חיבבתי את שרונה מרקט כשרק נפתח, וזאת בניגוד לכל האינסטינקטים הבריאים שלי. היה בו משהו נעים ומזמין. זו האשליה של הקפיטליזם: הוא יודע ליצור משיכה רגשית כלפי אובייקטים נטולי נשמה ונטולי תוכן. ואז, ברגע אחד, כל המשיכה וכל הקסם מתפוררים. כי ככה זה – מה שמלאכותי, מה שממותג, מחושב, מסחרי לזרא, לא יכול להחזיק יותר מדי זמן מעמד. זה מה שקרה אחרי פיגוע הירי. שרונה מרקט התרוקן בשנייה אחת. המקום פחות או יותר נטוש ממבקרים. המאסות נעלמו. אין תורים. ובערבים זו בכלל קטסטרופה. איזור אסון.

אני לא רוצה לשמוח לאידו של שרונה מרקט, כי בכל זאת מדובר בפרנסה של אנשים, אבל כנראה שאין ברירה – הפיגוע חשף את החולשה הבסיסית של המקום. הרי הרחובות של תל אביב לא התרוקנו אחרי הפיגועים הגדולים של שנות האלפיים, וגם השווקים המשיכו להוות מוקד משיכה לעשרות אלפי אנשים. כי אלה מקומות שחיים בהם, קונים בהם. אתה לא נוטש אותם תוך לילה אחד. אתה זקוק להם. אבל למקום כמו שרונה מרקט, שקם ללא צורך מיוחד, בצורה לא אורגנית, לא טבעית, כפרויקט יזמי, נטול הקשר וקשר למקום ולמרחב האורבני, אין כושר הישרדות. הוא מתקפל מול המציאות הישראלית, כי מה לו ולמציאות הישראלית? זה פרויקט שקם יש מאין, ולשם הוא יחזור – אל האין. רציתם לה בוקריה? קיבלתם לה חלטוריה. כמו כל דבר בישראל – זו התוצאה של תאוות הבצע ותאוות ההון ותרבות האינסטנט. שרונה מרקט זה מקום שלא מצמיח שורשים. הוא צף באוויר, מתחת למגדלים. ומה שצף – סופו לשקוע.

ובתוך איזור האסון הזה – נמצאה קרן אור. הללויה. משהו שמרגיש אמיתי, אם בכלל אפשר לדבר על המושג הזה, "אמיתי", בהקשר של מתחם תיירותי כמו שרונה מרקט, שיש בו שלושה דוכני אוכל של שגב משה. מי צריך שלושה דוכני אוכל של שגב משה? מי צריך שני דוכני אוכל של שגב משה? מי צריך דוכן אוכל אחד של שגב משה? מי צריך את שרונה מרקט? כנראה שלא הרבה אנשים. אבל הנה משהו שתמיד "צריך" – מקום שניתן לאכול בו אוכל טוב, לא יקר, לא יומרני, מהיר אבל לא חפיפניקי, בעל טעמים חזקים ומובהקים, עם שמחת חיים. ולמרבה הפלא, נמצא כזה מקום בשרונה מרקט. כמו פנינה בערימה של פלסטיק.

קוראים לו פישופ (Fishop). זה דוכן של דגים ומאכלי ים, ובצמוד אליו – חנות שמספקת לו את חומרי הגלם. זו סימביוזה לכאורה מובנת מאליה, אבל בשרונה מרקט שום דבר לא מובן מאליו. הרי אפילו אבו חסן ברחו משם. רציתם לה בוקריה? הנה משהו שמזכיר את החווייה ה"אותנטית" הזאת שישראלים כל כך מחפשים אחריה. הם נדבקים לעבר של מדינות אחרות, כי לנו אין עבר. יש רק הווה ולא בטוח שיש עתיד. פישופ זה מקום שפועל בצורה לגמרי טבעית. יושבים מסביב לבר, וחומרי הגלם זורמים אל המטבח ללא מתווכים. כמו שזה צריך להיות. פישופ הוא מקום שפועל מהיום שבו שרונה מרקט נפתח, אבל כמו מקומות שיש להם אופי משלהם – זה מרגיש שהכרת אותו כל החיים. טוב, הגזמתי לגמרי. אבל הבנתם למה אני מתכוון. פישופ זה מסוג הפנטזיות הפשוטות שיש לכל בן אדם שאוהב אוכל – דגים טריים, פירות ים טריים, נו בולשיט.

פיש שופ - טרטר טונה (צילום: בן יוסטר, אוכל טוב)
כשמשהו טרי, יודעים שהוא טרי. טרטר טונה | צילום: בן יוסטר, אוכל טוב

כשמשהו טרי, יודעים שהוא טרי. מרגישים את זה. לא צריך לדבר על זה יותר מדי. זה קופץ לך בפה כמו דולפין. למשל, טרטר טונה (49 שקלים) – טונה באיכות טובה, לא מזהירה, קצוצה דק-דק, מונחת על גבי קרם טונה, ומוגשת עם צנימים של לחם לבן. הקרם היה חמצמץ ומלוח מדי, מעודף של לימון וצלפים.

