מי נגד מי השבוע (עיצוב: סטודיו mako)
מי נגד מי השבוע בתקשורת | עיצוב: סטודיו mako

יכול היה למנוע את רצח רבין? נו שוין

איך מוכרים סיפור להמונים? משתדלים כמובן לאתר את הכותרת הכי אפקטיבית ואטרקטיבית, כדי למשוך כמה שיותר קוראים. לגיטימי? בהחלט, אלא אם הקשר בין הכותרת למציאות מתגלה כרופף מאוד עד בלתי קיים. אבל נתחיל, כרגיל, מהאמצע:

ביום שישי האחרון פרסם מוסף "7 ימים" ראיון שער נרחב של רונן ברגמן ואתי אברמוב עם "שאול", אשר שימש סוכן שב"כ שהושתל בימין הקיצוני. כותרת ההפניה הבולטת בעמוד הראשון של "ידיעות" קבעה חד משמעית כי זהו "האיש שיכול היה למנוע את רצח רבין". העמוד הראשון של "7 ימים" שמר על אותו קו עם הכותרת הנחרצת: ״הייתי יכול למנוע את רצח רבין".

הכותרות ב"ידיעות". ללא כל קשר למציאות 

אלא שקריאה מדוקדקת בכתבה מגלה, שהסוכן המתראיין נחשף והפסיק את פעילותו בשב"כ ביולי 95', ארבעה חודשים לפני הרצח. וכך מספר "שאול" עצמו בכתבה: "חברים סיפרו לי על הבחור הזה שמגיע בסופי שבוע, מארח קבוצות בני נוער ועושה פרובוקציות נגד ערבים, אחד מני רבים ששמעתי עליו. אבל כבר לא הייתי בתפקיד וניתקתי מגע מהשב"כ. אני מאמין שלו הייתי שם, הייתי יודע להצביע כגורם מוביל ובעייתי, ואולי ההיסטוריה הייתה נראית אחרת. הייתי יכול למנוע את רצח רבין".

אמונה זה נחמד, אבל עכשיו ניגש לעובדות: בראיון שהעניק איש השב"כ לשעבר, דביר קריב, לבן כספית מ"מעריב", הוא מספר כי הידיעה על "תימני קטן שרוצה להרוג את רבין", התקבלה ותוחקרה ב-15 ביוני 1995. הסוכן "שאול" עדיין לא נשרף, ובכל זאת (ייתכן שלא באשמתו) לא עלה על עקבותיו של יגאל עמיר. לדברי קריב, כאשר עיין בתיקו של יגאל עמיר בשב"כ מיד אחרי רצח רבין, נמצאו שם שמונה דיווחים בסך הכול, כולם מאת הסוכן "שמפניה", הלוא הוא אבישי רביב (שגם הם לא מנעו את הרצח).

דביר קריב, מה דעתך? "שאול" היה יכול למנוע את רצח רבין?

"הרבה אנשים מספרים שהם היו יכולים למנוע את רצח רבין. חלקם גם צודקים".

אבל מה לגבי הסוכן שהתראיין ל"ידיעות"?

"אני לא יודע. לא מכיר אותו".

מי שפחות שומר על דיפלומטיות בהתייחסותו לכותרת המופרכת של "ידיעות" הוא מנחם לנדאו, שבשנות השמונים היה ראש האגף היהודי בשב"כ (עוד בטרם הפך לחטיבה היהודית). "עם כל הכבוד הכותרת מזייפת", כתב השבוע לנדאו בפייסבוק. "'הסוכן' כבר לא היה סוכן בעת רצח רבין. מדובר בקשקשת, אבל מה לא עושים על מנת לקדם מכירות". גורם בכיר מאוד בשב"כ בתקופת רצח רבין, שעסק רבות בנושא, אמר לי השבוע כי "מדובר בכותרת שהיא גם פופוליסטית, גם יומרנית, וגם ללא שום קשר למציאות. אבל מה? כותרת טובה". גורם בכיר אחר, שעבד באגף היהודי בשב"כ בתקופת רצח רבין, ביקש גם הוא שלא להתראיין בנושא, אבל לא נמנע מלתמצת את דעתו על הכותרת של "ידיעות" לשלוש מילים: "זה לא רציני".

רונן ברגמן, תרצה להגיב?

