במשך דורות סימלה הכנרת את מצבו של משק המים בישראל. כיום, דעיכתו של האגם מסמלת את הידלדלות מקורות המים הטבעיים בסביבה זו של המזרח התיכון, ואת המעבר של ישראל, כמו יתר העולם, לעידן של מים מלאכותיים. ב־40 השנים האחרונות ירד מפלס האגם ב־ 32.5 מטר, וספיקת נחלי הדן והבניאס שמזינים אותו ירדה ב־22%. כיום, רק 25% מצריכת המים הכוללת בישראל מקורם בשאיבה מהכנרת – ומה שנשאב מהאגם משמש בעיקר את היישובים והחקלאות סביבה. בלעדיהם, ייתכן שהשאיבה היתה נעצרת לגמרי, כדי להציל את הכנרת מהמלחה.
את מקומם של המים ממקורות טבעיים כמו הכנרת ומי התהום, תופסים יותר ויותר מים מעשה ידי אדם: מי ים מותפלים (26%), שפכים מטוהרים (23%), או מים מליחים (שרמת המלחים בהם גבוהה מזו של מים מתוקים, אך נמוכה מזו של מי ים), מטופלים (14%). 75% מהמים שמסופקים לערים מקורם בטיפולים אלה, ואלמלא חמשת מתקני ההתפלה שהופעלו בעשור האחרון לחופי ישראל, היינו עדים למשבר מים חמור ולתחייתו של היטל הבצורת – בוודאי לאחר השנתיים הרצופות היבשות בהיסטוריה המתועדת של משק המים הישראלי.
לפי תחזית רשות המים, עד 2040 כ־70% מהמים שייצרכו בישראל יהיו מלאכותיים – ואין זה עניין של מה בכך: מה המשמעות של התנתקות האדם מהתלות בטבע לצורך השגת מים? כיצד משפיע מעבר זה על טיב המים, על היקף הצריכה שלהם, על בריאות האדם ועל איכות הסביבה והיקף צריכת האנרגיה? אילו השלכות כלכליות יהיו בישראל למעבר ל"ייצור" מים שעיקרו בקו החוף – ולא בפנים הארץ? מה תהיה ההשפעה על התעריף? אילו השלכות גיאופוליטיות יהיו לכך שבעוד שלישראל יש ידע וקו חוף להקמת מפעלי מים כאלה – לשכנותיה ממזרח ולפלסטינים, המשוועים למים, אין לא זה ולא זה?
צבר השאלות האלה לא עורר עד כה דיון מעמיק, היות שהכל היו טרודים בהתמודדות עם החשש מפני מחסור במים, ובהאצת הפתרונות לו. ואולם כעת, כשישראל אמנם מתייבשת, אך בה בעת מצליחה לענות על צורכי האוכלוסייה שלה כמעט כמובן מאליו, נדמה שאפשר להתחיל לעסוק במיפוי ההשלכות.
שלוש סיבות להתפלה
פרופ' אורי שני, חוקר מים ומנהלה הראשון של רשות המים, מונה שלוש סיבות לפתיחתו של עידן המים המלאכותיים. "האוכלוסייה פשוט גדלה. אין חוכמות", הוא מפרט את הראשונה בהן. "זה אולי לא תופס לגבי צפון אירופה, שם אין מחסור במים מתוקים – אבל זה רלוונטי מאוד למדינות מבוססות הגירה כבדה, כמו ארצות הברית או אוסטרליה".
הסיבה השנייה שמזכיר שני היא השינויים האקלימיים. "הים התיכון מתייבש. כל האזור שגובל בסהרה סובל ממידבור מואץ – ובישראל מודדים זאת באופן ברור לחלוטין. אם תבחן את הספיקות בנחלים שזרימתם אינה מופרת על ידי פעילות אנושית, תראה שהן יורדות ויורדות כבר 30 שנה, בגלל מגמת ירידה במשקעים".
נקודת מוצא מעט אחרת מציג מנהלה הנוכחי של רשות המים, גיורא שחם, מהמומחים הבולטים במשק המים הישראלי ואחד ממתכנניו. לדבריו, אין בשנים האחרונות מגמה אקלימית מובהקת באזור הים התיכון, ולכן הוא לא פוסל את ההשערה שהתקופה השחונה היא תולדה של תנודתיות מחזורית. עם זאת, בסקירה היסטורית, גם הוא שותף למסקנות של שני. "אגן ים המלח, שכלל בעבר הרחוק גם את ערוץ הירדן והירמוך, השתרע פעם על פני 40 אלף קמ"ר – פי שניים משטחה של מדינת ישראל כיום. הוא תרם לאזור 1.7 מיליארד קוב מים בשנה, כשכיום זורמים בערוץ זה פחות מ־200 מיליון קוב בלבד", מעיר שחם.
