קוקו במבינו היא מסעדה לא רצינית. אם היא הייתה רצינית, היא לא הייתה קוראת לעצמה "קוקו במבינו". השם המטופש הזה מעיד על כוונות מאוד מסוימות. השף כאן הוא טום אביב, זוכה העונה השישית של "מאסטר שף". האוכל הוא איטלקי עם נגיעות של ברדק קיצוני והפרעות קשב. בתפריט מופיעים תיאורי מנות כמו "קולרבי יא רבי", "קלמרי באבא גנוב" ו"זה כולה תרד יא קרוע". אולי יש מישהו שהומור סחבקי מהסוג הזה עובד עליו. קוקו במבינו מכריזה בקולי קולות שהיא מסעדה משוחררת וכיפית. זו הכרזה בעייתית, כי כיף אמיתי הוא תכונה עמוקה ופנימית. זה לא משהו שצריך לצרוח אותו עד לשמיים. זה משהו שמתהווה לאיטו ופורץ החוצה. קוקו במבינו לא מאמינה בסאבטקסט או במשחקי פיתוי הדרגתיים. היא משליכה את עצמה לרגליך. קח אותי, אני שלך. אבל איפה הרומנטיקה? מתה. קוקו במבינו הרגה אותה.

לא צפיתי בעונה שבה טום אביב זכה ב"מאסטר שף". לא נראה לי שפספסתי משהו דרמטי. "מאסטר שף" היא לא תוכנית שמצמיחה, באופן סטטיסטי, שפים ואנשי מקצוע. זה לא המנדט שלה. זו תוכנית שעוסקת בחלומות וכישלונות. בעיקר בכישלונות. בגלל זה בוכים שם כל הזמן. המתמודדים מגלים שהם חדלי אישים במטבח, וזה שובר אותם לרסיסים, ובצדק. הם חשבו שהבישול יגאל אותם מגורלם, אך נאלצים לחזור לשגרה הרגילה והמפרכת. זו טרגדיה אמיתית. אני לא צוחק. אבל מה לעשות שקציצות ברוטב עגבניות עוד לא הצילו אף אחד מחיים בינוניים.

זכייה ב"מאסטר שף" לא הופכת אותך לאדם שהוא כשיר מקצועית לפתוח מסעדה. מצד שני, אנשים גרועים יותר פתחו מסעדות בישראל, כך שאין צורך להחמיר יותר מדי. גם לטום אביב מגיע. למה לא? אביב נכנס ברגל גסה לעולם המסעדות, בדהרה של פיל עיוור לתוך חנות חרסינה. זה עניין של גישה, בסך הכל. אביב לא מתחשב בנקודת הפתיחה הבעייתית שלו, כפליט ריאליטי נטול ניסיון. אין לו רגשות נחיתות. הוא זחוח ועף על עצמו. שיעוף. זו רוח התקופה: אנשים עוד לא הספיקו להצמיח כנפיים וכבר הם עפים.

קוקו במבינו זה כולה תרד יא קרוע
"זה כולה תרד יא קרוע". רציני? | צילום: דרור עינב, יחסי ציבור

בביקור הראשון במסעדה מצאתי את עצמי בתוך חפלה מהגיהנום: קוקו במבינו, בנוסף לכל הצרות, שייכת לז'אנר המסעדות הצוהלות שהשתרש בישראל כמו גידול סרטני ממאיר וסופני. התיישבנו והבנו לאיזו צרה נכנסנו. המסעדה עצמה מעוצבת כמו גיבוב וולגרי של מראי מקום קלישאתיים מהתרבות האיטלקית. לא רואים קירות מרוב תמונות של וספות ונשים עם מחשוף. אל השולחן הגישו לנו גביע פופקורן על חשבון הבית בניחוח מצחין של שמן כמהין תעשייתי. כמעט הקאתי מהריח. לידינו, סועדים דפקו על השולחנות עם מזלגות וסכינים. פרצופים מחייכים התרוממו מהכיסאות ומחאו כפיים. המוזיקה התגברה והתגברה והחרישה את האוזניים. כבר הייתי במקומות רועשים בחיי. האוזניים שלי ממש לא רגישות. אני מזמין את טום אביב לבוא איתי לברגהיין בשש בבוקר ונראה מי נשבר ראשון ובורח החוצה לאמאל'ה. אבל יש גבול גם למידת הסבלנות שלי. באתי למסעדה, בסופו של דבר. זה לא ערב בגאנקי עם עינת שרוף ויאיר לפיד המלשן.