"העיסוק ב-Counter-Factual History ("מה היה קורה אילו") נתון במחלוקת בין היסטוריונים: האם בכלל לגיטימי לשאול שאלה כזו? איך נדע כיצד היו מתנהלים הדברים לו המציא מישהו את מנהרת הזמן והיה יכול לשנות משהו ממרכיבי התמונה? למרות זאת, אפילו גדול ההיסטוריונים של עולם המודיעין והצללים, פרופ' כריסטופר אנדרו, נהג להגיש תכנית שבועית ב-BBC שעסקה בדיוק בשאלות הללו: ואם הרווי אוסוולד היה מפספס? ואם פון שטאופנברג היה מניח את המטען בצד הנכון של רגל השולחן?

"הדרך היחידה להתמודד עם שאלה של 'מה היה קורה אילו' היא בחינת העובדות ולהלן כמה כאלה רלוונטיות: "שאול" היה הסוכן הבכיר של השב"כ בימין הקיצוני ביהודה ושומרון במשך 12 שנה; מפעיליו בשב"כ ראו בו משהו המקביל יותר ל'לוחם' של המוסד מאשר ל'סוכן' הפועל תמורת טובות הנאה. הוא אף שירת במקביל כמאבטח סמוי במטוסי ותחנות אל-על; 'שאול' סיכל פעולות אלימות ופיגועים רבים נגד ערבים, לרבות ניסיון לרצוח את ראש עיריית חברון מוסטפה נאטשה ועוד ועוד. הוא זכה לתשבחות ומתנות סמליות מהשב"כ על הישגים אלה; בראיון שערכנו עימו, אתי אברמוב ואני, פרש בפנינו 'שאול' אירועים רבים, חמורים ביותר. רק חלקם מופיעים בכתבה. בחודשים האחרונים בדקנו את האירועים הללו, הצלבנו וחקרנו. שוב ושוב הגענו למסקנה כי הוא דובר אמת; על חלקים מהותיים בעדותו של 'שאול' הוא עבר, לבקשתנו, בדיקת פוליגרף ונמצא דובר אמת; תפקוד השב"כ בתקופה שקדמה לרצח רבין זכה לביקורת חריפה בכמה ועדות וצוותי בדיקה שהוקמו אחריו. הביקורת המרכזית, לצד עניין האבטחה, נגעה לכיסוי המודיעיני הלקוי של הימין הקיצוני; שאול היה אחראי על אספקת המודיעין בדיוק משכבות האוכלוסייה והאזורים הגיאוגרפיים בהם פעל יגאל עמיר; 'שאול' 'נשרף' חודשים ספורים לפני הרצח. הוא טוען שבשל התנהלות לא ראויה של השב"כ; זמן קצר לאחר שנשרף ולפני הרצח הגיעו אליו ידיעות מקשריו בחברון וקריית ארבע אודות יגאל עמיר. במצב רגיל, הוא היה מעביר את הידיעות הללו לשב"כ. אך עימו, כאמור, כבר לא היה בקשר; שאול טוען, וכך הבאנו את הדברים, כציטוט מפיו, לרבות שאלות המקשות עליו בנושא זה, כי לו לא היה נשרף, היה בוודאי מצביע על הסכנה באדם זה, כמו שידע להצביע על גורמים מסוכנים, לרבות כאלה שהתכוונו לרצוח אנשים, במהלך 12 השנים שקדמו לאירוע.

"האם 'שאול' צודק? לדעתי ייתכן מאוד שכן. אך גם אמירותיהם של מקורותיך האנונימיים ושל מר לנדאו לגיטימיות, כי הרי אין להם דרך להוכיח ש'שאול' טועה, ולו אין דרך להוכיח שהם טועים. אוסיף רק שכשמדובר באנשי שב"כ, במיוחד אנשי החטיבה היהודית כמו מר לנדאו, כל אמירה שלהם בנוגע לרצח רבין מזכירה את תשובתה המפורסמת של נערת הליווי מנדי רייס-דייוויס כשנשאלה בבית המשפט מדוע הלורד אסטור מכחיש כי הכיר אותה ואמרה: 'Well he would, would'nt he'. במילים אחרות: ברור שזה מה שהם יגידו. בהחלט אפשר לגלות הבנה, אולי אף אמפתיה, לתגובתו הזועמת של מר לנדאו או מי ששלח אותו לכתוב אותה. אגב, מקורותיי שלי, בכירים לא פחות ואולי אף יותר ממר לנדאו, אומרים משהו אחר לחלוטין".

