אין מה לעשות. קשה להפריד בין ישראל החיצונית, הכללית, לבין ישראל שמסתתרת בתוך מסעדות ומקומות בילוי. מבצע "צוק איתן" הזכיר לנו השבוע את מה שאנחנו ממילא יודעים – הישראלים הם אלופי העולם בהמצאות. הפכנו את ההכחשה למקצוע הרשמי שלנו. זו כבר מזמן לא המציאות, מה שאנחנו חווים במקום הזה. מדובר בתרגיל בדמיון מודרך; להיות פה ולחשוב שאתה לא פה; לטבוע בתוך פנטזיות על נורמליוּת, קוסמופוליטיות, הדוניזם, אסקפיזם - ואז לחטוף טיל בראש ולהתעורר.
אנחנו לא רוצים להתעורר אף פעם. זו זכותנו. לא. זו חובתנו. לא באנו הנה כדי לסבול ולגרום סבל. אל תאמינו למה שמוכרים לכם. אנחנו כאן בשביל הכיף ובשביל האסתטיקה. זה מה שחשוב באמת. כל השאר - אבק ברוח (בתקווה שיום אחד, האסתטיקה תתאחד עם המוּסר. אין דבר יותר יפה מצדק). אז דווקא באמצע כל הבלגן והאזעקות, הלכנו לבל בוי, בר קוקטיילים ואוכל חדש בתל אביב המופגזת. איזו בחירה סימבולית: בל בוי הוא מקום יפהפה, שמנותק מהזמן ומהמקום. הוא נמצא בקומת הקרקע של מלון הבוטיק ברדיצ'בסקי, ומרגע שאתה נכנס אליו - אתה שוכח מכל השטויות. זו פריבילגיה? בטח שזו פריבילגיה. אבל אם נתחיל להתנצל גם על הפריבילגיות, מה יישאר לנו? כלום. פשוט כלום. בל בוי הוא מקום מובהק לבעלי הפריבילגיות - יקר ומסוגנן. הוא מאפשר שכחה מתוקה באמצעות עיצוב, אלכוהול ואוכל. המקום נראה כאילו שנגזר מימים אחרים (העיקר לא מהעכשיו) - התקופה הוויקטוריאנית, ארצות הברית הצוהלת לפני תקופת היובש והשפל הגדול, או אירופה בין שתי מלחמות העולם. כל סנטימטר מחושב ומרפרר למראי מקום ויזואליים שהפכו לנכסי צאן ברזל של מעצבי פנים ומוכרים בחנויות יד שנייה. הריהוט – עתיק, גותי; הבר – עשוי שיש; הקירות – כמו בבית מרקחת אפלולי שג'ק המרטש רכש בו צנצנות כלורופורם. זה כמובן לא רעיון מקורי. שעתוקים תקופתיים שכאלה מקובלים בברים דומים בניו יורק ולונדון, אבל הביצוע בהחלט מדוקדק וקפדני. האווירה בבל בוי היא נעימה, אינטימית ורומנטית, בוודאי בהתחשב בעובדה שבית המלון נבנה על חורבותיו של בית אבות ובחלל של בר הקוקטיילים נהגו לשבת קשישים, לשחק ברידג' ולבהות אל הרחוב. המוזיקה ברקע – ג'אז, סווינג, דיקסילנד וקלאסיקות רוקנ'רול (ו"מפצח האגוזים" של צ'ייקובסקי בשירותים) – משמרת איזו אלגנטיות מדומיינת של דיפלומטים מדושני עונג שנפגשים בהיחבא עם הפילגשים שלהם. הברמנים עונדים עניבות פרפר, עד כדי כך שכמעט התבלבלתי וחשבתי שבאמת שוגרתי במכונת הזמן היישר אל תרבויות הגנדרנים של המאה ה-19, אבל לאחד מהם היה קוקו, זקן צרפתי וחורי פירסינג ענקיים באוזניים, ואז נזכרתי שאני עדיין נמצא בישראל. חבל. כבר האמנתי.
כדי לתחזק את האשליה כאילו שהיינו אזרחי העולם, המלצר שלנו, שנשא את השם הנסיכותי מקסימיליאן – לא פחות ולא יותר! – לבש סינר עור והניח על ברכינו מפיות מבד שחור. הוא היה מנומס, אדיב, דיבר בטון שקט, כמעט מהפנט, והכיר בעל פה את המרכיבים של כל הקוקטיילים והמנות, ידע לפרט אותם בסבלנות ובין לבין – עבר בין הסועדים כשהוא דוחף עגלת תינוק ישנה שבה הסתתרו בקבוקי שרטרז, מהם חילק צ'ייסרים על חשבון הבית. מקסימיליאן היקר, אתה לא בנוי לחיים במזרח התיכון. תברח מכאן.
