ירושלים היא מחניודה ומחניודה היא ירושלים, זה ידוע, והזהות המוחלטת בין עיר הבירה למסעדה המפורסמת עומדת בבסיס של ההצלחה הבינלאומית שלה. בחוגים מסוימים, למחניודה יש שם יותר טוב מאשר לירושלים, תהיו בטוחים בזה. כבר יותר מעשור שהיא פועלת לפי נוסחה שבזמנו הייתה חדשנית: אוכל ים תיכוני עם המון רוח וצלצולים. בימינו, זה עשוי להישמע מעט אנכרוניסטי. שלא לומר – כאב ראש לא נורמלי. בשנת 2021 למי יש כוח לאכול פולנטה בצנצנת בזמן שטבחים דופקים בסירים ומחבתות ולהיטים של שרית חדד מושמעים בפוּל ווליום ברמקולים? זו מנטליות תרבותית שהתפשטה לאינספור מקומות אחרים, לא רק בירושלים. אפילו לפריז הם הגיעו עם הקקופוניה הזאת.
בגלל זה שמחנו כשהגענו לג׳קו סטריט. זו מסעדה שפועלת בהצלחה ירושלמית מאז שנת 2013. במובן מסוים, היא פועלת בזכות מחניודה ובצילה של מחניודה. האוכל, פחות או יותר, מתבסס על הבשורה שהביאה מחניודה לעולם. לא כהעתקה בוטה, אלא כהבנה של המרחב שבו ג׳קו סטריט פועלת. זו הסצנה הירושלמית, שבה שולטות קבוצות קולינריה, כפי שבנדל״ן שולטות חברות בניה וטייקונים. רוב המקומות מדברים באותה שפה קולינרית פחות או יותר, פרט לבודדים שיצאו מן העדר. ג׳קו סטריט היא בתוך העדר, אבל היא לא כבשה שחורה. איפה שכולם פועים בקול רם - היא דווקא מצליחה שישמעו אותה מבלי לטמטם את המוח.
כבר בכניסה זה ברור שאנחנו לא במחניודה: ״הקולות של פיראוס״ של חיים משה נשמע בווליום כמעט חרישי, כפסקול שמלווה את הארוחה ולא מנסה להאפיל עליה בכוח. אחר כך ״ארץ חדשה״ של שלמה ארצי ואיזה להיט של דודו אהרון. התאורה אפלולית אבל אין סכנה שהמסעדה תהפוך עוד רגע למועדון לילה. הסועדים מצליחים לשוחח אחד עם השני. מדי פעם שומעים איזו צעקה מכיוון המטבח כששפים נלהבים מדי מצהירים על מנות שיוצאות. אולי הם היו רוצים לעבוד תחת אור הזרקורים של מחניודה, אבל הם בג׳קו סטריט, מה לעשות.
המלצרים הם צוציקים נלהבים. כל מנה היא ״אליפות עולם״ ו״פצצה״. את החשבון מקבלים בתוך עטיפת פלסטיק של קסטה מפעם, עם הכיתוב ״אחלה חפלה במרוקו״. נו, בכל זאת מנסים להתחרות באווירת השמחה האינסופית והלכאורה ״אותנטית״ של מחניודה, אבל בצורה הרבה יותר מינורית. אלא אם כן נפלנו על ערב יוצא דופן ושקט במיוחד, ואז אני מבקש את סליחת הקוראים.
התפריט לא יפיל אתכם מהכיסא וגם לא מהשרפרף, אבל יש בו יציאה אחת שכבר הספיקה להיקשר חזק בשמה של ג׳קו סטריט: מנה של ״רביולי חמוסטה״ (68 שקלים) שיוצאת מהמסורת, השפה וההיסטוריה הירושלמית. זו גרסה כאילו איטלקית לקובה חמוסטה. לקחו את המרק עם הסלרי והמנגולד והטביעו בו כיסוני רביולי שמולאו בבשר סיסקה (ככה הירושלמים קוראים לזה. בישול ארוך). הכיסונים נהדרים, דקיקי גזרה. המרק חמוץ-חמוץ-חמוץ ומהדהד את הטעמים המקוריים. השילוב: שנון וחכם. סביב מנה כזאת בונים מסעדה.