 

דברים בשם אומרם (1): גיא פלג VS אלמוג בוקר

התרשמתי אמש מכתבתו של אלמוג בוקר בחדשות 10, שחשפה את מאבקה העיקש והמוצלח של הפרקליטות בראש ארגון הפשע שלום דומרני, שפלש, כך נטען, לאדמות מינהל הסמוכות לביתו.

עכשיו אני קורא ב-marker את הנתונים הקשים הבאים. הכותרת: "מתוך אלפי פלישות לקרקעותיה – המדינה מצליחה לפנות רק חצי".

כותרת המשנה: "למרות כמה פינויים שזכו לאחרונה להד תקשורתי, מתקשה רשות מקרקעי ישראל להתמודד עם כ-2000 פלישות בשנה לקרקעות המדינה".

מה שהוביל אותי להרהר במחשבה: האם ייתכן שלמשרד המשפטים נודע על תחקיר marker וחטיבת הדוברות הגתה ספין גאוני: ניקח את הכישלון של המדינה בהתמודדות עם הבעיה הלאומית, ניתן כמה צילומים וראיון עם פרקליטת מחוז דרום אזרחי, ונציג את הכישלון כהצלחה.

יכול להיות? או שרק מוחי הקונספירטיבי יכול לדמיין שעובדי פרקליטות המדינה ירקחו ספין שכזה?

(גיא פלג בדף הפייסבוק שלו, 18.9.2015)

אלמוג בוקר, יכול להיות שנפלת קורבן לספין?

"האמת שהרעיון היה בכלל שלי, אבל קונספירציה זה תמיד נחמד".

בפרקליטות נמנעו מלהגיב.

 

למה להיטפל לשרה נתניהו כשאפשר לזמבר את גיא אליהו?

ביום ראשון בבוקר נפתח שלב ההוכחות בתביעת הפיצויים שהגיש עובד מעון ראש הממשלה לשעבר, גיא אליהו, בעקבות העסקה פוגענית לכאורה אצל משפחת נתניהו. כמה שעות קודם לכן פירסם אתר "וואלה!", שאינו חשוד באיבה יתרה כלפי ראש הממשלה ורעייתו, אייטם ובו "עדויות הרומזות לכאורה כי מניעי התביעה של אליהו הם בעיקר לצורך כיסוי חובותיו מהימורים הנאמדים בעשרות אלפי שקלים" (כך בגוף הידיעה).

מי נגד מי
האייטם ב"וואלה!". טלפון לסניגורית בשעה רבע ל-12 בלילה
אליהו, מצידו, הכחיש בתגובתו כל קשר לטענות כלפיו ו/או שתביעתו בכלל קשורה לענייני הימורים. למחרת, בתחילת הדיון בבית המשפט, סיפרה פרקליטתו, עו"ד נעמי לנדאו: "אתמול בשעה רבע ל-12 בלילה אני מקבלת טלפון מכתב מאתר 'וואלה!' שאומר לי שהגיעו אליו המחאות שהתובע נתן במסגרת הימורים וחובות אדירים שיש לו, והעביר לי עוד מידע שאין לי אליו דבר וחצי דבר וביקש את תגובתי. כמובן שהגבתי שאני עוסקת בתחום יחסי העבודה, ומה שקורה היום אין לו שום קשר למה שקרה באותה העת ואני, מהיכרותי את התובע, יכולה רק לומר שזה זר לי ולא מתאים. הבוקר פורסמו באתר 'וואלה!' וב'ישראל היום' ההכפשות האלו. אני מאוד מבקשת לא להתייחס לזה, לא לראות את זה, זה לא לעניין. זה פשוט, ברגע האחרון מישהו החליט לדעתי להרתיע את התובע, להרתיע את באי כוחו, ואני מאוד מבקשת שזה לא יעשה דבר".

