זה לא הספד, זה זיכרון. הכרתי את דודו לפני כעשר שנים, כשחיה גרנובסקי, מי שהייתה מזכירתו הקרובה ואשת סודו, חיפשה מישהו שיעזור לה לענות להמונים שהתקשרו לדבר עם מלך הרייטינג. האנרגיות שלו, לראות אותו ממציא רעיון שמיד קורם עור וגידים, הכישרון לסחוף אחריו אנשים, להצחיק, לבדר, לפרגן לאמנים חדשים ואפילו לרדת נמוך, לעצבן, להכעיס, גרמו לי להבין כבר ביום העבודה הראשון שזה התחום בו ארצה לעסוק. זה היה בית ספר לתקשורת בשידור חי שניהלו דודו טופז ואלעד קופרמן, ואני - ילדון מבויש בן 22 - חלק ממנו. וואו.
בהמשך, כשהייתי מנוסה יותר וחבר מערכת מן המניין, הרשיתי לעצמי להביע דעה על אורחים מסוימים או אייטמים. "ומה חברים שלך היו אומרים על זה?", הוא היה שואל חצי בהתרסה חצי בציפייה. הוא רצה לדעת מה חושבים עליו ה"עיתונאים", ה"חברים שלי". לא משנה כמה מעריצים ואוהדים היו לו ברחוב, לא משנה שיאי הרייטינג אליהם הגיע, בתוך תוכו הוא עדיין קיווה לשמוע מלה טובה גם ממבקרי הטלוויזיה, מאנשי הברנז'ה, מהאליטות.
שנתיים אחרי ש"הראשון בבידור" ירדה מהמסך מוניתי לעורך התוכנית "הכל זז" ברשת, שאמנם לא שיחזרה את הצלחת "הראשון" אך הביאה נתונים דו ספרתיים יפים. זו הייתה בשבילי מין סגירת מעגל סנטימנטלית - מילד שעונה לו לטלפונים ועד לעורך התוכנית שלו. מדי פעם, כשחוויתי דעה שלדעתו הייתה מתנשאת, הוא נהג לזרוק לי בציניות "אתה עיתונאי מדי". היה מאתגר לעבוד איתו, שונה, מיוחד. אבל קל זה לא היה. דודו מעולם לא הסכים לעבוד עם אוזנייה - הפתרון האידיאלי שמאפשר לעורך לנווט את הטאלנט שלו למחוזות מדויקים יותר. רק דודו ניווט, לטוב ולרע. לא אוזנייה ולא הוראות. כי לדודו אף אחד לא אומר מה לעשות.
"כאלה אנחנו - מדפדפים מהר וממשיכים הלאה"
דודו לא הרשה לעצמו להיות בפגרה. הוא תמיד היה אומר שפגרה הופכת אותו לפגר. התוכנית, האדרנלין ומחיאות הכפיים היו כמעט כל עולמו, ותשומת הלב הייתה המפתח לאושרו. תמיד באותם חודשים ריקניים של סוף עונה, לפני שעונה חדשה הייתה עולה לאוויר, דודו היה מחפש תעסוקה. לרוב זה נגמר בספר ילדים חדש שכתב, ביוזמה לבניית עיר שעשועים ומרכז קניות בנגב , בעוד מחזמר או הצגה פרי מוחו הקודח. אבל אחרי ירידתה של "הכל זז" מהמסך משהו בו כבה. הפגרה הפכה ארוכה וסופה לא נראה. ביום שבו הוא הבין שחזרתו למרכז הפריים טיים הטלוויזיוני לא נראית באופק, הוא הפך לשבר כלי. מדי חודש הוא היה מתקשר ומשתף אותי ברעיון חדש שהולך לטרוף את המדינה, עוד מיזם, עוד תוכנית חדשה שתעשה רעש ענק יותר מכל תוכנית אחרת. הצעתי לו כמה פעמים לקחת פסק זמן, להתאוורר וליהנות מהחיים, מהכסף שלו, מהילדים, לגרום לקהל להתגעגע, לחכות שההצעה לחזור בגדול תגיע אליו ולא לרדוף אחריה.