אלא שלדבריו, לצד הזינוק בהיקף האוכלוסייה באזור – מ־400 אלף תושבים לפני 70 שנה לכ־10 מיליון כיום – גם התנהלות תושבי האזור תורמת להידלדלות מקורות המים הטבעיים, ולא רק בגלל הגידול בפעילות החקלאית. הפרויקטים לאגירת מים בסוריה, הסכרים שהוקמו על הירמוך בירדן והקמת המוביל הארצי בישראל – השפיעו כולם על היקפי הזרימה.
הסיבה השלישית לצורך בייצור מלאכותי של מים, אומר שני, היא צריכת המים הלא מרוסנת שלנו. "כולם יודעים שהולכים לקראת משבר, כולם מבינים שבלי הגבלות במשק המים נגיע למחסור – אבל בכל העולם, כולל במדינות המפותחות ביותר, אין ניהול יעיל וכלכלי של משקי המים", אומר שני. "הכל מנוהל בעולם לפי מכסות או סובסידיות, ואם אין למים מחיר – אז אין סיבה להשיב מים משומשים או לטפל באיבוד שלהם (פחת). העולם פשוט לא יודע להעלות את מחיר המים, בגלל לחצים פוליטיים, וייתכן שישראל היא המדינה היחידה שעשתה זאת".
להתקלח בזוגות
"בתקופת יעקב ובניו לא ניתן היה להישאר בארץ לאחר בצורת – ולכן נדדו למצרים כדי לחיות", אומר שחם. "בתחילת שנות ה־90 קרא רפאל איתן (רפול) לציבור להתקלח בזוגות ולא להשקות גינות. זה לקח קצת זמן והיתה גרירת רגליים, אבל בסופו של דבר ישראל התעשתה ופנתה להתפלה – למרות התנגדותם ההיסטורית של משרד האוצר ושל החקלאים, שחששו כי העלות הכלכלית העודפת תייקר את המים.
"למעשה, ביטלנו את התלות במטאורולוגיה של ישראל. ייצרנו 100% אמינות באספקת מים, וכך צריך להיות במדינה תרבותית שהתברכה בתמ"ג של 40 אלף דולר", הוא מוסיף. אלא שישראל היתה חדשנית ופורצת דרך עוד לפני בוא ההתפלה.
"ישראל היא מדינה מרתקת במובן זה שיותר מ־80% ממי הקולחין שלה מושבים, כשבמקום השני והרחוק ניצבה בעבר ספרד עם 17% השבה בלבד", מזכיר שני. "מערכות המים בעולם המערבי לא מתוכננות תקציבית. בלונדון, עיר שסובלת מבעיות מים בקביעות, תשתית אספקת המים מאבדת 40% מהמים שזורמים דרכה, ובסידני השקיעו מיליארדים כדי להוריד את שיעור איבוד המים מ־25% ל־15%. בזכות תאגידי המים המושמצים, פחת המים הממוצע בישראל הוא 8% – אבל הציבור ונבחריו לא מתייחסים לזה בכלל".
לצד הטיפול הייחודי בהיקפו במי קולחין, ולצד ההתפלה של מים מליחים – החלה ישראל לפני כעשור בהקמת מתקנים להתפלת מי ים בזיכיונות. כיום פועלים לחופיה חמישה מתקנים כאלה – באשקלון, אשדוד, פלמחים, שורק וחדרה – שאמורים לספק כ־600 מיליון מ"ק מים מותפלים בשנה (ראו טבלה). תכנון למתקן שישי מקודם בימים אלה במישור החוף הצפוני המתייבש, סביב קרקעות קיבוץ שמרת.
"התפנית המשמעותית הגיעה ב־2007, אז שינינו את נקודת המוצא כי הבנו שהסתכלות על הממוצע הרב־שנתי של המשקעים היא טעות", משחזר שני. "אם התבססנו על כך שנפח המילוי השנתי של המאגרים יהיה 1.5 מיליארד מ"ק מים בשנה בממוצע – הרי שרצף שנים של 1.2 מיליארד מ"ק, כפי שקרה בפועל, היה יוצר לנו משבר גדול פי כמה, שרק ההתפלה כיסתה".
בדיקה שנעשתה לפני כמה שנים ברשות המים מצאה כי אלמלא אספקת המים המותפלים מהמתקנים באשקלון, פלמחים וחדרה – שהחלו לפעול בין 2007 ל־2009 – משבר המים של סוף העשור הקודם היה גורם לגירעון עצום של 1.5 מיליארד מ"ק מים במאגרי המים הטבעיים של ישראל, ולפריצת כל הקווים השחורים כבר ב־2010. זאת, כשבזכות ההתפלה התאפשרה לאורך זמן אף עלייה במפלסים.
