השבוע שכל התעשיין הוותיק סטף ורטהיימר את בנו איתן ז"ל, שנפטר ממחלת הסרטן. סטף ורטהיימר יחגוג השנה 96. הוא תעשיין ציוני, מטיף בלתי נלאה לעבודה ולקידום התעשייה, לדו-קיום ולחינוך. "צריך לדאוג שהאזור יהיה תעשייתי, ואז נוכל לחיות בשלום. כשיעסקו יותר בתעשייה, ידברו פחות על דת. להקים פארקים תעשייתיים זה להשקיע בשלום, ולהשקיע בשלום זה להשקיע בחיים נורמליים", אמר בין השאר גם בריאיון לעיתון "הארץ" ב-2006. הוא אף הטיף לכך שישראל צריכה לדאוג לחינוך מקצועי של הפלסטינים לטובת קידום השלום.
סטף הוא איש יוצא דופן במפת העסקים והעושר בישראל, ואף שלא סיים תיכון הפך לתעשיין מוביל ומצליח, ועשייתו הפכה את משפחתו לאחת העשירות בישראל. הוא נחשב לדעתן וקצר רוח כלפי מי שלא מקבל את דעותיו, ואלה היו חריגות לעומת התעשיינים המסורתיים במדינה. כשבמדינה דיברו על סוציאליזם ותעשייה מקומית שתספק את צורכי המדינה, הוא סבר שיצוא הוא הגורם החשוב ביותר להרחבת התעשייה הישראלית. איתן ז"ל היה שותפו לדעה ולדרך בכל הנושאים האלה, וגם הוא קידם נושאים חינוכיים וחברתיים.
ב-1983 נפצע סטף ורטהיימר בתאונת דרכים, ובעקבותיה ביקש מאיתן בנו לנהל את מפעל ישקר. איתן הרחיב עוד יותר את הפעילות הבינלאומית של ישקר, וזו הפכה למובילה בתחומה והעסיקה אלפי עובדים במאות מפעלים בישראל ובעשרות מדינות בעולם. ב-1995 פרש איתן מהניהול השוטף ובמקומו מונה למנכ"ל יעקב הרפז. אבל איתן המשיך להיות המכוון והמוח להמשך צמיחת החברה. ב-2006, כשלסטף מלאו 0, ולא נראה שהדור הבא מעוניין להמשיך בניהול המפעל התעשייתי של המשפחה, יזם איתן ורטהיימר את מכירתה. הוא פנה למיליארדר וורן באפט, בעלי חברת ברקשייר התאוויי, והציע לו לרכוש את ישקר. 80 אחוז ממניות הקבוצה של משפחת ורטהיימר נרכשו בידי באפט תמורת כ-4.2 מיליארד דולר, וב־2011 רכשה ברקשייר מהמשפחה עוד 20 אחוז ממניות הקבוצה תמורת כ-2 מיליארד דולר נוספים.
סטף ורטהיימר נחשב לדעתן וקצר רוח כלפי מי שלא מקבל את דעותיו, ואלה היו חריגות לעומת התעשיינים המסורתיים במדינה. כשבמדינה דיברו על סוציאליזם ותעשייה מקומית שתספק את צורכי המדינה, הוא סבר שיצוא הוא הגורם החשוב ביותר להרחבת התעשייה הישראלית
מטחנת הקמח בנחלת יצחק ועד מודל גני התעשייה
סטף ורטהיימר נולד בשנת 1926 בגרמניה ועלה לארץ ישראל עם משפחתו ב-1937. הם התיישבו בתל אביב, ואת טחנת הקמח המשפחתית מגרמניה מיקמו בנחלת יצחק. כבר בנערותו נמשך סטף לתחום התעשייה. בגיל 16 הפסיק את לימודיו בתיכון והחל לעבוד בחנות מצלמות וללמוד אופטיקה. במלחמת העולם השנייה הצטרף לחיל האוויר הבריטי כטכנאי לתיקון ציוד אופטי במטוסי הקרב. לאחר מכן הצטרף לשורות הפלמ"ח, עבר הכשרת טיס בקיבוץ נען ושירת כקצין טכני במחלקה הגרמנית. הוא אף נשלח למחנה מעצר ברפיח על ידי הבריטים, ולאחר מכן עסק בפיתוח כלי נשק עבור ההגנה.
לאחר שעבר להתגורר בנהריה עבד ברפא"ל, אך פוטר ב-1952 עקב חוסר בהשכלה הנדסית פורמלית. חיבתו למתכת והעובדה שמדובר בחומר זול הביאו אותו מהר מאוד להקים בחצר ביתו בית מלאכה קטן שבו ייצר סכינים ולוחיות מתכת מושחזות לחיתוך מתכת. את המוצרים שייצר מכר בעצמו ברחבי נהריה, רוכב על אופנוע. כשהצטרפו משקיעים קיבל המפעל את השם "ישקר", והתפתח לכזה העוסק בייצור כלי חיתוך למתכת המורכבים במכונות לעיבוד שבבי. בתחילת שנות ה-80 עבר המפעל לחבל תפן, ומקביל יזם ורטהיימר את הקמת היישוב כפר ורדים, שנועד לספק מגורים לעובדי המפעל והפך ברבות הימים ליישוב משגשג. כבר ב-1964 החל ורטהיימר לפעול גם בתחום החינוך והיה שותף בהקמתו של בית הספר התעשייתי בנהריה.
בעקבות האמברגו שהוטל על ישראל לאחר מלחמת ששת הימים, הקים ורטהיימר מפעל נוסף, שזכה בהמשך לשם "טכנולוגיית להבים", שעסק בחישול להבים עבור מנועי סילון והתפתח לייצור מדחפים ולהבים עבור תעשיות טורבינות הגז, התעופה והחלל. יצרנית המנועים האמריקאית פראט אנד ויטני נכנסה כשותפה במפעל, וחלקה של משפחת ורטהיימר נמכר ב-2014 לפראט אנד ויטני תמורת מאות מיליוני שקלים.
ורטהיימר שילב תמיד ציונות וחינוך בפעילותו; במהלך שנות ה-70 של המאה שעברה כיהן כראש מחלקת החינוך בעיריית נהריה וחבר מועצה; וכן כחבר ויו"ר הוועד המנהל של בית הספר בסמת שליד הטכניון.
ב-1976 נמנה עם מייסדי תנועת דש ונבחר מטעמה לכנסת התשיעית. לאחר מכן כיהן כח"כ מטעם מפלגת שינוי שהתפצלה מדש. ב-1983, לאחר שנפצע בתאונה, התפטר מהכנסת וחזר למפעליו ולפיתוח הגליל, שהיה חשוב לו במיוחד.
סטף ורטהיימר יזם את מודל גני התעשייה – מרכזי פיתוח תעשייתי הכוללים מפעלי תעשייה, הכשרה וחממות הייטק לצד מוזיאונים, כולם מבוססים לפי רוחו על עקרונות של מצוינות וסביבת עבודה איכותית וקידום דו-קיום – רבים מהעובדים בגני התעשייה הם ערבים
לאורך כל חייו פעל סטף ורטהיימר, תחילה באופן אישי ובהמשך באמצעות קרן ייעודית, ליישום יוזמות חברתיות, לקידום חינוך טכנולוגי ולחיבור בין בתי ספר לבין שוק העבודה (לדבריו, הוא לא אוהב את הביטוי "חינוך טכנולוגי" ומעדיף "חינוך מקצועי", כזה שמקנה מקצוע). הוא הקים רשת תיכונים מקצועיים ובשלב מאוחר יותר גם מכינה קדם צבאית, למי שצה"ל "מוותר" על שירותם, המשלבת בסיומה שירות בחטיבת הנח"ל עם רכישת תעודת מקצוע בעיבוד שבבי.
ורטהיימר אף יזם את מודל גני התעשייה – מרכזי פיתוח תעשייתי הכוללים מפעלי תעשייה, הכשרה וחממות הייטק לצד מוזיאונים, כולם מבוססים לפי רוחו על עקרונות של מצוינות וסביבת עבודה איכותית וקידום דו-קיום – רבים מהעובדים בגני התעשייה הם ערבים. הראשון היה ב-1982 בפארק התעשייה תפן, ואחריו הקים ורטהיימר גני תעשייה דומים בתל חי, עומר, דלתון, לבון ונצרת.
בשנת 1991 קיבל ורטהיימר את פרס ישראל עבור תרומתו לחברה ולמדינה. ב-2002 קיבל את אות אביר איכות השלטון, ב-2007 קיבל את תואר יקיר הגליל מן המשרד לפיתוח הנגב והגליל, וב-2014 קיבל את עיטור נשיא המדינה. נוסף לכך, קיבל פרסים בינלאומיים, בהם פרס העסקים למען שלום באוסלו (2010) וצלב ההצטיינות הפדרלי בגרמניה (2012).