לקפה נואר יש מועדון מעריצים גדול ואיכותי. חלקם נשבעו אמונים רק לשניצל, אחרים הולכים רחוק יותר, חוגגים במסעדה כל אירוע ונשבעים באמא שלהם שמדובר באוכל הכי טעים בתל אביב. אותם מכורים בוודאי היו על סף התקפת עונג כשנפתחה מסעדת מונטנגרו, מבית היוצר של בעלי קפה נואר, הממוקמת על חורבותיה של פרונטו, ממש נקסט דור.
האווירה במונטנגרו, המוגדרת כטברנה בלקנית, היא ספרדית משהו ומזמינה לגמרי. כסאות ושולחנות עץ, נר על כל שולחן ושלל מלצריות ומארחות שמחות ונעימות, כמיטב המסורת של קפה נואר. במבט מבפנים העיצוב קצת מבלבל: פסיפס צבעוני, ציורי ענק על הקירות, משקופים ירוקים באווירת הבלקן ומרווח קטן מאוד בין השולחנות.
וגר כבד קצוץ עם קובנייה
הגענו בשבע וחצי, וארבע מלצריות/מארחות ביקשו לבדוק אם יש לנו מקום בפנים. הצצנו – המקום היה ריק. מתברר שהשולחנות כולם מוזמנים מתשע וחצי. שמחנו על זמן החסד שקיבלנו והסתערנו פנימה. מבט ראשון בתפריט גרם גם לטבח שבינינו להתבלבל מהעירוב והסגנונות: כבד קצוץ לצד ברבוניות שרופות, המבורגר אנטרקוט לצד קובנייה, קלמארי על הפלנצ'ה ואיקרה אמיתית. טוב נו, טברנה בלקנית. התייעצות עם המלצרית המקסימה והמאוד מתאמצת שכנעה אותנו להזמין ביד רחבה מנות ראשונות, וכך עשינו.
פצחנו באיקרה אמיתית, ורדרדה, עם המון בצל סגול, מלוחה במידה ועבה כנדרש – תענוג על החלה המתוקה שהגיעה בצמוד (14 שקלים), ולא פחות מזה על לחם הבית, לבן עם שומשום (12), שתפקד עם המאזטים כל כך יפה עד שלא היה מנוס מלהזמין עוד סיבוב ממנו. משם המשכנו לכבד הקצוץ, המוגש עם חזרת ומלפפון חמוץ; טעמו של הכבד אמנם היה משובח, אבל ניכר שמישהו הוריד אותו מאש טרם זמנו והשאיר אותו כמעט חי. אנחנו את הכבד-קצוץ שלנו אוהבים עשוי במידה, כזה שלא מזיל דם על החלה שמתחתיו (17).
גם על אופנת הכרובית התפריט של מונטנגרו לא פסח, ואנחנו טעמנו אותה עטופה בשמן אנשובי ושלל תבלינים, מעט חריפה, חרוכה וקריספית. המנה הייתה טעימה; קשה להגיד שיצאה מכאן בשורה, אבל גם הנהון מרוצה הוא לא משהו לזלזל בו (15). גם מנת החצילים שטעמנו – החצילים של סוליקה (14) – הייתה שגרתית, ולחולי החצילים נמליץ לנסות אותם במנה אחרת. המטבוחה הייתה חיננית, לא יותר, וחסרה את הטעם הקוצני שעוקץ את הלשון (13). בדיעבד הבנו שכל אלה רק סיפקו הכנה לאכזבה שמחכה לנו עם העיקריות, שהוגשו בקבוק סן פלגרינו אחד לאחר מכן.
מה קשור מטבוחה?
העיקרית הראשונה הייתה המבורגר אנטרקוט על ברוסקטת לחם שומשום (אותו הלחם שלפני רגע שימח אותנו בשבתו כלחם הבית), עם בצל ועגבנייה חרוכים, איולי שום ומטבוחה (נשבעת, כך כתוב בתפריט). הבשר היה גס, עשוי בבינוניות, לא עסיסי, והלחם שכל כך חיבבנו, שעבר בינתיים קלייה קלה, פתאום חתך את החך, שציפה ממנו לביס מפנק בהרבה (67).
שיפוד נתח הקצבים (54), שזכה להמלצה על גבול הריור מהמנהל, גם הוא אכזב. הבשר אמנם היה אדום כפי שהובטח, אבל לעיסתו הייתה קשה ודרשה התמדה אינסופית, הירקות על השיפוד היו חרוכים, והאמת? מההורים של קפה נואר, שמספקים את השניצל-עגל-טלה הכי טעים בעיר, ציפינו ליותר. גם מנת תפוחי האדמה הצלויים שהוגשה עם השיפוד הייתה בינונית. התפודים היו מתובלים מדי, שומניים מדי וחתוכים לחתיכות גסות מדי, שלא התאימו למנה (14 שקלים תוספת).
בשלב הזה היינו שבעים לגמרי, אבל כנראה לא מספיק בשביל לסרב לקינוח המפנק שהוגש לנו על חשבון הבית: פלאן ריבת חלב, שהוגש עם ביסקוויט אגוזים פריך (שהיה הדבר הכי טוב במנה), פרי צלוי וקצפת, ממש כמו בקפולסקי של 86'. המרקם של ריבת החלב היה על גבול הפרפה אבל החביא בתוכו גושים וטעם מזויף, הקצפת הייתה חמצמצה והחוויה כולה הזכירה לנו קינוח פרווה של אולם אירועים. באופן כללי, הרגשנו שהמנה לא מתאימה לא לתפריט ולא לאווירה (33 שקלים, למי שמתעקש).
אוכל זה לא הכל?
אחרי שליטפנו את הבטן, ניגבנו את הפה והחלפנו הנהונים, סיכמנו את החוויה ב"היה נחמד מאוד" – שווה ערב של מאזטים עם אלכוהול והרבה חברים. אולי את המנות העיקריות נשאיר לסבב המנצ'יז שיבוא אחר כך, בקפה נואר הסמוך, מרחק דלת אחת והמון המון שנים של הצלחה קולינרית ואווירה תל אביבית אמיתית.
מונטנגרו, נחמני 26, תל אביב