"העשירים של המאה ה־21 מנסים להרוג את האווזים שהטילו את ביצי הזהב במאה ה־20"
זאת אמריקה שאתם לא מכירים. מספרם של האסירים בה מזכיר את אלה של המשטרים הטוטליטריים; בתי הספר שלה עלובים; כבישיה רעועים והתשתיות בה מפגרות; יש בה עוני, פשע והזנחה, עבודה בשכר נמוך ושעות עבודה ארוכות, הרבה ייאוש ומעט הזדמנויות. במובנים רבים, זוהי מדינת עולם שלישי לכל דבר – ובה חיים כיום רוב־רובם של האמריקאים. ליתר דיוק, קרוב ל־250 מיליון איש – כמעט 80% מאוכלוסיית ארצות הברית. אמריקה הזאת רחוקה מאוד מזו שאתם מכירים – העשירה, המשכילה, הטכנולוגית ומעוררת הקנאה שניבטת מבעד למסך כבר עשרות שנים. אלא שמאז המשבר הכלכלי, אמריקה המתפתחת מתרחקת מאמריקה המפותחת.
תהליך הפיכתה של אמריקה למדינה שרבים ממאפייניה מתאימים לעולם השלישי הוא נושא ספרו החדש של הכלכלן פרופ' פיטר טמין, The Vanishing Middle Class ("מעמד הביניים ההולך ונעלם"), שראה אור לאחרונה בהוצאת MIT Press. טמין בן ה־79, לשעבר ראש הפקולטה לכלכלה במכון הטכנולוגי מסצ'וסטס ומההיסטוריונים הכלכליים המובילים בארצות הברית, טוען בספר כי אמריקה של העולם השלישי התפתחה מתוך מדיניות מחושבת וארוכת שנים שהנהיגו בעלי השררה והעוצמה בממשל.
לאבחנה הזאת הגיע טמין באמצעות שימוש במודל לואיס, שפיתח בשנות ה־50 חתן פרס נובל לכלכלה ויליאם ארתור לואיס. לפי המודל, אחד המאפיינים המרכזיים של מדינות מתפתחות הוא כלכלה שמפוצלת לשני חלקים (Dual Economy): רוב גדול ועני, ומיעוט קטן ועשיר. גם ארצות הברית, הוא קובע בספר, נהפכה בתהליך עקבי לכלכלה מפוצלת עם פערים הולכים ומתרחבים, והיא מחולקת כיום לשתי כלכלות – הכלכלה המתפתחת, שסובלת משכר נמוך וקשיי הישרדות כלכלית, ולעומתה כלכלה עשירה שלה שותפים העובדים במגזרי הפיננסים, הטכנולוגיה והאלקטרוניקה, אליהם מתייחס טמין בראשי התיבות FTE (Finance, Technology and Electronics). עובדי מגזרים אלה נהנים מהיתרונות הרבים של העולם העשיר – שכר מתגמל ורמת חיים גבוהה, מערכת חינוך חזקה ופרטית, שפע של הזדמנויות כלכליות, טכנולוגיה חדשה ושירותים רפואיים מתקדמים. זוהי האליטה האמריקאית, שההון הכלכלי והפוליטי שלה מעצב את מדיניות השלטון בדרכים שונות – מהכוח הכלכלי האדיר של וול סטריט ועמק הסיליקון, דרך תקציבי לובינג גדולים ותרומות לפוליטיקאים של התאגידים הגדולים, וכלה בשיטת הדלת המסתובבת בין מסדרונות השלטון למגזר העסקי. ובעוד אליטת ה־FTE היא ברובה הגדול לבנה, מגזר העניים מגוון מבחינה אתנית וכולל כ־50% לבנים, כ־25% שחורים וכ־25% לטינו־אמריקאים.
הפיצול הכלכלי המחריף של ארצות הברית הוא התפתחות של 40 השנים האחרונות, שבהן מעמד הביניים הלך והתכווץ יחד עם הכנסותיו ופערי השכר בין העשירים לכל השאר זינקו לרמתם הגבוהה זה 100 שנה, טוען טמין. "הגענו למצב שבו יש לחשוב על כלכלה מפוצלת. המגזר העליון מייצג 20% מהאוכלוסייה, והעושר שלהם התנתק מהשאר; המגזר העני מייצג 80% מהאוכלוסייה, שההכנסה שלהם לא עלתה", הוא כותב בספר. לדבריו, במונחי הכנסה, אזרחים במגזר העני משתכרים 40־120 אלף דולר בשנה, ומפרנסים בשכר זה משפחה בת שלוש נפשות בממוצע, נכון ל־2014.