מהמטבח המולקולרי לבר
כמו המקום עצמו, גם מלאכת הכנת הקוקטייל היא מלאכה שהיא אנטי-ישראלית במובהק. היא דורשת מיומנות, מקצועיות, פיינשמעקריות. אלה תכונות נרכשות. אנחנו לא נולדנו חאפרים וחפיפניקים. החיים כאן הפכו אותנו לכאלה. בבל בוי למדו את המלאכה – שכבר התאזרחה כאן בהצלחה בברים אחרים – והרימו אותה עוד מדרגה. הם מגישים את הקוקטיילים הכי טובים, מקוריים ושנונים בישראל. כן, קוקטייל יכול להכיל בתוכו את כל התכונות האלה. קחו למשל את ה-Breakwater (כל הקוקטיילים ומרכיביהם נכתבים בתפריט באנגלית. מהלך די פרובינציאלי מצדם), קוקטייל שמוגש בתוך קונכיית ענק המונחת על מגש מעץ שבתוכו מפוזרים חול וצדפות (56 ש"ח). זוהי צורת הגשה שמוכרת מהשעשועים האינטלקטואליים של המטבח המולקולרי, באדפטציה לעולם האלכוהול (קוקטיילים אחרים מוגשים שם באמבטיות מיניאטוריות ובתוך בקבוקוני קרמיקה בצורת דגים. זה יפה וזה מלא דמיון). הקוקטייל עצמו, כמו כל הקוקטיילים בבל בוי, מורכב מחומרים טבעיים, מתרכיזים ותמיסות שמוכנות במקום: רום שהושרה בפירות יבשים, משחת תמרינדי, ליים טרי, תה גרגרי יער, ליקר נפוליאון, קצף קוקוס ופרחים אכילים. קוקטייל נפלא. האדמתיוּת של הפירות היבשים והתמרינדי, החמיצות של הליים והמתיקוּת של הקוקוס, משתלבים זה בזה בדיוק במידה הנכונה. שום דבר לא מקרי בקוקטייל הזה; גם קוקטייל Bees Knees (48 ש"ח) היה משובח – ג'ין שמיושן בחביות של עץ תפוז, לימון טרי, גרנדין וחתיכות קטנטנות של שעוות דבורים. מה לשעוות דבורים ולקוקטייל חזק מסוג זה? השעווה מוסיפה טעמים כמעט מיקרוסקופיים. וגם משעשעת את החך, תרתי משמע – תנסו לשלוף חתיכות שעווה מבין השיניים. חוויה בהחלט מאתגרת.
הפסקה לאוכל. התודעה המחוכמת של מקום כמו בל בוי לא מאפשרת להזניח את הקולינריה, אף על פי שבתחום הזה הוא מצטיין פחות. האוכל שמוגש כאן הוא בסיסי, לא מרהיב ולא מתאמץ, ומותיר את ההצגה הראשית בידי הקוקטיילים; אוכל שמתפקד כמנת צד שבוודאי מתעלה פי כמה וכמה על אוכל פאבים שמנוני, אך לא מתעלה לרמות של מסעדות ראויות כאלה ואחרות. התחלנו עם צ'יפס קייל אפוי ואיולי מיסו (21 ש"ח). לא ברור מי בדיוק החליט שהקייל הוא הירק הטרנדי של השנים האחרונות. אני לא סומך על טעמם של בריאותנים, ובצדק. קייל הוא ירק מר ונמהר. בתצורה אפויה הוא הופך לקריספי, וכשאתה אוכל אותו – הוא מתפורר לרסיסים ואתה נותר עם תחושה לא נעימה, כאילו שמישהו עישן סיגר קובני ואיפר לך אותו לתוך הפה; ניוקי סולת רומאי עם פטריות יער מוקפצות (35 ש"ח) היה סביר. בעל איכויות ביתיות, לא יוצאות דופן במיוחד. הבצק שלו היה מעט גרגרי מדי; גם מנה של גיוזה אווז (32 ש"ח) הייתה יחסית סתמית: שלושה כיסונים שהגיעו בטמפרטורה פושרת וכוסו בכמות מוגזמת של רוטב סרירצ'ה חריף. מעריצי הרוטב התעשייתי הזה סבורים שאין כזה דבר יותר מדי סרירצ'ה, אבל הם לא אכלו את המנה הזאת, שהתאפיינה בטעם גס ומוגזם.
