בחיבור על טיפול פסיכולוגי מציג פרויד עמדה מעניינת ביחס לשכרו של המטפל: "ענייני כסף זוכים מצד בני התרבות לטיפול זהה לחלוטין לזה שענייני מין זוכים לו – יחד עם אותן דו-משמעויות, צניעות וצביעות". הוא מציע לא לשתף פעולה עם הדינמיקה הזו "ולהסיר מעליו בושה מזויפת בעניינים אלה" (פרויד, 1913).
אז הנה לכם פסיכולוג קליני שלא מתבייש לומר: מדינת ישראל היקרה, משרד הבריאות, משרד האוצר – השר ניצן הורוביץ, השר אביגדור ליברמן: אינכם מעריכים את הזמן שלי, את ההשכלה שלי ואת הציבור שאתם מתיימרים לספק לו שירות פסיכולוגי ראוי. מר אלקבץ, קבעת בביטחון, שלא ברור מה מקורו, בישיבת ועדת הבריאות בכנסת כי "יש בעיה עם הפסיכולוגים. הפסיכולוגים לא רוצים לעבוד במגזר הציבורי. הם רוצים להחזיק את המשרה, אבל לא לעבוד במגזר הציבורי... לדעתי הסיבה לזה היא שיש פה שוק פרטי טוב ומשגשג". קבעת בביטחון ש"ההעסקה החלקית (של הפסיכולוגים, א.ז) היא כזו שגם מובילה לזה שהשכר הכולל שלהם נמוך יותר". הפוך, גוטה, הפוך.
ב-2012 התחלתי את עבודתי כפסיכולוג מתמחה (כנדרש בחוק) בשירות הציבורי, חמוש בתואר דוקטור וכ-13 שנות ותק מקצועי. נסעתי 3-4 פעמים בשבוע מתל אביב למרכז לבריאות הנפש "שער מנשה" (41 ק"מ לכיוון, תודה ששאלתם). פגשתי מטופלים ששמחתי ללמוד מהם, צוות פסיכולוגים מסור למטופלים ולא פחות מזה למתמחים. הבושה המזויפת שפרויד כתב עליה מנעה ממני לשאול: כמה תשלמו לי? המתנתי בדריכות לתלוש: 43 שקלים לשעה. זייפתי גם את ה"אני לא פה בשביל הכסף". הרגעתי את עצמי: טוב, בעוד ארבע שנים, כשאהיה פסיכולוג לאחר התמחות, אשתכר שכר הגיוני. למזלי, עבדתי בהוראה אקדמית בהיקפים גדולים ופתחתי קליניקה פרטית וכך יכולתי לעבוד ב-75% משרה.
בניגוד לדעה הרווחת על הפסיכולוגים הצעירים בישראל, היה לי ברור שאחזור לשירות הפסיכולוגי הציבורי. התמקמתי במרפאה של משרד הבריאות (20 ק"מ הלוך, 20 ק"מ חזור בפקק אין סופי לתל אביב, אבל זה כבר למשרד התחבורה). ושוב, הבושה המזויפת החניקה את השאלה: כמה תשלמו לי כפסיכולוג מומחה, דוקטור עם 22 שנות ותק ב-90% משרה? התלוש הגיע ועימו הגאולה: 57.87 שקלים לשעה. זו בטח טעות, העזתי לחשוב לעצמי: בעוד חמש שנים, כשאהיה בדרגת מדריך בטח אעשה את המכה. אהבתי את הצוות, אהבתי את המטופלים, הקליניקה הפרטית כבר עובדת. וזה לא נורא אם משרדי הממשלה לא מוכנים לעמוד בהסכם עם ההסתדרות לסבסוד ארוחות צהריים במקומות שבהם אין חדר אוכל. ממילא תכננתי להתחיל דיאטה.
ב-2019 ציפיתי ללידת תאומים. מחשבה ביזארית החלה להטריד אותי שוב ושוב במהלך שעות העבודה. מחשבה שלא הצלחתי לא לחשוב: איך אפרנס משפחה עם תאומים? כשסיימתי את חופשת הלידה הכתה בי המשוואה הפשוטה: אם אחזור לשירות הציבורי אפסיד כסף, כי בזמן הזה אשלם יותר מכמה שאשתכר עבור מסגרת חינוך פרטית לגיל הרך (אבל זה כבר למשרד החינוך). נשארתי בבית עם הילדים, והמטופלים בשירות הציבורי לא פגשו פסיכולוג מתוסכל שכבר לא מתבייש לחשוב על תלוש השכר שלו.
בספטמבר הילדים ייכנסו לגן עירייה וכבר בדקתי אפשרות להשתלב מחדש במרפאה ציבורית. חבריי הפסיכולוגים הרימו גבה, ציקצקו וסיננו בקול רם יותר או פחות: איזה אומץ, זו התאבדות כלכלית. הוקל לי כשלא הסכימו שאעבוד בפחות מחצי משרה. אבל זו הקלה זמנית. כבר פזלתי לכיוון מודעת דרושים נוספת שהתפרסמה השבוע, באותו שכר מבזה.
אנשי אגף השכר במשרד האוצר, למטופלים במרפאות הציבוריות מגיעים פסיכולוגים שלא עסוקים בחשבון איך לגמור את החודש (אפילו אם הם מועסקים, לשיטתך, במשרה כמעט מלאה כמו שאני בחרתי בזמנו לעשות) - בדומה למטופל במחלקה פנימית ששואל את עצמו אם הרופא שלו מקדיש את כל כולו לטפל בו או שהוא נאבק בעייפות מצטברת שהיא תוצאה של אילוץ כלכלי. הקביעה הבטוחה שלכם שפסיכולוגים לא רוצים את השירות הציבורי אינה נכונה. לפחות חלקם, כמוני, רוצים לעבוד בשירות הציבורי וגם לעבוד בתנאי העסקה מכבדים עם אופק כלכלי סביר. פרויד צדק: אין בכך בושה.
ד"ר אבישי זאבי הוא פסיכולוג קליני בשירות הציבורי בדימוס (ובפוטנציה) ובקליניקה פרטית בהווה בתל אביב