אפילו הסקלופס (55 שקלים) מגיעים אליך כשהם במלוא תפארתם. זה לא הסקלופס הקפואים, המופשרים והצמיגיים שמגישים לך ברוב המסעדות בישראל. אלה ארבעה סקלופס טריים, צרובים היטב, מתקתקים. סקלופס כמו שסקלופס צריכים להיות. עם קצת לימון מלמעלה. זה באמת כל מה שצריך. הים עשה את שלו.

גם במנות החמות, ניכר המגע המדויק של טבחי הפישופ. אלה טבחים. לא שפים. והמילה "מדויק" שנשחקה עד דק על ידי סועדים ומבקרי מסעדות, במקרה הזה היא, ובכן, לגמרי מדויקת. אין כאן חריגות לכאן או לכאן. זה לא אוכל גדול ולא אוכל קטן. זה אוכל של פלנצ'ה ואש ותיק-תק-תוק. בלי להתעכב יותר מדי על פרטים קטנים. הנה, אורז פאד קפאו (52 שקלים) היא מנה תאילנדית שמוגשת בדרך כלל עם בשר בקר טחון, וכאן – עם נתחי פילה קוד מקומחים ומטוגנים. מנה חריפה מאוד, עם זוקיני צהובים וגזרים מוקפצים ברוטב סויה. וזה עובד היטב. למה שזה לא יעבוד?

גם ריזוטו פירות ים (82 שקלים) היה מה שהוא צריך להיות – אורז עשוי אל דנטה, ברוטב עגבניות חריף, פירות ים טריים. נו טריים, מסבירים לכם. ט-ר-י-י-ם. שרימפס קריסטל, ראשי קלמארי, מולים. לא ריזוטו מהחלומות. ריזוטו של שגרה. ריזוטו נורמלי (כן, גם זה משהו שצריך לציין לחיוב).

פיש שופ - סקאלופס (צילום: בן יוסטר, אוכל טוב)
הים עשה את שלו. סקלופס | צילום: בן יוסטר, אוכל טוב

יד קלה על הלימון

הארוחה השנייה המשיכה את הקו של הארוחה הראשונה: אוכל שקשה לבוא אליו בטענות. אין צורך לבוא אליו בטענות. אסור לבוא אליו בטענות. אפילו הפשלות הקטנות – הן פשלות שניתן לקחת ברוח טובה, בהקשר הספציפי הזה. כמו קרפצ'יו מוסר (49 שקלים) – דג משעמם, שמוגש עם פרוסות דקיקות של לוביה ובצל סגול, וכל כך הרבה לימון עד שכמעט הפך לסביצ'ה. בפישופ יש יד קלה על הלימון. אני מקווה שלא מדובר בטבח חמוץ.

אוכלים בפיש שופ (צילום: אלברט ללמיאוב, אוכל טוב)
ותודה על הדגים. פיש שופ | צילום: אלברט ללמיאוב, אוכל טוב

סלט חסות (45 שקלים) כפי שכתוב בתפריט הוא למעשה סלט ניסואז נהדר: עלי חסה פריכים, טונה טרייה שנכבשה קלות, לא יותר מדי, פילטים של אנשובי, שני חצאים של ביצה רכה, פתיתי פרמזן ו-וויניגרט חרדל. אני שוב חייב לציין שאין לי טענות, גם לא לסלט. בתור אדם קטן וקטנוני – זה הישג שלא ניתן לזלזל בו.

שביעות הרצון נמשכה גם במנה של פילה לברק על צזיקי (60 שקלים). כבר נמאס לדבר על איכותם הבינונית של דגי החקלאות הימית, אז לא נעסוק בזה שוב. רק אגיד שלפעמים פילה לברק, חביב, לא מדהים, על צזיקי טוב, חביב, חמצמץ, עם עגבניות צלויות, יכול להיות מעדן מסוגו. מעדן קטן מאוד. אבל עדיין מעדן.

גם כריך של קציצות דגים (52 שקלים) היה יעיל – ארבע קציצות פחוסות, עתירות בעשבי תיבול, עשויות מדגי בורי ומוסר טחונים, בתוך בגט קלוי, עם טחינה ורוטב פיקנטי של חריימה. לקציצות היה חסר מלח. למעשה, הן היו נטולות מלח לחלוטין. הוספנו מלח. וזהו. הצלנו אותן. אבל אני לא מצפה למדליה. אני לא גיבור. עשיתי את מה שהיה מצופה ממני לעשות.

פיש שופ - תביא חשבון (עיצוב: אוכל טוב)
ארוחה ראשונה בפיש שופ | עיצוב: אוכל טוב

לקינוח, לקחנו אננס עם קרמל מלוח וקצפת (26 שקלים). ממתי כל הקרמל נהיה מלוח? מה עם הקרמל המתוק? מדוע הוא נדחק הצידה? האננס היה לא בשל. הקצפת הייתה לא מתוקה, שזה דבר טוב. בסך הכל, קינוח מהז'אנר של "לצאת ידי חובה".

ובכן, בשורה התחתונה: מבחינתי אפשר לסגור את שרונה מרקט, ושרק פישופ יישאר פתוח לנצח נצחים.

פיש שופ - תביא חשבון (עיצוב: אוכל טוב)
ארוחה שנייה בפיש שופ | עיצוב: אוכל טוב

Fishop. אלוף קלמן מגן 3, תל אביב. 03-6311160

כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר היינו אל עאשי