המסמך הפנימי חזה כי עם השלמת חמשת המתקנים, "לא תהיה עוד שום מגבלה כמותית לכל פעילות כלכלית המסוגלת ומוכנה לשלם את העלות השולית של ייצור ואספקה של צריכת המים שלה". ואולם ייתכן כי תחזית ורודה זו היתה נלהבת מדי.
"אנחנו כבר עמוק בעידן של התפלה, בזכות קריאה נכונה של המפה מבעוד מועד. אבל לנוכח הדינמיקה האקלימית בחמש השנים האחרונות, ייתכן שיהיה צורך בהגדלת היקפי ההתפלה שלנו מוקדם מהצפוי", מעיר מנהל רשות המים לשעבר, אלכסנדר קושניר.
"אם חשבנו שחמשת המתקנים האלה יספיקו לנו ל־15־10 שנה, מסתמן כי צמצום המשקעים יחייב אותנו להגדיל את יכולות ההתפלה הנוכחיות, וגם לזה כבר נערכנו מראש", מוסיף קושניר, ומזכיר כי ברוב אתרי ההתפלה כבר קיים תכנון מאושר להכפלת שטח המתקנים. כך, במקרה הצורך, ניתן יהיה לשלוף את התוכניות המוכנות ולבנות מאפס מפעל התפלה בתוך חמש שנים מרגע ההחלטה.
כמה זה עולה לנו?
ההתפלה אינה מתנה משמיים, מבהירים המומחים. העלות הריאלית של מ"ק מי ים מותפלים היא כיום 2.1־3.1 שקלים – תלוי ביעילות של מתקן ההתפלה (ראו טבלה). עלות ממוצעת של מ"ק מים המסופק על ידי מקורות ממאגרי מים טבעיים היא 1.6־2 שקלים. הפער, שנאמד מדי שנה ב־500 מיליון שקל, מכוסה על ידי תעריף המים הציבורי ומהווה כ־16% מהתעריף לצרכן.
העלות העודפת למשק כתוצאה מהמעבר להישענות על התפלה מתבטאת גם בהשקעות הנדרשות בתשתיות הנלוות. המים המותפלים אמנם משולבים ברשת ההולכה הארצית, ונמהלים במים השפירים הטבעיים שזורמים בתשתית מקורות ללא צורך בצנרת נפרדת; ואולם, מקורות השקיעה עד כה 2.5 מיליארד שקל בחיבור המתקנים לרשת ובהתאמתה לקליטת המים הנוספים בקו החוף. החברה הממשלתית צפויה להשקיע בשנים הבאות עוד 2.5 מיליארד שקל כדי להתאים את הצנרת לתפקידה החדש (עם ובלי קשר להתפלה).
לאחר שנים שבהן תכננה ישראל את תשתית הולכת המים מצפון־לדרום וממזרח־למערב – הכיוונים מתהפכים. עיקר המים מיוצר בחוף, ואילו המחסור הכבד מורגש דווקא בגליל – ובעתיד יורגש גם באזורים שסביב הכנרת. אם 40% מאספקת המים למשק תגיע ב־2040 ממתקני התפלה – היא אמנם תשרת אוכלוסייה שמרוכזת ברובה בקו החוף (85%), אך לא רק אותה. לאור השינוי הזה, במשק המים שוקדים כיום על הקמת מוביל ארצי חדש – מובל מערבי – שיחליף חלק מהמוביל הארצי, ויסייע בפינוי המים המותפלים מהחוף לפנים הארץ ולצפון, וכך יאפשר תמרון וגמישות בריאים יותר למערכת.
"ההתפלה היא עדיין פעולה יקרה, אבל גם החלופה יקרה", מזכיר קושניר. "המלחת הכנרת והידלדלות מי התהום הן אסון, והמים באקוויפר ההר חיוניים לא רק עבור ישראל – אלא עבור כלל האזור".
ניסיון להצביע על העלות האמיתית של מעבר לשוק מוטה התפלה נדון מראש לכישלון, היות שרכיביו אינם בהכרח מדידים. כיצד מודדים את התועלת הגיאופוליטית באספקת מים לממלכה הירדנית? איך מחשבים הפסד שטחי חוף ומגבלות בנייה עתידיות? ואיך מאזנים בין החיסכון שבשחרור מקטע הפקת המים מידי מונופול חברת מקורות הממשלתית – לעליית הסיכון בהישענות על המונופול הפרטי של חברת ההתפלה IDE?
