חוף פרישמן) תל אביב. טלפון: 077-9386220. לא כשר