רגע רגע, אנחנו עוד מארגנים את המחשבות. מה לכל הרוחות זה היה? ומאיפה בכלל להתחיל? במטריושקות הקיקלופיות בשירותים או תאורת המדוזות האבסטרקטית? האם לדבר קודם על הכניסה שמזכירה מותחנים אירוטיים או דווקא לזרוק מילה על הקהל, שלא מתוך איזו גאווה גדולה נגיד שלא ראינו כמותו. יכול להיות שזו בכלל המוזיקה הטריפית שצריכה לקבל את פסקת הבכורה, מוזיקה אותנטית שניגן די.ג'יי בשר ודם, צ'אנטים קצביים שעושים חשק להתפלפ ולחזור בתשובה, שזה פחות או יותר מה שמסעדת פופה (בובה, בצרפתית) עשתה לפני כחודשיים.
פופה (Poupée) יצאה לדרך בפברואר 2020. באותם ימים עוד מישהי יצאה לדרך ממחוז ווהאן שבסין, ושיבשה לכולם את השגרה והתוכניות. בשלוש שנות פעילותה המסעדה החליפה שלושה שפים: שניים ישראלים - אורן אסידו, שזכה ב"משחקי השף", וליאור כהן שהיה פיינליסט ב"טופ שף" צרפת (2013); ושף ספרדי מעוטר שני כוכבי משלן שהיה אמור להביא קצת אירופה לפופה. את שם המסעדה אגב מבטאים POPE, במלרע, כך שלצערנו זהו אינו חרוז פופי.
החזון, לפי אתר המסעדה, הוא לספק חוויה "שתעורר את כל חמשת החושים שלכם", הבטחה עמומה שכנראה לא הצליחה למשוך מספיק קהל שיאפשר את החזקתו של "חלל פנטזיונרי של 470 מטר" (שוב, מהאתר). לכן, לפני כחודשיים המסעדה שוב המציאה את עצמה מחדש. היא הפכה לכשרה, החזירה לתל אביב את השף המוערך אביב משה (מסה לשעבר), שיוביל אותה, ורק העיצוב הביזארי נשאר.
איפה אתה, אתה פופה?
אז איך זה מרגיש? קצת כמו לצפות ב"אסתי המתחזקת" במערכון עם ראובן ב"ארץ נהדרת", הרמוניה של סתירות: מצד אחד תפריט כשר-בשרי ואורחים חובשי כיפות; מצד שני אולם שירותים (זה בהחלט אינו חדר) שמעוצב כמו יער מכושף, עם קרקורים ושאגות שבוקעים מרמקולים נסתרים, וכאמור מיצב ענק של מטריושקות (בבושקות) המשמשות כתאי שירותים. וכך יוצא שהנכנסים שומרי המצוות הופכים בעל כורחם לבובה הקטנה שבתוך הבובה הרוסית הגדולה שיהדותה מוטלת בספק.
עיצוב החלל המרכזי הוא בין המושקעים והמשוגעים שראינו. הוא מעורר השתאות ואחר כך קצת בושה שנהנית מהגוטיקה המצועצעת; יש בו צעקנות וגם קצת הומור של קומדיות אימה, משהו בין "ביטלג'וס" ל"משפחת אדאמס". אם כף יד קטומה הייתה מטיילת על הבר ומגישה לנו את הקוקטיילים הססגוניים - עליהם אחראי מיקסולוג בשם אור אוסלין - לא היינו מרימים גבה.
ההכרזה על הכשרות וגיוס שף ברמתו של משה עשו את הטריק. בשעה תשע המקום המה צעירים ומבוגרים, דתיים ושומרי מסורת ועולים מצרפת - גוון יהודי שאנחנו עוד לומדים לקבל אותו (אנחנו כחברה, לא ויטה ויפתח). חלק מהנשים עטה שביסים שגנבו את ההצגה ושמלות חגיגיות, והגברים התחמשו במשקפי שמש כהים בחלל האפל ממילא. בשילוב המוזיקה והתאורה זה נראה לפרקים כאילו שוגרנו בחלל, וגם הוא עובר הדתה. המסעדה לקחה את הרבגוניות התל אביבית, שאם נחקור אותה לעומק כנראה נגלה שהיא גם לא כזאת רבגונית - והרחיבה עוד קצת את הספקטרום. הבנו הכל, ולא הבנו כלום. אסקפיזם מוחלט.
אז זאת הקליפה, ומה עם האוכל? אחלה אוכל. חסרונה של החמאה לא הורגש. המנות יפות ונדיבות, רוויות רטבים פמיליאריים (אריסה, מטבוחה, קרם פולנטה), עם קריצות של חמוץ וחרפרף. למעשה, אם לא היו אומרים לנו כלום, ולא היו מגישים לנו את קינוח הפרווה הקיצוני, והיינו עיוורים - היה לוקח לנו זמן לקלוט שמדובר במקום כשר. הדבר היחיד שהרס את הביקור היה ההגשה הבהולה, העלק "יעילה", הלא קשובה בעליל (ומנה אחת עם שברי גלעינים), שלא היה בה כבוד לא לסועדים ולא למאמצי השף.