אבל יש יותר מדי חמוסטה בתפריט של ג׳קו סטריט. גם מנה עיקרית, לא רעה, של ריזוטו כורדי (74 שקלים) שעובדת בדיוק על אותו עיקרון של טעמים חמוצים-חמוצים-חמוצים ואז הריזוטו חוזר שוב עם פילה דג. בסדר, הבנו את העיקרון. לא חייבים לחזור עליו שלוש פעמים. טוב להיט אחד ביד משלושה קאברים משומשים על השולחן. או משהו כזה.
לקחנו עוד ראשונות: סשימי ״בית צפפה״ (66 שקלים) שהוגש לנו באופן רשלני. זה נראה כמו משהו שנזרק במקרה על צלחת: שפריץ של טחינה גולמית, כמה פרוסות של בייגלה ירושלמי, חתיכות עקמומיות שלא נחתכו בצורה סימטרית של מוסר נא, כמה צנוברים, במיה מטוגנת שיצאה קרה מהמקרר ו״טרטר מלפפון״ שהתגלה ככמה קוביות קטנות של מלפפון שנראו כמו שאריות שנותרו על קרש החיתוך. ומה הקשר לבית צפפה? בגלל הבייגלה והצנוברים? בעיר עם פער חברתי ותרבותי כל כך גדול בין מערב ומזרח, אלה למעשה שתי ערים שונות, עדיף להימנע מלתת שמות מהסוג הנ״ל למנות ראשונות במסעדה.
״הקבב של שבי״ (64 שקלים) היא מנת קבב מצוינת, אבל ממש לא דחוף לי לדעת מי זה שבי. חמישה קבבים קטנים, עסיסיים, קצת חריפים, אבל לא מאוד, עם טחינה ולבנה ועגבניות שרופות. להגיד שזו מנה של מסעדת עילית? לא. אבל כשקבב עשוי טוב, לא איכפת לך איפה מגישים אותו ולמה.
סיגר מרוקאי (66 שקלים) הוא עדות נוספת למתקפת הסיגרים שעוברת על ענף המסעדנות בישראל. איפה שאתה לא הולך, אתה נתקל בסיגר ממולא במשהו. בג׳קו סטריט מילאו אותו בשקדי עגל, בשר בקר וכבדים. עם אריסה בצד, כמובן. הסיגרים שמנמנים, לא רעים. אבל בגלל חשיפת היתר, נדמה לי שאיבדתי את היכולת ליהנות מהמנה הזאת. צריך לקחת הפסקה ולחזור לאכול סיגרים אולי בעוד מאה שנה.
המנה העיקרית הנוספת, פרט לאותו ריזוטו חמוסטה שציינתי קודם, הייתה אחת הביזאריות ביותר שמוגשות כיום בישראל. פוקצ׳ה חזה אווז (118 שקלים) היא שילוב די מכוער מבחינה אסתטית בין חזה אווז שנצלה באופן מושלם ונפרס לחתיכות דקות ואז כוסה בערמה ענקית ומבהילה של פטריות שטוגנו באיזשהו רוטב מתוק להחריד, ובצד – פוקצ׳ה. מה אמורים לעשות עכשיו עם כל הבוכטה הזאת של בשר ופטריות ולחם? איך אפשר לאכול את זה? לקחנו קצת מכאן וקצת מכאן והידיים התלכלכו ברוטב הדביק והפטריות הכמעט שרופות האלה, והסכמנו שיש דברים שצריך לעשות אותם בצנעת הבית. לא חייבים להגיש אותם במסעדה.
לקינוח הזמנו ״אברס בממלכת השוקולד״ (52 שקלים). מה יהיה עם השמות האלה? מילא, זכותם. זהו מוס שוקולד עם קצת מלח ים וטוויל שומשום, שהיה ממש בסדר גמור, מריר ולא צעקני, וזו כנראה המעלה הגדולה של ג׳קו סטריט: היעדר רעש מיותר. זו מסעדה שעושה את המיטב עם המסורת שהותירה לה מחניודה והוריש לה המטבח הירושלמי. לפעמים זה עובד יותר ולפעמים לא במיוחד. אבל לפחות לא דפקו לנו בראש. חזרנו לתל אביב בלי צלצולים באוזניים. אגב, ברכבת החדשה נסיעה לוקחת בסך הכל 40 דקות. המטרה הושגה. ירושלים היא פרבר של תל אביב.
>> בפעם שעברה אכלנו במחתרת התאילנדית
ג'קו סטריט. אגריפס 74, ירושלים. טלפון: 02-5817178. כשר