אבל ההצגה הגדולה בבית המשפט הגיעה כמובן בהמשך, כאשר אתי חיים, מבשלת לשעבר במעון ראש הממשלה, תיארה כיצד שרה נתניהו "נתנה לי מכה ביד, בומבה", "צרחה והשתוללה", "משכה את המפה וזרקה את כל הכלים עם הסלטים והחמוצים על הרצפה" ואסרה להזמין אמבולנס שיפנה את המבשלת לאחר שהתמוטטה. למרות העדות המדהימה, הסיקור ברוב כלי התקשורת היה מינורי, ללא כותרות ראשיות (גם לא ב-ynet!) או הפניות בולטות. אפילו "ידיעות אחרונות", שבימיו הטובים (או הגרועים, תלוי בעיני המתבונן) היה מקדיש לעדות שכזו שליש עד מחצית מהעמוד הראשון עם אופציה לכותרת ראשית, הסתפק בהפניה צנועה יחסית (אולי כדי לחסוך לעצמו עוד זובור אישי מנתניהו בדף הפייסבוק שלו, שבניגוד לתפוצת "ידיעות" הולך ותופח ומונה כבר 1,480,542 עוקבים).

למחרת הדיון בבית המשפט, שלושה מתוך ארבעת מהעיתונים הגדולים – "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"מעריב" – ציטטו בכותרותיהם את עדותה של אתי חיים.

 

הדיווח על המשפט ב"ידיעות" (מלמעלה), "הארץ", "מעריב" ו"ישראל היום". מי יוצא דופן?

ומה ב"ישראל היום?" שם כמובן החליטו לצטט דווקא את הכותרת של "וואלה!", ולחסוך מהקוראים חלק מהתקריות החמורות עם שרה נתניהו, שהמבשלת חיים תיארה בעדותה. שנאמר: אין חדש תחת השמש.

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

 

כל אחד והפוליטיקאי שלו

מי אשם בהאטת הצמיחה במשק, המאיימת להפוך למיתון? תלוי, כמובן, את מי שואלים. ביום שישי שעבר פרסמו שני העיתונים הגדולים את נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה שלפיהם ברבע השני של 2015 נרשמה צמיחה של 0.1 אחוזים בלבד. "ישראל היום" (למעלה) שיבץ באייטם תמונה בולטת של שר האוצר, משה כחלון והצמיד את הכיתוב "ספג מכה קשה", כאילו רק כחלון אחראי להאטה וראש הממשלה נתניהו איננו קיים. רק בפסקה האחרונה של הידיעה, באותיות הקטנות, צוטטה ביקורת חריפה בת 22 מילים של אביגדור ליברמן נגד נתניהו, שנענתה ב-65 מילות תגובה חריפות מטעם הליכוד.

ומה ב"ידיעות אחרונות" (למטה)? שם פרסמו ידיעה דומה, אבל בניגוד למתחרים, התואר "שר האוצר" ו/או השם "משה כחלון" (שכעבור ארבעה ימים העניק ראיון מקיף לסימה קדמון המפרגנת במוסף יום הכיפורים) כלל לא הוזכרו באייטם. לעומת זאת – הפתעה הפתעה – ראש הממשלה, בנימין נתניהו, זכה לבוקסה צמודה עם כותרת המצטטת את ליברמן אומר כי "נתניהו צריך לבקש סליחה מהאזרחים – ולהתפטר".

מי נגד מי
הדיווח על ההאטה ב"ישראל היום" (למעלה) וב"ידיעות". מי אשם? כחלון או נתניהו?

שנאמר: כל אחד והפוליטיקאי שלו.

 

דברים בשם אומרם (1): ניר בכר VS גיא רולניק

כנראה בחסות מה שגיא רולניק אוהב להציג כעידוד יזמות בשוק הפרטי, מפרסם הדה-מרקר את הכתבה היחצנית הזאת על שירות בתי הסוהר. השיטה עובדת כך: השב"ס מספק כוח עבודה זול ב-1,500 ש"ח לחודש – פחות משליש משכר מינימום – למפעלים פרטיים הפועלים במתקניו, מממן את כל הוצאותיהם התפעוליות על חשבוננו, ומתנאה באג'נדה שיקומית שמצטלמת יפה. אסיר אחד אינו מרואיין לכתבה הזאת – כי מה לאסירים ולנפלאות ההפרטה, וממילא הם אינם מעניינים את הכתבת, שפוטרת את סוגיית הניצול בטון מתיילד בראשית הכתבה וקובעת כי מטרת הפרויקט – שמקיף 66 מפעלים – היא שיקום והרגלת האסירים למוסר עבודה. האם מתפרסמים מכרזים ומי זוכה בהם? מהם תנאי העבודה של האסירים ומי מפקח עליהם? מדוע המדינה מממנת את הוצאותיהם והאם היא גובה שכר דירה על המתקנים? אם לכתבת עצמה היה מוסר עבודה כלשהו, היא הייתה מפשפשת בארכיון – טוב, נסתפק בגוגל – ומגלה שהדה מרקר עצמו עסק בעבר בפס הייצור הנצלני הזה, שהגיע לפתחו של בג"צ ותפח עם השנים לממדים מבהילים. רגע, אבל יכול להיות ש-1,500 ש"ח לחודש עבודה מלא נראים לה כמו משכורת הגיונית, כי זה גם מה שהיא מביאה הביתה? לרולניק הפתרונים.

