כיפופי הידיים בין מזכ"לית הסתדרות המורים לבין שרת החינוך סביב מתווה החזרה ללימודים והסיכון שהוא מציב בפני מורים בסיכון, הוציאו מהבוידעם את ההצעה הישנה והמוכרת לאסור על שביתה בשירותים חיוניים, ובהם במערכת החינוך. סגן השר אביר קארה הודיע שיקדם אותה, צעירי יש עתיד הכריזו על תמיכה בה, ובדיון התקשורתי שבו לדון בה.
לתומכים בהצעה ראוי להזכיר עובדת יסוד הנוגעת לשכרם ותנאי עבודתם של עובדות ועובדי השירותים החברתיים בישראל - מורים וגננות, עובדים סוציאליים ואחיות, אנשי מערך בריאות הנפש וצוותי הרפואה. אותם עובדים שבתקופת המגיפה, כמו גם בשגרה, מתייצבים בחזית ההגנה על אזרחי ישראל. העובדה היא שבפעמים הבודדות ששכרן של אותם עובדים חיוניים ומוערכים עלה בשני העשורים האחרונים זה קרה רק לאחר מאבק של איגודי העובדים המייצגים אותם, שכלל איום בזכות השביתה העומדות לרשותם, ובמקרי קיצון גם שימוש בה. העובדות ידועות אבל נראה שצריך לחזור עליהן עבור מי שחושב שהעלאת שכר ושיפור תנאי עבודה מגיעים משמיים או כפרי יוזמתן של ממשלות שוחרות טוב, ולא כתוצאה של מאבק.
בשנת 2007 המורים בישראל השביתו את מערכת החינוך במשך 64 ימים. הם מחו על שחיקת שכר ארוכת שנים וקיצוץ חד בשעות ההוראה. שני הסכמי השכר שנחתמו לאחר מכן והעלו את שכרם, "אופק חדש" למורי היסודי בתקופת השרה יולי תמיר ו"עוז לתמורה" למורי העל-יסודי בתקופת גדעון סער, לא היו באים לעולם ללא אותה שביתה ממושכת.
גם הרופאים בישראל סבלו משכר שקפא במקום. שביתה של ארבעה חודשים בשנת 2011 הובילה להעלאה של 60% בשכר הרופאים ולשיפור גם בתנאי המתמחים. הכרזתו האחרונה של שר הבריאות, ניצן הורוביץ, על מתווה לקיצור תורנויות המתמחים הגיעה רק לאחר שנים שבהן המתמחים עשו שימוש בכוחם הארגוני. כך גם עם העובדות הסוציאליות. ב-2011 הם שבתו ורק לאחר מכן זכו להעלאת שכר, ולפני שנה, בתום מאבק ציבורי שכלל גם השבתות, זכה הציבור החשוב הזה לשיפור מרשים בשכר, בתנאי העבודה ובאופק המקצועי.
נוסף על הישגים אלו שרשמו ארגוני העובדים עבור עובדי השירותים החברתיים, ראוי להזכיר עובדה נוספת: שכרם של למעלה ממיליון משתכרי שכר מינימום בישראל עלה ב-23%, מ-4,300 שקלים בשנת 2017 ל-5,300 שקלים ב-2019, זאת לאחר שנים של שחיקה, רק לאחר שההסתדרות דאז בראשות אבי ניסנקורן עשתה שימוש בכוחה הארגוני, ובתוכו זכות השביתה.
העלייה שחלה בשכר בישראל לאורך העשור האחרון, המהווה הסבר מרכזי לצמצום החשוב שחל באי השוויון בהכנסות במשק, היא הישג שבו התפאר לא אחת ראש הממשלה לשעבר נתניהו כמו גם אנשי ימין כלכלי אחרים שנוהגים להזכיר שמצבם של העובדים בישראל הוא בסך הכול בסדר, אבל הוא לא בא לעולם בזכות יוזמה של הממשלה או אמפתיה כללית של הציבור לעובדים החלשים, אלא בזכות שוט השביתה שאפשר להסתדרות לפעול מול הממשלה. השוט הזה אפקטיבי בדיוק משום שהוא כולל גם את אותם ועדים במגזר הציבורי, כמו הנמלים ורשות שדות התעופה.
העובדות, אם כן, ברורות - ממשלות, כמעט ללא קשר להרכבן, לא קמות בוקר אחד ומחליטות ששכרם של המורים, הרופאים והעובדים סוציאליים נמוך מדי. השרים בדרך כלל מביעים כלפיהם הערכה, התקשורת עורכת להם ערבי הוקרה והציבור יוצא למרפסות למחוא להם כפיים. כל זה טוב ויפה אבל כאשר שכרם עולה זה קורה רק בזכות ארגוני העובדים, ובזכות זכות השביתה שעומדת לרשותם. הדבר נכון גם לגבי כמיליון משתכרי שכר מינימום.
סגן השר קארה ואחרים הפועלים לפגוע בזכות השביתה מציעים לציבור העובדים בישראל להחליף את הכוח הארגוני שלהם בנכונות (שאיכשהו לעולם לא קיימת) של הממשלה לפעול, ואת ארגוני העובדים שלהם ברצונם הטוב של אנשי אגף התקציבים באוצר. את ההצעה הזאת יש לדחות על הסף.
הכותב הוא מנכ"ל המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון