בעצם, בר היין ג׳נגו מנסה להילחם בחוסר האלגנטיות האינהרנטי של המציאות הישראלית. כי מה זה בר יין? לכאורה, שיא האלגנס: אלכוהול משובח, מנות אוכל קטנות, אווירה נינוחה ואירופאית, לא נברח מהמילה הזאת, כן, אירופאית. אבל ג׳נגו לא נמצא עם הגב אל הישראליוּּת. הוא לא מתעלם ממה שיש. הוא לא מסתתר מאחורי וילונות אפלוליים עד שלא ניתן לזהות בו את הלוקאליוּת. ג׳נגו יושב על רחוב בן יהודה בתל אביב, עם הפנים למכוניות, לרעש וצפצופי הצופרים, לפחי הזבל, מוניות שירות חולפות, אופניים חשמליים וקורקינטים מתנגשים זה בזה, והחמסין הזה, אוי, החמסין הזה. זיעה דביקה עוטפת הכל. וג׳נגו? עוטפים שולחנות קטנים במפות לבנות, כאילו כלום. האם יצליח בר היין הקטן לנצח את הג׳יפה הקיצית? לא ינצח וגם לא יפסיד. יקבע עובדה חותכת בשטח. ולעזאזל הזיעה.
מהעבר השני של הרחוב נמצאת שילה, האמא של ג׳נגו, שמונהגת על ידי השף שרון כהן. היא מנופפת לביתה הקטנה ממרחק ביטחון. הבת עצמאית למדה מהר מאוד ללכת. שילה היא פצצת ביטחון עצמי, מסעדת יוקרה מהטופ של הטופ. לג׳נגו של כהן יש שאיפות קצת יותר צנועות ועדיין ניכרים כאן סטנדרטים גבוהים דומים למסעדת האם. תפריט מבוסס דגה, ביצועים קורקטיים וקוהרנטיים, גרוב יאפי בורגני לא מעיק מדי. הסועדים הם אפרוחי הון ושלטון. כשיגדלו, הם יעלו כיתה ויעברו לשבת בצד השני, אצל שילה. בינתיים, מנשנשים.
הארוחה מתחילה במפגן אלגנטי אמיתי: מגש כסף דו קומתי כמו בסרוויסים של סבתא מגרמניה ועליו אסופה נהדרת של דגים נאים. 80 גרם טונה (59 שקלים), 80 גרם אינטיאס (65 שקלים), פרוסים לפרוסות דקות, ומאה גרם שרימפס חלוטים (39 שקלים). האלגנטיות קורסת מיד כשהקרח שעוטף את הדגים ואמור לשמור על הטמפרטורה שלהם, נמס במהרה והופך לשלולית קטנטנה. פה זה לא פריז או רומא. כן, את זה אנחנו כבר יודעים. הדגים באיכות טובה מאוד, כצפוי, וגם השרימפס מתקתקים וטריים. לא צריך יותר מזה, ובכל זאת – בג׳נגו מעמיסים תוספות למי שלא אוהבים את הטעם הטבעי של הים: רוטב פונזו, פיש סוס, ליים, טבסקו ירוק, ווסאבי, בצל ירוק, ג׳ינג׳ר כבוש. טוב שלא הביאו גם ספייסי מיונז וקטשופ.
כבר בשלב הזה שמנו לב שהמלצר שלנו קצת מבולבל. בחור צעיר וחובבן, כפי שנהוג כיום ברוב המסעדות בעיר, עם הפרעת קשב וריכוז. מנה אחת שהזמנו מעולם לא הגיעה (שניצל מוח עגל, כמה חבל), מנה אחת שלא הזמנו, הגיעה על דעת עצמה. קנלוני (48 שקלים) עשוי מ״דפים״ של כרישה שנחלטה במים, ומולא בתערובת של קישואים, פטריות פורצ׳יני, בצלצלי שאלוט וגבינת שרי. מנה קטנה וטובה, כך שקשה היה לכעוס על המלצר, למרות שכבר אין כוח להתדרדרות הדרמטית בתחום שגם ככה לא נהנה מכוח אדם איכותי במיוחד.