(ניר בכר, לשעבר עורך "7 ימים" ו"מוסף הארץ" בדף הפייסבוק שלו, 19.9.2015)

גיא רולניק נמנע מלהגיב.

 

לאחרים? אסור. לנו? דווקא מותר

די נחמד ו/או טיפ טיפה מעצבן לגלות (ע"ע סיפור הפרסומת לקרן קלע) מקרים שבהם "הארץ" ו/או "דה מרקר" הטהורים ו/או הטהרנים מטיפים גבוהה גבוהה לאחרים את מה שאינם חולמים לעשות בעצמם. הנה שני אייטמים שפורסמו ב"דה מרקר" בעבר הרחוק, לאחר שהוחלט על הפחתת המע"מ:

מי נגד מי
"דה מרקר" יוצא למתקפה. המע"מ ירד? אז למה לא הורידו את המחירים?

נחמד, נכון? עיתונות ביקורתית ונושכת. אלא שביום שישי האחרון, לקראת הורדת המע"מ ב-1 באוקטובר, הופיעה בעמוד הראשון של "הארץ" המודעה המעצבנת הבאה:

מי נגד מי
"הארץ" יוצא למגננה. "המע"מ ירד? אנחנו נישאר עם אותם מחירים

מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, אתה לא חושב שיש כאן צביעות מסוימת של העיתון, שלא לומר דו פרצופיות?

"הורדת המע״מ לא נועדה בהכרח להגיע ישירות לצרכנים, והיא יכולה להגיע אליהם גם בדרך עקיפין, כמו למשל אם היא תאפשר למעסיק כמו עיתון להעסיק עוד עובד, או לא לפטר עוד עובד. גם זאת דרך שהורדת המע"מ 'מגיעה לצרכנים'. אם הספר שלי ברחוב העלייה ימשיך לגבות ממני 50 ש"ח גם אחרי הורדת המע"מ והכנסתו תגדל עקב כך ב-36 אגורות, אי אפשר יהיה לומר שהורדת המע"מ לא מגיעה גם לצרכנים.

"במקרה של העיתון, המצב די ברור, וכתבתי על כך לקוראי העיתון בהזדמנויות שונות: חלקה של העיתונות המודפסת בעוגת הפרסום נשחק לאורך השנים האחרונות בצורה משמעותית. מיותר מ-50 אחוזים ל-23 אחוזים בשנת 2014. אין מנוס מכך שהקוראים (או הקזינו בלאס וגאס) יישאו יותר בנטל הכלכלי של קיום העיתונות.

"ואם תקרא את הדיווח של המרקר מן הפעם הקודמת שבו ירד המע"מ, תמצא שגם אז העיתונים נהגו כפי שאנו נוהגים היום. זה לא מנע את פשיטת הרגל של 'מעריב' בין לבין".

 

כתבתנו לענייני משטרה ממשיכה לזלזל בחוק

כתבת גלי צה"ל לענייני משטרה, הדס שטייף, שוב הפרה את החוק. אמנם מדובר בחוק גרוע, שפוגע בזכות הציבור לדעת ותורם פעמים רבות לחרושת שמועות בלתי מבוססות, ועדיין (מה לעשות) זהו חוק, ומרבית העיתונאים פועלים לפיו. תזכורת: לפני שמונה חודשים, בניגוד לתיקון לחוק הקובע כי ב-48 השעות הראשונות לחקירה אין לפרסם שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, חשפה שטייף את שמו של סגן מפכ"ל המשטרה, ניצב ניסים מור, שזומן לחקירה במח"ש כחשוד בביצוע מעשים מגונים, הטרדה מינית ושיבוש מהלכי משפט. השבוע חזרה שטייף על אותו מעשה עם דמות אפלה במיוחד: האנס הסדרתי, בני סלע, שנדון ל-35 שנות מאסר.