גזענות סמויה
בין הסיבות להעמקת הפערים בין שני המגזרים מונה טמין את חוסר הנכונות של אליטת ה־FTE לסייע למגזר העני. "מגזר ה־FTE עושה תוכניות עבור עצמו, ולרוב מתעלם מהצרכים של מגזר העניים. אפשר לראות את זה במדיניות של שירותי הבריאות, החינוך הציבורי, המאסרים ההמוניים, ההשקעה בתשתיות והפחתת החוב הלאומי מאז המשבר הפיננסי של 2008", הוא כותב. "ההשקעה הציבורית בערים הוזנחה. התשתיות בערים – כבישים, גשרים, תחבורה ציבורית – הידרדרו עד כדי כך שהן מתקרבות לתנאים הרעועים שנמצאו בעבר רק במדינות המתפתחות שתיאר לואיס. זה ממחיש את ההתנתקות של מגזר ה־FTE ממגזר העניים ואת חוסר הנכונות שלו להוציא כסף על דברים שאינם מיטיבים עמו ישירות, אף שייתכן שיהיו השפעות עקיפות שמיטיבות עם הכלכלה כולה".
"כל מי שנמצא במגזר ההכנסה הנמוכה ומנסה לחדור למגזר ה־FTE צריך לעשות את זה באמצעות השכלה", הוא אומר. "אבל הדרך לרכישת מיומנויות שמעניקות סיכוי טוב להיכנס למגזר ה־FTE נעשתה קשה בכמה דרכים. אובדן ההון החברתי במגזר העני מקשה על אנשיו להתמיד במערכת החינוך כדי להגשים את המעבר הזה, והמדיניות של מגזר ה־FTE פגעה במערכת החינוך האמריקאית עד למצב שבו רק מעטים מאנשי המגזר העני הולכים לבתי ספר שיכולים לסלול את הדרך למגזר ה־FTE".
טמין אינו מהסס להשמיע טענה נפיצה. לשיטתו, המדיניות הזאת נובעת מגזענות כלפי שחורים, שהוסוותה ביעילות לאחר שבסוף שנות ה־60 ארצות הברית ביטלה בחוק את ההפרדה הגזעית. "ארצות הברית נהפכה למדינת עולם שלישי כתוצאה מהתגובה של הממשל להישגי השחורים בשנות ה־60", אומר טמין בראיון למגזין TheMarker.
"כשהתנועה לזכויות האזרח עלתה, הממסד הלבן נעשה מפוחד והיו פוליטיקאים שהחלו תהליך של הפיכת השחורים לקורבנות". אולם המדיניות הזאת, הוא אומר, בלמה לא רק את הקידום הכלכלי של השחורים העניים, אלא את זה של כל העניים – משום שהשחורים מהווים רק מיעוט מתוכם: כ־15% מסך האוכלוסייה וכ־25% מהמגזר העני.
אחת הדרכים המרכזיות לדיכויים של השחורים העניים, לטענת טמין, היתה המלחמה בסמים משנות ה־70 ועד העשור שעבר. הממשל הפדרלי הקצה תקציבים אדירים ונקט אמצעי אכיפה קשוחים במיוחד, אף שאלה לא הובילו להצלחה במטרות המאבק. ההשלכות החברתיות של המלחמה הזאת היו קשות, טוען טמין. "המלחמה בסמים שחקה את הקהילה השחורה והביאה למאסרים המוניים. נכון לתחילת המאה ה־21, אחד מכל שלושה גברים שחורים ייכנס לכלא במהלך חייו. ב־2001, 22% מהגברים השחורים בני 35־44 היו בכלא, לעומת 10% מההיספאנים ו־4% מהלבנים.
"להרבה משפחות שחורות יש בן משפחה או שכן בכלא. יותר מדי אמהות שחורות יהיו אמהות חד־הוריות שמתקשות לגדל לבדן את בנן. והרבה ילדים שחורים שהולכים לבית ספר יודעים שיש סיכוי טוב שהם ייעצרו על ידי המשטרה, אולי אפילו ייעצרו, ויגמרו בכלא. איך ילד כזה יכול לחשוב על העתיד כשההווה שלו כל כך קשה?".