בתוך כל הרעש הזה קשה מאוד לחשוב על אוכל, ובטח שלא לאכול אותו. וחבל. הזמנו את מה שהזמנו, והאמת היא שרצינו כבר להתחפף משם כמה שיותר מהר. אביב הסתובב במסעדה כמו טווס והצטלם לסלפיז עם האורחים. מתי יש לו בדיוק זמן לבשל, אם הוא עסוק בלעשות עוואנטות של סלב? מישהי לידנו אמרה לחברתה בסיום הארוחה "וויי אחותי, היה מושלם". באווירה כזאת אתה לא יודע אם אנשים באמת נהנים או שהם עושים את עצמם נהנים.

אני מתנצל מראש על השמות המפגרים של המנות. אם יש מישהו שחושב שמדובר באיזו שנינות מחוכמת וחיננית, הוא מוזמן לעשות לעצמו בדיקת איי.קיו ולשלוח לי את התוצאות. הזמנו "לימונעמבה" (54 ש"ח) – לינגוויני ברוטב לימון כבוש בעמבה, עם גבינת מסקרפונה וחמאה, ומלמעלה – קצת ריקוטה. אטריות הלינגוויני היו דביקות ועשויות יתר על המידה. כמו אטריות שמגישים בארוחת צהריים בבתי חולים לזקנים בלי שיניים. הטריק של הלימון הכבוש בעמבה נותר כרעיון על הנייר, והיה בלתי מורגש לנוכח השומניות והשמנוניות של המסקרפונה, הריקוטה והחמאה שהותירה שלולית עכורה בתחתית הצלחת. זה היה גוש של אטריות בטעם לימון. כמו קוגל מקולקל שנמס בשמש.

קוקו במבינו פיצה ירוקה
קוקו במבינו. חביבי, תרגיע | צילום: דרור עינב, יחסי ציבור

"טורטליני דרוזי" (54 ש"ח) היא מנה של טורטליני ממולאים בלבנה ברוטב חמאת זעתר, שמוגשים עם ארטישוקים בטיגון עמוק. הטורטליני היו רופסים והמילוי שלהם הזכיר לי מילוי של כיסונים תעשייתיים שקונים במכולת. הארטישוקים היו משומרים בצנצנת וניכר שהוצאו מהמקרר רגע לפני שטוגנו בשמן. הם היו קרים לגמרי ובלתי נעימים לאכילה.

"קלמרי באבא גנוב" (59 ש"ח) היא מנה מביכה כמו השם שלה: קלמרי צמיגיים ומרירים מונחים על קרם חציל שחור עם תפוחי אדמה מטוגנים, חלקם שרופים, זיתים ועגבניות צלויות. זה צ'יקמוּק מוחלט, הדבר הזה.

"פיצה אדומה" (49 ש"ח) הייתה סבירה. פיצה מרגריטה ככל הפיצות שמוגשות עכשיו בישראל. בצק יחסית דקיק, שוליים שמנמנים, רוטב ניטרלי. לא משהו מסעיר אבל גם לא כישלון אדיר.

לקינוח הזמנו "ספינג' אוריאו" (37 ש"ח) – שתי עוגיות אוריאו מטוגנות בבלילה ומוגשות על קרם אנגלז. זה אינפנטילי כמו שזה נשמע. העוגיות היו ספוגות בשמן, הקרם דליל. אם זו מנה "טראשית", אז גם את הטראש צריך לזרוק לזבל.

רחמים על המלצרית

לא היה לנו כוח לחזור לביקור שני, אבל הכרחנו את עצמנו. בטלפון, המארחת טענה שאי אפשר להזמין מקום כי המסעדה מפוצצת כבר כמה ימים מראש. הגענו והסתבר שהמסעדה ריקה כמעט לגמרי. גם זו דרך ליצור הייפ יש מאין.