הכל מוגש מהר ובבת אחת ומפונה במהירות כפול 2. הצלחות הריקות ממש נחטפות לך מתחת לאף כאילו יש איזה מחסור בכלים במטבח. זוג שהגיע אחרינו סיים לאכול לפנינו ופשוט לא ידע מה לעשות עם הזמן שהתפנה. המסעדה אמנם עוצבה כאטרקציה, אבל זה לא אומר שהיא צריכה להתנהל כאטרקציה: באתי, ראיתי, צילמתי. אף אחד כמובן לא זירז או חלילה סילק אותנו, אבל גם להישאר ולהתרווח עם הדרינק ולזרום עם הטריפ לא ממש רצינו. היה רגע שהרגשנו שהמסעדה לעסה אותנו, ולא אנחנו נהנינו מהאוכל - שהוא באמת טעים - שהיא מגישה.
אז מה בעצם אכלנו?
שלא כמו העיצוב, התפריט פחות מהמם, במובן המקורי של המילה: אינך המום. ברור לך מנין באת ולאיזה סוג של מנת דג נא אתה הולך. הדבר היחיד שתופס את העין הוא פירוט המרכיבים הרב. במנת טרטר הטונה, למשל, שאותה לא הזמנו, תמצאו גם סקורדליה, גם מטבוחה וגם אריסה ורוטב שמיר וזילופי טחינה וצ'יפס ארטישוק ירושלמי. עומס מעורר התפלאות, אבל ברמה האישית - לא כל כך את התיאבון.
במקום זה, לפתיחה הזמנו סשימי טאבולה (62 שקל) עם דג לבן, לאבנה (שאינה לאבנה), שמן זית, טאבולה שקדים ומשמש אוזבקי מתקתק (שהגלעין שלו הוא החשוד העיקרי בחתיכות הקטנות הקשות שהיה צריך להיזהר מהן). לחיוב נציין את הדג הטרי, את הרוטב החמצמץ הקליל ונגיעות הפלפל החריף ובגדול - את הרמוניות המנה. ברע? כאמור, שברי הגלעין. ו"החלה הקרועה" שהגיעה לצד המנה שהתגלתה כמעין לחמניית שמונה מפוחמת וקרה, שלא היינו שולחים את הילד לבית הספר איתה. הערנו למלצרית, וזו החליפה ללחמניית שמונה חמימה ולא טעימה באותה המידה.
עם הסשימי הגיעו שתי המנות הבאות: חלת טרטר בקר (82 שקל) ומנת ביניים של שקדי עגל (94 שקל). טרטר הפילה הוגש על אותה חלה מעליבה, ולמרות שבגדול היה בסך הכל נחמד, קרס תחת עומס המרכיבים (סלט משוואיה, קורנישון, טחינה לימון כבוש, שקדים קלויים וחלמון כבוש מגורד). אפשר היה לקרוא למנה "טרטר שקדים עם כל מיני דברים", וזה לא היה פחות נכון.
עם שקדי העגל זה כבר היה ממש מפח נפש. מנה שאפשר לזהות שפעם, ולא כל כך מזמן, ממש לפני עשר דקות, היא הייתה מנה מצוינת. אולי הכי טעימה שלא-אכלנו הערב. השקדים היו רכים מבפנים ופריכים מעט מבחוץ, סוכריות הבטטה, שהן למעשה סוג של כיסונים מעוצבים ממולאים, היו מעולות, הפולנטה הרכה שעטפה את הכל הייתה עדינה וקרמית והשקדים פוזרו במשורה. הבעיה היא שמתוקף אותה מדיניות של יעילות, שזכתה למיתוג האופנתי "מה שמוכן - יוצא", שקדי הטלה הגיעו עם מנות הפתיחה, ובזמן שהמתינו לתורם הם התקררו לגמרי. התוצאה היא מנה צוננת ומבאסת שכאילו הוציאו אותה הרגע מהמקרר. חבל על הכסף, חבל גם על מצב הרוח שהתעכר לו בבת אחת. המסקנה הבלתי נמענת היא שאסור לסמוך על מסעדות בקטע הזה. תזמינו לפי קצב האכילה, לא לפי נוחות תפעול הפלור.
לעיקרית בחרנו ב"מז'וז'ין" לברק "פופה סטייל" (134 שקל), דג ממולא שום, אריסה ועשבים, על ויניגרט עגבניות, במיה, בייבי שומר וריג'לה. מנה גדולה מאוד, עם דג בשרני ורוטב עגבניות מופלא. גם כאן לא הכל היה מושלם - בדג התחבאו שברי עצמות שהיינו צריכים לשלות בזהירות. אבל חומרי הגלם והתיבול גברו על התקלה. כוכב המנה אגב הוא השומר, שלוקח את העיקרית הנדיבה לסיבוב רענון.
לקינוח הזמנו בהמלצת המלצרית קרם קוקוס אננס (55 שקל). היא התעקשה שזו המנה הכי טובה. אנחנו מקווים בשביל פופה שזה לא נכון. מדובר בקינוח מפורק של עוגת ספוג וניל, קרם קוקוס, פרוסה דקיקה של אננס טרי, אבקת שוקולד לבן (יציאה מגניבה מאוד) וקרם קרמלי מצופה שוקלוד לבן. כמה מתוק היה הקינוח? כמו בדיקת העמסת סוכר להריוניות. כמה מוגזם? ברמות של כלה. כמה קוקוס יש בו? עד שהרגשנו שבלענו חשפן. כן, זה היה ערב מאוד פרוע.
פופה. יהודה הלוי 46, תל אביב. טלפון: 077-230-2777. כשר