היבט נוסף של בלימת השחורים הוא הקשחת התנאים להשתתפות בבחירות. "מדינות מטילות מגבלות על היכולת להצביע, כמו הצגת צילום תעודת לידה או רישיון נהיגה", אומר טמין. "במגזר ה־FTE לכולם יש רישיון או תעודת זהות, אבל להרבה עניים אין – לרבים מהם אין רכב, ואין להם אפילו תעודת לידה כי המדינות לא מנפיקות אותן".
אולם בלימתם של השחורים אחרי ביטול ההפרדה הגזעית התרחשה בעיקר בשני ההיבטים החשובים ביותר לרווחה כלכלית: מערכת החינוך ושוק התעסוקה. "מערכת החינוך הציבורית נמצאת בדעיכה בעיקר בגלל היעדר תקצוב. המימון לבתי ספר הוא ממסים מקומיים. אבל בשנות ה־70 היתה הגירה גדולה של שחורים מהדרום אל הצפון בחיפוש אחר משרות, ומתוך רצון להשתחרר מהמתח הגזעי ששרר בדרום. הם הלכו לערים הגדולות, מצאו עבודה במפעלים, וגרמו ללבנים לצאת אל הפרברים ולהתרכז שם. זה גרם לערים להיות עניות. היות שהמימון לחינוך נותר מקומי, היחלשות הערים הובילה לדעיכה בתקצוב החינוך וקלעה למשבר את מערכות החינוך המקומיות. גם במערכת ההשכלה הגבוהה, קולג'ים ציבוריים מיועדים לאוכלוסיות חלשות, אבל המדינות צמצמו עוד ועוד את המימון לקולג'ים, כך שאלה היו צריכים להעלות את שכר הלימוד כדי להמשיך לפעול. כך עניים לא יכלו יותר לממן את שכר הלימוד, ונאלצו ללוות כסף כדי לעשות זאת, וכך התפתחה בועת חוב אדירה".
פרדוקס טראמפ
במקביל לשינויים אלה, מסביר טמין, נחלש גם כוחם של האיגודים בשוק התעסוקה. "כשהשחורים עלו צפונה, הם רצו להצטרף לאיגודים כדי לקבל את השכר הגבוה שקיבלו הלבנים במפעלים, אבל האיגודים הלבנים לא היו מעוניינים לאפשר להם להצטרף, כך ששחורים שרצו לברוח מהדיכוי הלבן בדרום גילו התנגדות לבנה בצפון. הם ניסו לנצל את הזכות נגד אפליה כדי להצטרף לאיגודים, וזה גרם לשינוי בתפישה של אופי ההעסקה, ממערכת יחסים שבין המעסיקים לבין קבוצות עובדים מאוגדות, אל מערכת יחסי עבודה בין המעסיקים לעובדים אינדיבידואלים. זה תרם להיחלשות כוחם של האיגודים. כמו כן, הייצור האמריקאי דעך בעשורים האחרונים, כך שהטכנולוגיה העבירה את שוק התעסוקה מכלכלת ייצור לכלכלת שירותים, והגלובליזציה העבירה את ייצור המוצרים אל הצד השני של העולם".
טמין מסביר כי בתוך ארצות הברית היתה לזה השפעה לא פרופרוציונלית על כל בעלי ההכנסות הנמוכות, מאחר שאלה עבדו במפעלי ייצור שבעבר היו באיגודים, וכעת לא נותר להם מקום ללכת אליו. רבים מהאנשים האלה הם לבנים חסרי השכלה גבוהה, שהידרדרו ממעמד הביניים בתקופה של מפעלי הייצור בשכר נאה ותעסוקה יציבה, למעמד הנמוך בעידן של משרות חלקיות בשכר זעום וחוסר ביטחון תעסוקתי. "לבנים עניים היו שקופים במדיניות הציבורית עד הטלטלה הפוליטית של 2016, והם דעכו ושקעו בייאוש", אומר טמין. "דונלד טראמפ הצליח לעורר בקרבם רצון לבטא את התסכול שלהם. הלבנים העניים היו בלתי מובנים עד לקמפיין הזה, אבל הזעם שלהם השתלט על הכנסים שבהם דיבר טראמפ. האלימות התעוררה כשהמועמד רמז לקהל שהם טובים יותר מאפריקאים אמריקאים ומהגרים לטיניים". מבחינה זאת, טוען טמין, ככל שההכנסה נעשתה פחות ופחות שוויונית, "הגזע נהפך לכלי עבור העשירים לגרום ללבנים עניים להרגיש עליונות על שחורים, וכך להסיט את תשומת לבם מהמצוקה הכלכלית שלהם".
לאן אמריקה צועדת כעת?