הזמנו גם בל בוי בורגר (42 ש"ח) – המבורגר קטן (100 גרם) ונחמד שעשוי מבשר אונטריב עז טעם, עם בצל מקורמל, אבוקדו וכרשה פריכה. הלחמנייה של ההמבורגר הייתה יבשה לגמרי, וזה תמיד ייחשב למעשה שלא יעשה בעולם ההמבורגרים; המשכנו עם טרטר פילה בקר מפורק (62 ש"ח) – הפילה היה טרי ונחתך לפרוסות גדולות יחסית. ערבבנו אותו עם חלמון שליו, בצל סגול וצלפים. מנה מסורתית וטובה; ולאחריו, המנה המצטיינת של הערב: קלמרי מטוגן (47 ש"ח) שהוגש עם בקבוקון שבו נטחנו מרכיבים של סלט צזיקי ביחד עם אוזו לכדי רוטב מרענן ועוקצני. הקלמרי היו פריכים לעילא ונטבלו ברוטב הנהדר. זו מנה שהדגימה – ולו במעט – את המחשבה המקורית שבל בוי משקיעים בקוקטיילים שלהם. הלוואי שכל המנות היו כאלה.
מורידים בפניהם את המגבעת
התעקשנו על עוד שני קוקטיילים מעולים: Royal Beach, קוקטייל שמורכב מג'ין, סירופ שקדים וחלבה, ליים, גרנדין וסורבה ג'קפרוט (54 ש"ח). רשימת המרכיבים נשמעת כמו סמטוחה אחת גדולה, אבל בפועל – מדובר בקוקטייל מתקתק, מהודק, עם סיומת כמעט טורקית (החלבה אשמה); ו-Bellboy Sazerac, שמורכב מוויסקי שהושרו בו דובדבנים, פיישוד ביטר, אוזו וסוכריית מנטה שהושלכה לתוך מעמקי הכוס (54 ש"ח). כאן מדובר בגרסה ים תיכונית מוצלחת במיוחד לקוקטייל סזארק הקלאסי, שהומצא בניו אורלינס ושבמקורו מורכב מקוניאק, אבסינט, פיישוד ביטר וקוביית סוכר (הקוקטייל הזה כיכב באחת מהעונות של "מד מן". מה שטוב לדון דרייפר, טוב לנו). ההתעקשות של בל בוי על מבחר כמעט אבסורדי של מרכיבים והיכולת להמציא מחדש קלאסיקות של תרבות הקוקטיילים העולמית בהתאמה להלך הרוח המקומי – בהחלט ראויה להורדת כובע (מגבעת, כמובן).
קינחנו בכריך חמאת בוטנים (32 ש"ח) שעבר טיגון בשמן עמוק, לצד ריבת פטל שחור, קרם פרש ובננות מקורמלות. זוהי וריאציה מעט יותר אנינה – אבל ממש מעט – על הסנדוויץ' המפורסם שהיה כל כך אהוב על אלביס פרסלי, עד שיש הטוענים כי הוא זה שאחראי, בין השאר, למותו בטרם עת. אכלנו את הכריך ולא הותרנו ממנו פירור. זה קינוח כל כך סליזי, כל כך אמריקני, כל כך אייקוני, שאין ברירה אלא להעריץ אותו.
בסיום הארוחה והשתייה, יצאנו אל האוויר התל אביבי של רחוב ברדיצ'בסקי, כשאנחנו קצת מבושמים, אבל לא יותר מדי. הרחוב נשאר אותו רחוב, העיר – אותה עיר, והמציאות – לצערנו, אותה מציאות. לא עזרו הקוקטיילים. לא עזרה הפנטזיה המעוצבת והמושקעת. אבל אנחנו נחזור לבל בוי כמו שנחזור למקומות אחרים. כי זה מה שאנחנו אוהבים לעשות. לאכול ולשתות. זה לא מעט בימינו. ושאף אחד לא יגיד לכם אחרת.
בל בוי-Bellboy, ברדיצ'בסקי 14 (מלון ברדיצ'בסקי), תל אביב. טלפון: 03-7289213