אבל הנפש של דודו תמיד הייתה מיוסרת. גם כשהיה בשיא הקריירה והפריחה, הוא לא ידע ליהנות ממנה. לא היה צריך לקרות הרבה כדי שהוא ייפגע, ודודו אכן נפגע. גם מאנשים שהיו קרובים אליו בשנים שבהן נגע בשמיים. כשהוא היה בשיא תהילתו, לא היה אמן או איש יחסי ציבור שלא התדפק על דלתו וזכה לפרגון מקיר לקיר בהיכל התהילה הטלוויזיוני, המקום שכל אחד רצה להיות בו. כשהוא ניסה את מזלו בפעם האחרונה, הפעם בערוץ 10, הוא גילה שאף אחד לא זוכר לו את זה. אמנים התחמקו, יחצ"נים גמגמו, הודעות שהשאיר לא זכו למענה. במובן מסוים האנשים שבפועלו עזר להם כל השנים, בחרו שלא לעזור לו כשהיה צריך את זה. כאלה אנחנו - מדפדפים מהר וממשיכים הלאה. רומסים. מטקבקים למוות. ואפילו 'שוכחים' לבוא להלוויה, לחלוק כבוד אחרון בדרכו האחרונה של האיש שעשה למען אמנים כל כך הרבה.
לא רצה למות זקן ופתטי
דיברנו יום אחרי שפשטו השמועות על מעורבותו בתקיפות הנוראיות של אבי ניר, שירה מרגלית ובועז בן ציון. הוא ציפה לשמוע מה אומרים עליו ברחוב, בברנז'ה, שאל מה אני חושב ומה כדאי לו לעשות אם הכל יתברר כשטויות. איחלתי לו שיהיה חזק. קיוויתי שהוא לא קשור לדברים הנוראיים הללו והתפללתי שהחשש העצום שניקר לי בלב יתפוגג מהר. אבל בתוך תוכי, עמוק בפנים, התחושה הייתה שמשהו רע עובר על דודו. יום למחרת הוא נעצר.
כבר באותו היום, לפני שלושה חודשים, ידעו כל מכריו וקומץ חבריו שזה ייגמר בהתאבדות. ידענו, ולא עשינו יותר מדי. ידענו וקיווינו שאולי אנחנו טועים. ידענו וניקינו מעלינו את המחשבה. ידענו וחששנו לצעוק שמגיעה לו עזרה, שמא יאמרו שאנו מצדיקים את המעשים הנוראיים שעשה. נו, באמת.
בעצם, תמיד ידענו שדודו יתאבד בסוף. זה היה מעין סוד גלוי שכזה. חשבנו על גיל שבעים, שבעים ומשהו. "אני לא רוצה למות זקן ופתטי, לא רוצה למות אמן מיוסר, מתוסכל", אמר לי פעם. אפשר לומר שמעשי האלימות והישיבה בכלא רק זירזו את פעולת ההתאבדות. דודו לא יכול היה לשאת את המחשבה שייצא מהכלא כשהוא בן שבעים פלוס. מנודה. האיש הצעיר הזה, איש בלי גיל שנפשו גססה, לא הרשה לעצמו למות נפשית. הוא בחר למות פיזית. בהחלטה משלו. כי לדודו אף אחד לא אומר מה לעשות.
אני בטוח, מקווה ומאמין שעכשיו, כשהוא שרוי במנוחת עולמים, תבוא מזור לנפשו המיוסרת. לימדת אותי המון, דודו. כמעט כל מה שאני יודע על טלוויזיה. גם אם אני כועס על שעשית, תמיד אשמור לך פינה חמה בלב. תהא נשמתך צרורה בצרור החיים. אמן.
דודו טופז התאבד - סיקור מיוחד:
רביב דרוקר: "טוב שטופז התאבד". קולגות ואנשי תקשורת נפרדים מדודו טופז
ציפי שביט שבורה וכואבת את התאבדותו של חברה הקרוב טופז. ראיון עצוב
ברחבי העולם מדווחים על התאבדותו של "כוכב הבידור הגדול של ישראל"