לדעת כל המומחים, תעריף המים הגיע כבר לתחתית – ולכן בטווח הארוך הוא רק יעלה. באותה נשימה, כולם מסכימים כי הסיכויים לשמור על תעריפים כלכליים בעידן הפוליטי הפופוליסטי נמוכים – ולא מן הנמנע כי כלכלת הסבסוד תגיח שוב.
העיקר הבריאות
העלות העודפת של ההתפלה, או דווקא היתרון הכלכלי שטמון בה, לא באים לידי ביטוי רק בתעריף – אלא גם בהשלכות הסביבתיות והבריאותיות. מאחר שתהליך ההתפלה דורש אנרגיה רבה, שני מתקני התפלה, באשקלון ושורק, הקימו תחנות כוח ייעודיות סמוכות – וגם יתר המתקנים נדרשים לרכוש חשמל נוסף, על כל המשתמע מכך. כך, בכל התפלה של מ"ק מי ים, למשל, מושקעים 3.5 קווט"ש חשמל ונפלטים לאוויר 2.5 ק"ג פחמן דו־חמצני.
עם זאת, ההתפלה מצילה את מקורות המים הטבעיים מהמלחה ומקטינה את השאיבה מהמעיינות – כך שהיא מסייעת לשמור על הנוף הירוק בצפון במחיר פעוט יחסית, של הזרמת תמלחת (שפכי המלח שסוננו בהליך ההתפלה א"ב) בעומק הים התיכון. בנוסף, ניתן לנטר את המים המותפלים ולבדוק את איכותם בכל עת – בעוד שבמקורות מים פתוחים, הבקרה מסתכמת בדגימות אחת לכמה חודשים.
הדיון הער על המחיר העקיף של ההישענות על מים מותפלים מתעורר בדרך כלל סביב שאלת ההרכב שלהם, והשפעתו על בריאות האזרחים לטווח ארוך, או על הגידולים החקלאיים שנשענים על רשת ההולכה הארצית (בעיקר בדרום). מתקני ההתפלה מחויבים לנקות מהמים המוזרמים חומרים מזיקים כמו בורון, למשל, והזכיינים מנוטרים באופן שוטף ונקנסים במקרה של חריגות. הזכיינים מוסיפים למים קלציום (סידן) באופן מלאכותי באמצעות המסת אבן גיר – בעיקר כדי לסתור את חומציות המים בצנרת.
הדיון הציבורי נסוב בדרך כלל סביב השאלה אם יש להוסיף למים מגנזיום, אך בענף המים מתייחסים לכך כאל ספין טהור, שאותו מתדלקים בעלי אינטרס כמו החקלאים. "מה הטעם לייקר את המים ב־7 סנטים לקוב, כשממילא רק 2־3 מיליון קוב משמשים לשתייה, ואילו מאות מיליוני קוב אחרים נשפכים בגינות ובאמבטיות?", תוהה קושניר.
"במי הקרחונים והפשרת השלגים בקנדה אין קלציום, ועדיין שותים אותם", מוסיף גורם בענף ההתפלה. "אם רוצים להוסיף מגנזיום כדי לשפר את בריאות הציבור, שיעשו זאת דרך המזון – או שיעמיסו זאת על סל התרופות", הוא מתרעם. "המים המותפלים מתוקים פי ארבעה מאלה שנשאבים מהכנרת, ואם חקלאי בודד בוכה על כך שהוורדים בחממה שלו נבלו בגלל שצרך יותר מים מותפלים – אז שיתיז עליהם מגנזיום בעצמו".
הרבה לפני החזון המתוקשר של הפיכת ישראל למעצמת אנרגיה אזורית – נהנתה ישראל מפוטנציאל להיהפך למעצמה גיאופוליטית, בזכות מיקומה לחוף הים התיכון. "הזדמנות לא נורמלית ליחסי החוץ של ישראל ולמרקם הפוליטי האזורי", מכנה פרופ' שני את התפלת מי הים, ומנמק: "אין מישהו שלא צריך מים. גם השליט הכי טוטליטרי לא ימשיך להחזיק בכיסאו ללא מים – ובאמצעות ההתפלה אנחנו יכולים לעשות הרבה דברים טובים".