במוצאי שבת, קצת אחרי שש וחצי בערב, פרצה שטייף לתכנית "שישבת" עם עידן קוולר. "אנחנו שוב מעלים לכותרות את השם בני סלע, האנס אולי הכי מפורסם במדינת ישראל", פתחה. "אז מסתבר שהלילה הוא אנס את שותפו לתא המעצר בכלא השרון". רק כעבור שני משפטים נזכרה שטייף לציין כי מדובר לעת עתה בחשד, כמובן. סלע הוא עבריין נאלח ומסוכן ביותר שמוטב שיישאר מאחורי סורג ובריח עד יומו האחרון. ועדיין, החוק (הבעייתי) האוסר להזכיר שמו של חשוד ב-48 השעות שלאחר החקירה צריך לחול גם עליו.

אחרי הדיווח של שטייף נחלקו כלי התקשורת לשני מחנות: חדשות 2, "ידיעות אחרונות", "ישראל היום" ו-ynet צייתו לחוק ודיווחו על "עבריין מין מוכר" החשוד שאנס את שותפו לתא. "הארץ", "מעריב", nrg ו"וואלה!" הפרו את החוק ונקבו בשמו המפורש של סלע. בצהרי ראשון ויתר סלע באמצעות פרקליטו על החיסיון המגיע לו. בערב כבר שודרה בחדשות 2 הקלטה טלפונית שלו מהכלא שבה הכחיש את החשד שיוחס לו. לפי הכתבה, המקרה לוט בערפל וכלל אין ודאות שיוגש נגד סלע כתב אישום.

הדס שטייף, למה עברת על החוק?

"שנה מצוינת גם לך".

 

דברים בשם אומרם (3): חיים לוינסון VS אורי משגב

אז אורי משגב כתב בבלוגו השבוע ב"הארץ" את השאלות שהיה שואל את ראש הממשלה נתניהו לו היה מראיין אותו בראיונות שבוטלו, והשאלה הראשונה שלו הייתה "האם כמפקדו העליון של השב"כ, לא רצית מספיק ללכוד את שורפי משפחת דוואבשה?"

וזה בעיני תמצית המשגביות. עמדה אידאולוגית מוקצנת שמתנתקת אט אט מהמציאות, מעורבבת בדמגוגיה וידענות לכאורה גם במקום שאין לו מושג.

צריך להיות בעל מחשבה מעוותת ולא להכיר כלל את הנפשות הפועלות, כדי לחשוב שנתניהו "לא רוצה מספיק" ללכוד את שורפי משפחת דוואבשה. צריך להיות בעל מחשבה מעוותת לחשוב שנתניהו, גם אם לא מסכימים איתו, לא מזדעזע עד עמקי נשמתו ממעשה של שריפת משפחה על תינוקם.

וגם אם נניח נתניהו אדיש מוסרית, צריך ניתוק מוחלט מהבנת איך הדברים עובדים כאן, כדי לחשוב שמטעמים תועלתניים, אין משהו שנתניהו יותר רוצה מלתפוס את המחבלים ולשים אותם לכלא. לו רק מטעמי הסברה, זה ישרת היטב את המדיניות הישראלית. הינה, את רוצחינו אנחנו כולאים. והם, ברשות הפלסטינית, קוראים על שם כיכרות.

לדעתי, אין סיכוי שמשגב מכיר מישהו מהשב"כ או דיבר עם מישהו ששירת בשב"כ בזמן האחרון. צריך להיות בעל מחשבה מעוותת וניתוק מהמציאות כדי לחשוב שגם בלי נתניהו, שב"כ לא שם את כל המשאבים שלו על מציאת הרוצחים. לחשוב שלמשגב אכפת יותר משריפת המשפחה מאיש שב"כ. הוא באמת מרגיש יותר נעלה מאנשים שהוא כלל לא מכיר ואיתם לא דיבר? מה הוא יודע על מה מניע אותם? מה הערכים שלהם? מה המוסר שלהם? שלא לדבר על המחשבה שאולי חלקם שמאלנים כמוהו? ושוב, לו רק מהטעם התועלתני: הוא באמת חושב שראש האגף היהודי לא רוצה להתגאות בחשיפת הרוצחים? הוא לא רוצה לפענח פרשות כדי להתקדם? למען הגאווה היחידתית? למען האגו?