"אנחנו ממשיכים את המגמה הנוכחית של ניתוק והתרחבות הפערים. טראמפ אמנם פונה לעובדים הלבנים העניים, שחוששים מצמצום ההזדמנויות הכלכליות שלהם והצביעו לו כדי לשנות את המצב. אבל הבעיה היא שהם הצביעו למפלגה הרפובליקאית, שתומכת במגזר העשיר ובאנשים העשירים. והאנשים האלה לא גרים איפה שהעניים חיים, הם לא משתמשים בתשתיות ובמערכת החינוך של העניים. ולכן, פשוט לא אכפת להם מהאנשים האלה.
"אסטרטגיית הבחירות של טראמפ היתה לפנות לעניים האלה ולומר ללבנים ששחורים ולטינו־אמריקאים לוקחים את המשרות של הלבנים, אבל המדיניות שלו לא תלך לשום מקום. החוקים ימשיכו לפגוע בעניים, מאחר שטראמפ מינה אנשים שמתנגדים למדיניות שתומכת באוכלוסיות חלשות, כמו שרת החינוך בטסי דבוס, שמתנגדת למערכת חינוך ציבורית. ממשל טראמפ לא יגדיל מימון לתקצוב החינוך כפי שאני סבור שחייבים לעשות. דבוס רוצה להעביר תלמידים דרך בתי ספר דתיים, אבל בבתי ספר דתיים לא לומדים מדע, וכתוצאה מכך התלמידים לא זוכים להשכלה, וכך הם לעולם לא יוכלו להגיע למגזר ה־FTE, ויהיו נידונים לחיי עוני".
האם אתה רואה יתרונות במדיניות הכלכלית של טראמפ? הוא מדבר על השקעה אדירה בתשתיות ועל החזרת משרות הייצור.
"התשובה הקצרה היא לא. מאחר שצריך להבחין בין מה שטראמפ אומר למה שטראמפ עושה. הוא אומר שיחזיר משרות ייצור וישחרר חברות מדרישות זיהום כדי שיוכלו לייצר יותר בארצות הברית. אבל המכרות לא יחזרו בגלל העלות האדירה של הפעלתם (תעשיית המכרות היא מהמזהמות ביותר, נ"פ), וגם משרות הייצור לא יחזרו בשל שיקולי עלות. הבעיה היא שטראמפ רוצה לעשות דברים באופן מיידי, ולכן הוא גם הגיש הצעת חוק לביטול אובמה־קייר לפני שלמחוקקים היה זמן לקרוא ולבחון את הצעת החוק. הוא רגיל לזה מהקריירה העסקית שלו, אבל בממשלה זה לא עובד ככה. הרבה פעמים אנשים לא מסכימים איתך, ועליך למצוא נקודת הסכמה איתם. זה התהליך הפוליטי".
איך אתה מסכם את הכהונה של אובמה?
"לאובמה כנשיא שחור היה תפקיד כפול שהשפיע על כל הפוליטיקה השחורה. הוא רצה לעזור לשחורים ולעניים, אבל אם הם נתפשים כשחורים זועמים זה גורם לעוינות בקרב לבנים ולריחוק אלקטורלי. כך שאובמה לא יכול היה ללכת רחוק מדי בסיוע לשחורים דווקא מאחר שהוא שחור. אבל גם הצעדים שהוא הציע – והוא הציע הרבה דברים כדי לצמצם פערים ולקדם את השחורים – לא אושרו בקונגרס מאחר שהרפובליקאים ששלטו בו לא תמכו בהם. כך למשל, כשאובמה נכנס לתפקיד בתחילת 2009, בשיא המשבר הפיננסי, הוא רצה להוציא לפועל תוכנית תמריצים גדולה כדי לספק לאנשים משרות באמצעות מעורבות ממשלתית – מדיניות קיינסיאנית – אבל הרפובליקאים סירבו כי כדי לבצע אותה צריך היה להעלות מסים.
"אובמה ניסה ככל יכולתו ועשה הרבה מאוד דברים טובים. עוד קצת מוקדם להעריך את הנשיאות שלו. אני חושב שהוא יקבל ציון גבוה מאוד על יישום רפורמת אובמה־קייר, אבל אם הרפובליקאים יצליחו להרוס את זה, גם ההישג הזה יהיה לא יותר מהערת שוליים בהיסטוריה".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
מיקרוסופט הפסידה בבית המשפט - ותשלם 100 מיליון שקל
חשד: ישראלי מרמת השרון העלים בבנק בשווייץ 7 מיליון יורו
