המאבק הציבורי במהפכה המשטרית של הממשלה, שמנוהל עד כה על ידי אזרחים, אמור היה לעורר את ארגון העובדים הגדול במשק לפעולה מיידית. לרשות ההסתדרות שורה ארוכה של אפשרויות פעולה, תוך שיתוף פעולה עם מעסיקים וארגוני מעסיקים, הלוקחים חלק במאבק. אלא שיו"ר ההסתדרות הבהיר בתקשורת, כי אין להסתדרות כוונה לקחת חלק במאבק, שכן מדובר, לתפיסתו, ב"נושא מפלגתי מובהק".
האבסורד הוא, כמובן שהעובדים וארגוני העובדים יהיו בין הגורמים הראשונים שייפגעו כתוצאה מהמהפכה, ובאופן הקשה ביותר.
במאזן הכוחות שבין המעסיק לעובד, לעובד, בדרך כלל, כוח מיקוח קטן יותר משמעותית מזה של המעסיק. מי שמאזנת את הכוחות היא מערכת המשפט, שנועדה לאזן את הכוח העודף שיש למעסיק על פני עובדו, באמצעות אכיפה ופיקוח של בתי משפט עצמאיים וחזקים. בישראל הוקמה מערכת ייחודית לצורך כך, הכוללת את בתי הדין האזוריים לעבודה ובית הדין הארצי לעבודה. לכן, פגיעה בכוחה של הרשות השופטת, היא פגיעה ישירה ומשמעותית בזכויות כל עובדת ועובד בישראל.
יש לזכור בנוסף, כי מאות אלפי עובדים בישראל מועסקים במגזר הציבורי: המדינה וגופים ציבוריים נוספים – רשויות מקומיות, חברות ממשלתיות וכו'. ברור לחלוטין, שאם תוכניתה של הממשלה תתממש, כך שכוחה של הרשות המבצעת יהפוך לאבסולוטי ותימנע ביקורת שיפוטית על חקיקת הכנסת והחלטות הממשלה, תהיה לכך השפעה מכרעת על התנהלות המדינה כמעסיקה, ועל החופש שיהיה לה ביחס לתנאי העסקה של עובדי המגזר הציבורי.
מי שמייצג את עובדי המדינה היא ההסתדרות, שמתעקשת לא להיכנס למאבק ומתייחסת לכך כאילו מדובר בעניין "מפלגתי", ועל הדרך מותירה עובדים אלו בעמדת חולשה.
איסור להתאגד, איסור לשבות
המהפכה הצפויה מכוונת לפגיעה ישירה בכוחם של ארגוני העובדים, ובראשם ההסתדרות הכללית, שהיא ארגון העובדים הגדול במשק. בתי המשפט בכלל ובתי הדין לעבודה בפרט, פירשו את זכות ההתאגדות בארגון עובדים כזכות חוקתית של העובדים והעניקו לארגוני העובדים, בשורה ארוכה של פסיקות, מעמד מיוחס ואפשרויות פעולה כמעט בלתי מוגבלות.
להסתדרות כוח נוסף כמחוקק משנה, בהיותה שותפה להסכמים קיבוציים, עדכון תוספות שונות המגיעות לעובדים במגזר הציבורי והעסקי, וכדומה.
ההפחתה הדרמטית בכוחה של הרשות השופטת, תחליש באופן משמעותי את ההגנות מהן נהנים ארגוני העובדים. ההסתדרות כנראה סומכת על כוחה, אלא שמדובר בחישוב שגוי: כוחו של ארגון עובדים בדמוקרטיה חזקה, שונה לחלוטין מכוחו בדמוקרטיה למראית עין.
שלילת האפשרות לביקורת שיפוטית, כפי שמתכננת הממשלה, תאפשר לממשלה להעביר שורה של דברי חקיקה בעלי השלכות ישירות על זכות ההתארגנות ובראשן זכות השביתה (בעת כתיבת טור זה כבר עומדת על הפרק הצעת חוק פרטית שהגיש ח"כ שמחה רוטמן, המסמנת כיוון ברור לגבי הגבלת זכויות אלו). כאשר יתבטלו את ההגנות המיוחדות בחוק על זכות השביתה ועל פעילי ההתארגנות, ארגוני העובדים יאלצו להתפרק מנשקם החזק ביותר.
מדינת ישראל נמצאת בתקופה קריטית לעתידה כמדינה דמוקרטית. סקטורים רבים מבינים זאת ומשמיעים את קולם – משרדי עורכי דין, חברות הייטק, אנשי עסקים, רופאים, כלכלנים, מילואימניקים וכו'. באופן טבעי, בראש החץ במאבק הייתה אמורה לעמוד ההסתדרות, שהמהפכה המתוכננת שומטת את הקרקע גם תחת ערכי היסוד והאינטרסים שהיא אמורה לייצג. אלא שבאופן בלתי מובן, ההסתדרות רואה בריסוק מערכת המשפט כ"עניין" שאינו נוגע לה.
ההיסטוריה תשפוט את התנהלות ההסתדרות בשעה גורלית זו, לשבט או לחסד. בריחה מן המערכה– תהיה בגדר בכייה לדורות.
הכותב הוא מומחה לדיני עבודה, שותף במשרד עורכי הדין דפנה שמואלביץ ושות'