אחרי שהביא את המנה הלא נכונה – נהנינו ולא הערנו – המלצר עבר מיד להתעסק בפלירטוטים עם השולחן שלידינו. שתי בחורות צעירות ישבו שם. אחת אמרה לו ״אתה חתיך!״. הוא הסמיק ושאל ״מאיפה אתן?״. הן ענו וצחקקו. הוא נשען על השולחן בתנוחת קזנובה. לשאר השיחה כבר לא צותתנו. אם הייתי רוצה ללכת לפיק-אפ בר, הייתי הולך לפיק-אפ בר. תודה לאל שהמלצר לא שכח גם את שאר המנות. בכל זאת, היו לו דברים חשובים יותר לעסוק בהם באמצע המשמרת.
המשכנו למנה של קולרבי (46 שקלים) בבישול ארוך, פרוס וצלוי בגריל פחמים, עם גבינת כבשים וחלת דבש. איזון טעמים צרפתי, מתוק וארומטי, עם הירק הטרנדי הזה, שלא ברור איך נהיה כל כך טרנדי. קולרבי זה לא הדבר הכי סקסי בעולם, אבל הוא בהחלט עושה את המיטב עם המעט שיש לו להציע.
ולאחר מכן, שתי מנות פסטה מעולות: אניולוטי (68 שקלים) ממולאים בשרימפס וריקוטה, קרם ברוקולי, מסקרפונה ומרווה. בצק דק וגמיש, רמה הכי גבוהה של ביצוע, כפי שבא לידי ביטוי גם במנה של ספגטיני ירוק (64 שקלים) עם טייגר שריפס ורצועות קלמרי דקיקות, חמאת זעפרן וציר סרטנים. דבר לא מיותר, דבר לא מציק ולא צועק, טעמים עדינים-עדינים של ים. החלוקה בין בר יין למסעדה מצוינת, מעולם לא נראתה שרירותית יותר.
גם שתי מנות שמתקיימות בספֶירה של אוכל רחוב היו טובות: באן סרטן רך שריון (49 שקלים) היא מנה שהגיעה כנדוניה ממסעדת פלורנטין האוס ז״ל, ששרון כהן פתח וסגר לפני כמה שנים ולא הותירה רושם גדול. הבאן הזה, לעומת זאת, על מה שיש בתוכו, הוא בלתי נשכח.
שיפוד צבתות לובסטר (88 שקלים) הוא קודם כל בדיחה טובה למי שיודע להעריך בדיחות טובות: הלובסטר, חומר הגלם היוקרתי, מגיע לשולחן בתור, אין דרך אחרת לומר זאת, שישליק. חילול הקודש? חכו חכו. יש גם לחוח ועמבה-לבנה. אני, כשאומרים לי עמבה, אני מיד משתחווה. מבחינתי עמבה זה חומר גלם הרבה יותר מסעיר מלובסטר. וביחד זה מפגש קצוות נהדר, שהיה יכול להפוך לקומדיה של טעויות. לא, הם עובדים מעולה. טוב, זו לא חוכמה. הכל עובד טוב עם עמבה. תמרחו את האויבים הכי גדולים שלכם בעמבה והם יהפכו לחברים הכי טובים.
לקינוח, עוד בדיחה טובה. שני שלגוני מגנום (44 שקלים) מיניאטוריים. אחד בננה, אחד פיסטוק. זו הצדעה שנונה למעדן התעשייתי. להגיד לכם שהגרסה של ג׳נגו היא טובה יותר? לא ממש. לא בהרבה. לא שזה ממש משנה. העיקר הכוונה. ולג׳נגו, בסופו של דבר, יש די הרבה כוונות יחסית לבר יין ״צנוע״. גם להגיש אוכל טוב, גם להיות אלגנטי, גם להוות אנטיתזה לחום ולזיעה. מה אני אגיד לכם, זו בהחלט הצלחה גדולה, המקום הזה.
>> בפעם שעברה אכלנו במסעדת סאן יאנג
ג'נגו. בן יהודה 155, תל אביב. 03-5221224. לא כשר