שני עומד בהתנדבות בראש מיזם "תעלת הימים" הירדני־ישראלי (מובל השלום) – שנשען אף הוא על יכולות התפלה. לפי התוכנית הבינלאומית, ירדן תקים בעקבה מתקן להתפלת מי ים, וישראל תרכוש חצי מהתפוקה שלו עבור הערבה המשוועת למים. בתמורה, ישראל תשחרר מים בצפון לטובת ירדן והרשות הפלסטינית – בנוסף על אלה שמסופקים במסגרת הסדרי השלום. תמלחת מתקן ההתפלה בעקבה תוזרם לפי התכנון בצינור לים המלח, ותנסה להתמודד באופן חלקי (20%) עם האידוי המוגבר שלו – אך גם בכך לא יהיה די כדי לפתור את בעיית המים החמורה של שכנינו. "בעמאן, בירת ירדן, מספקים מים רק פעמיים בשבוע", מספר שחם. "הם מתים בצמא, בייחוד לנוכח שיטפון הפליטים מעיראק ומסוריה, וצריך לסייע להם. פיצחנו את השיטה של ההתפלה – אבל אנחנו לא חיים בחלל ריק. רצועת עזה, הפלסטינים בגדה, הירדנים, הסורים, תושבי דרום לבנון – כולם בבעיה קשה, והלחץ שלהם ושל העולם על המקורות הטבעיים שלנו יגבר ויילך".
עם זאת, לאחר ששחם מציג את ההזדמנות של ישראל להוביל את האזור לעידן של מים מותפלים, הוא מסתייג, ורומז לחשש מפני לחץ בינלאומי שיופעל על ישראל, ויגרום לה לאבד את המקורות הטבעיים באקוויפר ההר לטובת שכנותיה. זאת, במידה שישראל תטעה בהתבססות יתרה על מים מותפלים.
"אם לא נעשה שימוש מושכל במים ובחלוקה בין מים מותפלים לטבעיים, גם בראי הגיאופוליטיקה – נאבד את המקורות הטבעיים שלנו ולא נוכל לשמור על ישראל ירוקה", מזהיר שחם מפני צדו השני של המטבע. "לא הגיוני להשיב בתי גידול מיובשים או לגדל חקלאות שדה במים מותפלים – ולכן חשוב לשמור את המקורות הטבעיים לילדים ולנכדים שלנו", הוא אומר.
הגיעה העת למקלחת בנחת?
ואמנם, למרות הפוטנציאל שטמון בהפיכת קו החוף הישראלי לבית חרושת אזורי למים – המומחים רחוקים מלמהר ולהמליץ על הרחבת ההתפלה. זה המקום להזכיר שפרט לסעודיה, למדינות המפרץ הפרסי ולסינגפור – אין עוד משקי מים בעולם שמוטים באופן גורף לצריכת מים מלאכותיים.
קושניר למשל, מעדיף לעודד קודם את הרחבת השימוש החוזר במים, וטוען כי דווקא זוהי הוראת השעה הלאומית. שימוש חוזר במים "אפורים" – המשמשים בסביבה הביתית לרחצה והדחה – בייחוד לצורכי גינון עירוני, יכול לחסוך 6%־7% מצריכת המים המשקית.
"כשהבנייה נהפכת צפופה וגבוהה יותר, אין מנוס מהנחת תשתית כפולה שתפריד מי הדחה, למשל", מסביר קושניר. "משרד הבריאות אולי יערים קשיים בהתחלה, אבל זה מהלך שיצדיק את עצמו כלכלית. בייחוד לאור הצפי שהחמרת הדרישות הסביבתיות ממתקני טיהור השפכים ממילא תייקר בעתיד את המים".
שני, מצדו, קורא לחידוש הקמפיין הלאומי לחיסכון במים, לאחר שקמפיין כזה שהוביל בתקופת כהונתו הביא ב־2015־2008 לירידה מפתיעה של 15% בצריכת המים הממוצעת לנפש בישראל – סדר גודל של תפוקה שנתית במתקן התפלה גדול. "בשנתיים האחרונות החיסכון נעלם, כאילו כלום לא קרה", מלין שני. "וזה חבל, כי המשבר יחזור על עצמו מוקדם מהצפוי – עוד לפני 2025".
אלא שבסתירה לדברים אלה, מפתיע שחם בהתנגדות לקמפיין חיסכון אגרסיבי, וטוען כי אין בו כבר צורך במשק מים שהתברך בהתפלה – וכי הגיעה סוף סוף העת לשינוי תפישתי. "אין צורך לרסן, אם אתה יכול לשלם", אומר שחם. "חיסכון הוא ערך חינוכי, ונכון שלטפל בהורדת הפחת זו משימה קדושה. אבל להטיל מגבלות צריכה במסגרת קמפיין? אין לכך סיבה".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
בשורה ל-140 אלף חוכרי דירות: יירשמו כבעלים
כך אפשר לשבור את המונופולים של גוגל ופייסבוק
