בשבועות האחרונים אנחנו עדים לצעדים קיצוניים שננקטים על ידי חברות ועסקים במשק: קיצוצים בשכר, חופשות כפויות וכמובן - פיטורים. בישראל נרשמו בחודש האחרון יותר ממיליון עובדים בלשכת התעסוקה, עם שיעור אבטלה של יותר מ-25%; בארצות הברית מספר המובטלים עקף את ה-15 מיליון – ועשוי להגיע לשיעור של 30% מכוח התעסוקה, רמה שלא נראתה מעולם.
מה יכול לגרום לתופעה כל כך קיצונית? האם השורש הוא פחד, או שמא חרדה? כיצד אפשר להסביר שמגיפה שקטלה שמונים אלף בני אדם, ופגעה במיליון וחצי נוספים מתוך אוכלוסייה של שמונה מיליארד, גרמה לתגובות כל כך לא פרופורציונליות - אפילו בתעשיות שלא נפגעות, אלא דווקא מרוויחות מהשינויים בצריכה?
ראשית, כדאי להבין טוב יותר את ההבדל בין פחד וחרדה. פחד הוא תגובה מותאמת לסכנה אליה נחשף האדם, כמו חיה טורפת שרודפת אחריו; חרדה, לעומת זאת, מתאפיינת בתגובה שאינה תואמת את הסיטואציה, ומבטאת פחד לא רציונלי. החרדה כוללת תסמינים רגשיים כגון פחד, דאגה, עצבנות רגישות יתר ולחץ, תסמינים גופניים כגון דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה, הזעה, בחילות, רעד ורגישות יתר - ותסמינים קוגניטיביים הכוללים מחשבות כמו "מה קורה לי?", "מה יהיה איתי?" או "האם אני או היקרים לי הולכים למות?".
חרדה היא תופעה נפוצה ביותר וכ-20 עד 30 אחוזים מבני האדם חווים אותה במהלך חייהם. מחקרים מראים שהדאגות הן ריאליות אפילו בהפרעות החרדה הקשות ביותר, אך עוצמת החרדה, תכיפות הדאגה והפעולות הננקטות נגדה הינן מוגזמות משמעותית מהסביר. אם נחבר את ההגדרה הזו לתגובות הקיצוניות שאנחנו רואים – נסיק שהחרדה שחשים המנהלים עשוייה להניע את התגובות שאנחנו רואים כיום בעולם.
סביר להניח שגם מנהלים, כמו כולם, נחשפים להלך הרוח הציבורי ולמסרים בתקשורת בקשר למגיפה והשפעותיה. המסרים מועברים ברמות מודעות ולא מודעות, והם עוסקים בעיקר בסיכונים בריאותיים, לצד השפעות כלכליות ועסקיות. כל אלה משפיעים על מקבלי ההחלטות ברמה האישית, המשפחתית, העסקית והציבורית. לחץ נפשי זה מעורר תחושות קשות לגבי ההווה, אך בעיקר מעורר חרדה לגבי העתיד – חרדה מוקצנת גם ביחס למגפה הקשה שאנו חווים, הגורמת להחלטות קיצוניות גם ברמה העסקית.
כנראה שיש קשר בין החרדה האישית והבריאותית של מנהלים לבין החרדה הכלכלית שלהם. במקרים רבים אנו נתקלים בחרדה כתופעה "מדבקת": תחום אחד ממנו חרד האדם מעורר אצל אותו אדם חרדות בתחומים נוספים. מנהל שסובל תמידית מחרדה קיומית ודואג לפרנסתו ולעתידו, עשוי להיות פחות שקול ולנקוט בצעדי צמצום קיצוניים – למרות שלחברה שהוא מנהל יש עדיין רזרבות כלכליות. כדי להקל על החרדה באופן מיידי, הוא פוגע במורל העובדים – וייתכן שגם בתפקוד החברה לאורך זמן.
אז איך ההבנה שמדובר בחרדה יכולה לסייע למנהלים ולנו?
היעד הראשוני הוא מודעות. הבנת החרדה היא המפתח לשינוי: מנהל שמצליח להתבונן בחרדה שהוא חווה, יהיה מסוגל גם לטפל בה אישית או מקצועית, בכך שיהיה קשוב לתפיסות אחרות ונקודות מבט שונות על המצב. לעומת זאת, מנהל שלא יכול לראות את החרדה כפי שהיא, רק יעצים אותה בתהליך שמזין את עצמו.
לאחר שהושגה המודעות, ניתן לסגל כלים שונים על מנת להקל על החרדה. יכולות אלה יסייעו למנהל "להתנתק" מהסביבה המלחיצה על מנת לחזור לסביבה שלווה ורגועה ככל שניתן. במקביל ניתן להשתמש בכלים שונים לזיהוי, אתגור והגמשה של תהליכים קוגנטיביים קיצוניים, לא ריאליים וקטסטרופליים: מיפוי של אמונות בסיסיות ומחשבות אוטומטיות, ולאחר מכן התמודדות עם כל אלה בעזרת "ההיגיון הבריא".
אך גם לאחר התמודדות מוצלחת עם חרדה בטווח הקצר, מומלץ טיפול עומק לטווח הארוך. טיפול פסיכולוגי דינמי מאפשר להתבונן בגורמים העמוקים שהביאו לחרדות ובהשפעתן על איכות החיים, על מנת להתמודד עימן ולפתח "חסינות".
הכותב הוא פסיכולוג קליני מומחה המטפל במבוגרים ונוער ומרצה לפסיכולוגיה בקריה האקדמית אונו