אבל משגב מנסה להפוך את רצח המשפחה לכלי ניגוח פוליטי. זה לא עניין של ימין ושמאל אלא של נורמטיביים מול פסיכופטים. אכן, רבים בימין תומכים בשריפת המשפחה או לפחות אדישים כלפיה. די לקרוא את תיאוריות הקונספירציה סביב ה"ק" כדי להבין את עומק הבעיה. מאידך, צריך להיות מנותק לגמרי ממחנה הימין כדי לחשוב שאין מחנה גדול ומרכזי (שנתניהו נמנה עליו) שגם מאמין בזכות היהודית ההיסטורית על הארץ וגם נגד הצתת משפחות. וגם אם זה נראה למשגב כסתירה אידאולוגית, האנשים האלו מתקיימים בתוכנו והם הגונים ונעימים לא פחות ממנו.

(חיים לוינסון בדף הפייסבוק שלו, 10.9.2015)

אורי משגב, תרצה להגיב?

"לא".

 

מישאל חשין + רונאל פישר = מישאל פישר

איש חכם אמר פעם (ועורך "דה מרקר", סמי פרץ, צייץ זאת בזמנו) שישנם שלושה סוגי הספדים: 1. המת. 2. אני והמת. 3. אני. ואכן, עם פרסום הידיעה על מותו של מישאל חשין מלאו כלי התקשורת והרשתות החברתיות בסיפורים אישיים שלא תמיד היה ברור מהם האם הגיבור הראשי הוא המנוח או המספיד. אני, למשל, יכולתי לצייץ בגוף ראשון: "את השיחה האישית האחרונה שלי עם מישה לא אשכח. הוא היה בה לבבי, אבל נחרץ. זה היה מישה הקלאסי. ישיר וחד כתער, כדרכו, אך בה בעת נדיב ופייסן. למרות שנחתתי עליו בהפתעה, הוא הסכים להצעתי להיפגש עם גורם עוצמתי שמתח עליו ביקורת קשה. רגע לפני שסיימנו, מישה העלה על נס את חשיבות שלטון החוק".

עד כאן הציוץ שלא צייצתי. ועכשיו לעובדות:

לפני שש שנים, ב-2009, ערכתי עבור "קשת" תכנית אולפן קטנה שנקראה "מיהו ישראלי". הפורמט החדשני (בקרוב ב"מיפ"): עיתונאים מוכרים מראיינים מפורסמים מתחומים שונים ושואלים אותם, בין היתר, מה ישראלי בעיניהם. באחד הימים טלפנתי לשופט חשין והצעתי לו להתראיין לרונאל פישר. חשין נטה לסרב, השיב שהוא כועס על רונאל בשל סכסוך קודם, אבל הסכים לבסוף להיפגש עם פישר. אחר כך מיהר לסיים את השיחה בנימוק שהוא נוהג בלי דיבורית וצריך לשמור על החוק. איך זה נגמר? חשין נפגש עם פישר, הם התפייסו, הצטלמו לתכנית הלוהטת שערכתי ולאחר מכן אפילו שמרו על קשר ידידותי תקופה מסוימת.

מי נגד מי
רונאל פישר ומישאל חשין. האיחוד הראשון

השנים חלפו, רונאל פישר מואשם כעת בעבירות חמורות, חשין הלך לעולמו. מי גרם לי להיזכר בסיפור הזניח הזה? אתר "News1 – מחלקה ראשונה", שאיחד מחדש בין השניים, כאשר זמן קצר לאחר מותו של חשין קיבלו העוקבים אחר האתר במייל את הכותרת הבאה:

מי נגד מי
רונאל פישר ומישאל חשין. האיחוד השני

יואב יצחק, תרצה להגיב?

"טעות לעולם חוזרת".

 

דברים בשם אומרם (4): עינת פישביין VS מוסף "הארץ"

פרה קדושה: מוסף הארץ.

(על גרוסמן לא מצאו מי שיכתוב, אבל נגד ארז ביטון והאקטיביזם המזרחי ו"החברתיים" – מצאו שלושה. ויצחק לאור מנצח על המקהלה. יש פרות שבאמת לא צריך לשחוט, הן ימותו מעולב).

(עינת פישביין בדף הפייסבוק שלה, 18.9.2015)

עורך מוסף "הארץ", מורן שריר, נמנע מלהגיב.