בגלל שהיה ריק, אפשר היה להתרכז באוכל. גם הצוות במטבח, עושה רושם, היה הרבה יותר מרוכז ומפוקס. זה עוד דבר שנוטים לשכוח: במסעדות הרועשות האלה, הראשונים להיפגע הם הצוות המקצועי. הם צריכים לתפקד בתוך אווירה של קרחנה מתמשכת. זה פוגע, ללא ספק, ביכולות הקוגניטיביות שלהם. אחרי משמרת במטבח של קוקו במבינו, אתה יוצא חצי חירש וחצי בן אדם.

קוקו במבינו טורטליני דרוזי
טורטליני דרוזי. מזכיר כיסונים שקונים במכולת | צילום: דרור עינב, יחסי ציבור

הארוחה, חייבים להודות, הייתה סבירה לגמרי. אביב אומנם משתדל יותר מדי וחושב שהוא ממציא את הגלגל מחדש עם כל מיני שילובים עילגים של אוכל איטלקי וים תיכוני (לינגוויני עם עמבה. וואו!), אבל זה בגלל שהוא צעיר מתלהב ואין אף אחד שיגיד לו – חביבי, תרגיע. אז אני אגיד לו את זה – חביבי, תרגיע.

הזמנו "פיצה ירוקה" (52 ש"ח) שהייתה טובה – קרם תרד, מוצרלה, גבינת ברינזה וביצה חצי רכה. גם "קולרבי יא ראבי" (36 ש"ח) היא מנה שהצליחה להתגבר על השם המטופש שלה: פרוסות של קולרבי צלוי, מריר ומקתק, כשמעליהן ברינזה, זעתר, סומאק וסלסת עגבניות. מנה צמחונית מהנה לחלוטין. אני מרחם על המלצריות שצריכות לומר בקול רם את שמות המנות בקוקו במבינו. אני מקווה שמשלמים להן מספיק בשביל הפדיחה הזאת.

"זה כולה תרד יא קרוע" (49 ש"ח) גם היא הייתה סבירה – קרעי פסטת חלמונים, הפעם עשויה כראוי, ברוטב חמאת לימון, תרד צנוברים ושוב ברינזה (מה יהיה?). זו מנת פסטה מספקת, ודי בכך. לצידה לקחנו ריזוטו שרימפס (67 ש"ח), מנה שהיא חלק מהספיישלים ולכן לא זכתה לכינוי דבילי. זה ריזוטו "צ'ירשי", כך הציגה לנו המלצרית את המנה, והיא "אחת המנות הטובות, אם לא ה...". היא קצת הגזימה, אבל זה היה ריזוטו בסדר גמור. עשוי לפי החוקים. הצ'ירשי לא הורגש, כמובן, ונותר כרטוריקה ריקה. ארבעת השרימפס טוגנו יתר על המידה בלימון כבוש והיו קשים ומרירים כמו החיים של מתמודדי "מאסטר שף" אחרי שמעיפים אותם מהתוכנית.

קוקו במבינו אפשר חשבון 1
ארוחה ראשונה בקוקו במבינו

"מוסגבינה" (42 ש"ח) הוא קינוח של עוגת גבינה מפורקת ברוטב פירות יער קפואים ומופשרים על בסיס של שטרויזל שקדים, ומלמעלה – נשיקות שיצאו מתוך שקית שנרכשה בסופרמרקט. שוב – אינפנטיליזם מוחלט.

קוקו במבינו היא לא מסעדה גרועה כמו שהיא מסעדה בלתי נסבלת. טום אביב, עושה רושם, הוא לא חסר כישרון כמו שהוא מכור לאיזו תדמית ציבורית שיש לו או אין לו. העולם הרוחני של פליטי ריאליטי הוא בעיקר לא מאוד מעניין. אביב צריך להחליט אם הוא שף או ליצן, ואני מציע לו להנמיך את הווליום, לכתוב תפריט חדש בלי יותר מדי בולשיט ולהתרכז בעיקר ולא בטפל. אבל אתם יודעים מה, יכול להיות שאני גם טועה. אולי קוקו במבינו וסלפי עם טום אביב זה בדיוק מה שאנשים מחפשים בימינו.

קוקו במבינו אפשר חשבון 2
ארוחה שנייה בקוקו במבינו

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר היינו בלילה

קוקו במבינו. הלל הזקן 12, תל אביב. 054-3377667. ראשון-שבת 19:00-02:00. לא כשר