 

מי נגד מי
מוסף "הארץ". פרה קדושה בפני עצמה

 

סליחה שהבטחנו

"אוכל, קדימה אוכל", לחשתי בתשישות בסוף הצום, אבל אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"אתה לא מתבייש, הורביץ?", הוא נהם. "עוד לא מירקת אפילו חצי מהחטאים הרבים שלך משנת תשע"ה, וכבר אתה מוסיף עוד אחד לרשימה? למה כל כך דחוף להציק שוב להדס שטייף?".

"למה לא, בעצם?", שאלתי בהיתממות.

"אם כבר החלטת להרים טלפון להדס, היית צריך לנצל זאת כדי לבקש ממנה סליחה ומחילה", ירה הקונספירטור. "אתה אולי שכחת, הורביץ, אבל אני זוכר טוב מאוד איך נטפלת להדס אחרי שהיא חשפה את הסיפור המזעזע על הנאנסת שנאלצה לכרוע על ארבע ולהדגים בפני בית המשפט כיצד נאנסה. קבעת שהתיאור של הדס מוגזם ושהשופטים בכלל לא השפילו את הנאנסת. ופתאום מה התברר בשבוע שעבר, כשרביב דרוקר ואיתי רום פרסמו בתכנית 'המקור' הקלטות ממה שהתרחש בבית המשפט? שהנאנסת כן הדגימה בפניהם את מעשה האונס, ושהשופטים כן דחקו אותה לפינה. לא סיבה טובה שתתנצל בפני הדס?".

"דווקא התכוונתי לעשות את זה", אמרתי בהיסוס.

"כוונה זה לא מספיק", נזף הקונספירטור. "למה לא התנצלת כמו שצריך, הורביץ? יכול להיות שאתה צ'יקן-שיט?".

"יתכן", אמרתי בהיסוס. "אבל אל תשכח שלא אני קבעתי שהשופטים לא השפילו את הנאנסת, אלא נציב קבילות השופטים, אליעזר גולדברג. אני בסך הכול ציטטתי אותו. האמת שכבר שקלתי ברצינות לטלפן להדס ולבקש את סליחתה, אבל אז קראתי את מה שכתב איתי רום באתר 'העין השביעית', והבנתי שלא רק שהתיאור של הדס היה מוגזם ביותר, גם התיאור של השופט בדימוס אליעזר היה חסר ומטעה, ובקיצור, כולם אשמים".

"כולם חוץ ממך, נכון הורביץ?", אמר הקונספירטור בסרקזם. "תגיד, בכל השנים שבהן אתה מפרסם את הטור המיותר שלך, לא מצאת אפילו אדם אחד שתוכל לקיים איתו אינטרקציה של בקשת סליחה בעקבות אייטם מרושע שפרסמת עליו?".

"בוודאי שמצאתי, ויש אפילו כמה וכמה כאלה", אמרתי בסיפוק. "למשל יו"ר לשכת עורכי הדין המקושר, עו"ד אפי נוה; הסופר וההיסטוריון המהולל, ד"ר מיכאל בר-זהר; המגה מגישה ב'ערב טוב עם גיא פינס', לירון ויצמן; ואפילו רכילאי העל של 'ידיעות אחרונות', צחי קומה".

"זו רשימה יפה מאוד, הורביץ", אמר הקונספירטור בהערכה. "נפלא שאתה יודע להתנצל כשצריך. עכשיו אכפת לך לספר לקוראים ולי על מה אתה צריך לבקש מכל אחד מארבעת האנשים המכובדים האלה סליחה?".

"אני?", שאלתי בהשתאות. "להיפך, התכוונתי לומר שהם אלה שצריכים לבקש ממני סליחה".

"מה זאת אומרת?", התבלבל הקונספירטור. "סליחה על מה?".

"פשוט מאוד", אמרתי בשלווה. "כל אחד מהארבעה האלה הבטיח בתורו בשנת תשע"ה, או אפילו קודם לכן, להגיש נגדי תביעת דיבה, אבל אף אחד מהם לא קיים. תגיד לי אתה, ככה מתנהגים?".

"אין לך תקנה, הורביץ", אמר הקונספירטור וניתק.

ואם כבר תביעות דיבה, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה".

לכל כתבות המגזין

עמוס, מה הכותרת שלך?

כתבו לאביב הורביץ: aviv.hurvitz@mako.co.il

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר