יש הרבה דגים באינסטוש

מעשה בבני הדייג, צחי קומה וחשבון אינסטגרם מסתורי

דייג אוהב דגים? בהחלט. רכלן אוהב רכילויות? בפירוש. עלוקה אוהבת להתעלק? לפעמים.

מעשה בבעל טור רכילות ידוע שמחבב מאוד מסעדת דגים ספציפית. כל כך מחבב אותו בעל טור דווקא את המסעדה הזו, עד כדי כך שבשנה האחרונה היא כיכבה במדור שלו בלא פחות מ-15 אייטמים שונים. חמישה מבין האייטמים הללו, אגב, הופיעו בטור הרכילות רק במהלך החודש שעבר, כאשר חלקם אף לוו בתמונות גדולות של סלבס כאלה ואחרים באותה מסעדה. אבל נפתח, כמקובל, מהאמצע:

ביום שישי לפני ארבעה שבועות הופתעו כמה מבעלי חשבונות האינסטגרם המקושרים באמצעות הפייסבוק לצחי קומה, בעל מדור הרכילות "העלוקה", המתפרסם במוסף "24 שעות" של "ידיעות", לקבל את ההודעה המשמחת הבאה:

מאז הפתיחה הנוצצת, מופיעות בחשבון האינסטגרם הזה תמונות רבות של מפורסמים המבקרים במסעדה ו/או צילומים של מנות כאלה ואחרות המוגשות ב"בני הדייג".

חשבון האינסטגרם של "בני הדייג" מקדם מסעדה, שבעל הטור קומה מרבה לכתוב עליה במדורו. יום אחרי שהאינסטוש הטרי של המסעדה נחנך, הועלתה בו תמונת הבכורה, ממסיבת יום הולדתה ה-32 של הדוגמנית נטלי דדון. בין החוגגים (בתמונה) היה גם צחי קומה. למחרת, יום ראשון, פרסם קומה במדורו "העלוקה" אייטם על יום ההולדת של דדון, וכמובן לא שכח להזכיר את שמה של מסעדת "בני הדייג".

נטלי דדון לא הייתה הסלב היחיד שביקורו במסעדת "בני הדייג" הונצח במדור "העלוקה". הנה 14 אייטמים נוספים על "בני הדייג", מסוף יוני 2014, ועד סוף יוני 2015, שהופיעו במדור של קומה.

בשיחה עימו הכחיש קומה בתוקף כי פתח חשבון אינסטגרם למסעדת "בני הדייג". מאוחר יותר שלח את התגובה הבאה: "כל האייטמים שפרסמתי – ואמשיך לפרסם – אודות 'בני הדייג' ואודות רבים אחרים, הם אייטמים לגיטימיים, מושתתים על יסודות מקצועיים המתאימים למדור – שכל כולו סובב סביב עולם הסלבס, ומה לעשות – אלו מגיעים בהמוניהם ל'בני הדייג', והוא יודע לעבוד עם תקשורת ולכן מעדכן ומקבל חשיפה, שהיא מבחינתנו בדיוק מה שהמדור צורך. כך או כך, המדור – כמו כל ידיעה ב'ידיעות אחרונות', עובר עריכה קפדנית, ואני מניח ש-mako לא מערערים על שיקולי העריכה המקצועיים של 'ידיעות אחרונות'. בעניין האינסטגרם, אני חוזר ומדגיש – לא היה, ולא נברא. שקר נואל ודיבתי. מעולם לא פתחתי ולא הייתי מעלה על דעתי לפתוח חשבון אינסטגרם ל'בני הדייג' או לכל מסקר או לכל גורם אחר מלבדי. אין לי שום קשר עסקי עם 'בני הדייג', מלבד קשר חברי של מעל ל-12 שנים, כמו עם רבים אחרים וטובים. אין לי שמץ של מושג איך קרה או מי גרם לדבר הזה להופיע, ואין לי שום קשר למיצג הזה, שאם יופיע, ייאלץ לגרור אותנו לתביעת לשון הרע, כיוון שמבוסס כאמור על דבר שקר והטעיה, במיוחד לאור העובדה שאני מביא בפניך את העובדות לאשורן".

את יוסי רבה, בנו של בני רבה (הבעלים של "בני הדייג") ניסיתי להשיג יממה לפני השיחה עם קומה. טלפנתי למסעדה ביום שלישי, בשעה 11:31. מנהלת בשם אפרת לקחה את פרטיי, אך רבה לא טרח לחזור אליי כל אותו יום. למחרת בשעה 12:39 שוחחתי עם קומה. כעבור 26 דקות בלבד – הפתעה הפתעה – טילפן אליי יוסי הדייג, בנו של בני.

שלום יוסי רבה, מי מפעיל לכם את חשבון האינסטגרם?

"מה זה קשור אליך? לא הבנתי, אתה עיתונאי. חשבתי שאתה רוצה לשאול אותי על דברים וזה. מה זה קשור? אני מפעיל את זה עם העורך דין שלי. אתה רוצה לבוא לשבת איתי ולהפעיל את זה איתי ביחד? באהבה. אני לא מבין את השאלה".

השאלה היא מי מפעיל את חשבון האינסטגרם שלכם. הייתי שמח לדבר איתו.

"אני מפעיל אותו. מה הבעיה?".

ואיך צחי קומה קשור לחשבון הזה?

"מה?!".

צחי קומה.

"מאיפה אתה מביא... מה זה השטויות האלה?".

הוא כותב עליכם די הרבה.

"צחי הוא חבר שלי הרבה זמן, אבל מה זה קשור? 35 שנה המסעדה הזאת קיימת. אין מישהו במדינה שלא היה פה. אתה מכיר את המסעדה שלנו?".

לא.

"אז תגיע אליי ואני אשמח להכיר אותך".

קצת מוזר לי שלמרות שחיפשתי אותך אתמול, חזרת אליי רק היום, פחות מחצי שעה אחרי שטלפנתי לצחי קומה.

"אתה דיברת עם העובד שלי ג'קי".

לא, דווקא עם המנהלת שלך אפרת.

"ג'קי נתן לי את הטלפון כשהגעתי עם הילד שלי למסעדה והתקשרתי אליך. מה זה קשור?".

גורם ב"ידיעות אחרונות" מסר בתגובה: "צחי קומה לא היה מעורב בשום צורה שהיא בפתיחת חשבון האינסטגרם של 'בני הדייג' או בתפעולו".

הציטוט מול המציאות (1): אם כבר הרגו אותו, לפחות שיעזרו לו

הציטוט: "ייאמר מיד, אילו נכנע והרים ידיו והחיילים הרגו אותו – זה פשע; ומשהרגו אותו היו חייבים להגיש לו עזרה רפואית ולא לנוטשו, כפי שכנראה נהגו" (דן מרגלית על פרשת אל"מ ישראל שומר, מפקד חטיבת בנימין, אשר ירה למוות במחבל פלסטיני שיידה סלע על רכבו, "ישראל היום", 17.7.2015).

המציאות: משהרגו אותו – שום עזרה רפואית כבר לא יכולה הייתה להועיל לו (למעט, אולי, ניתוח פתולוגי בלתי תלוי).

דן מרגלית, תרצה להגיב?

"זו הערה מטופשת. הרי בהיותם שם לא יכלו לקבוע את מותו, יכלו לנסות להנשימו. יש פרק זמן בין הירי לבין קביעת המוות, אבל למה שדקויות כאלה יעניינו אותך?".

עד מחר בבוקר זה יעבור

האם גלעד שליט מתחתן? אז זהו, שעוד לא. בלילה שבין חמישי לשישי שעבר העלה הבלוגר עמרי חיון אייטם רכילות חם עם הכותרת "פרסום ראשון", שבו נאמר כי שליט ובת זוגו, עדי סיגלר, עומדים להינשא. זה קרה קצת לפני שחיון עצמו נהפך לאייטם לוהט, עם פוטנציאל לכוויות.

עד מהרה הוצפו הרשתות החברתיות בשיתופים רבים לידיעה ובאיחולים כאלה ואחרים לשבוי שנפדה, אלא שכמה שעות אחר כך נאלץ חיון לסגת מהפרסום ולהחליף את הכותרת המקורית בידיעה פושרת הרבה יותר.

רוב כתבי הרכילות, אגב, הצליחו להימנע מלחזור על הפדיחה של חיון ולא פרסמו אייטם דומה. מי שדווקא כן הלכה בעקבותיו של הבלוגר (ולכן נאלצה אף היא מאוחר יותר לתקן את האייטם שלה) היא כתבת הרכילות של "מעריב", מיקי לוין. הנה הכותרות שלה, לפני ואחרי:

עמרי חיון, זה אביב מ-mako. אתה שומע אותי? אתה מאזין לי?

"אפשר עוד כמה דקות? אני בשיחה במקביל".

עמרי, זה שוב אני. תרצה להגיב לפשלה?

"לא, אבל הבנתי שגלעד מאוד אהב שהגבתי עליו בטוקבקים".

מה שלומך בימים אלה? עד כמה זה קשה להיות בצד השני ובמקום לעסוק בשמועות לוהטות לככב באופן אישי בשמועות שאחרים מפיצים עלייך?

"אני בסדר גמור, אם זה מה שאתה שואל".

מיקי לוין, תרצי להגיב?

"עיתונאים שעובדים הם עיתונאים שגם עושים טעויות ופועלים בחוכמה כשמתגלה הטעות. אני מניחה שהעולם הזה זר לך כמישהו שלא מתעסק בסקופים ועבודה עיתונאית אמיתית".

בן-בסט נותן ברדיו, בן-בסט מקבל בכנסת

כמה חברי כנסת, החתומים על הצעת חוק שנויה במחלוקת, זכו בחודשים האחרונים להתראיין אצל הגורם שדחף לכך שהצעת החוק הזו תעבור? תשמעו סיפור:

ביום ראשון אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את הצעת החוק שנועדה להכשיר בדיעבד את מחטף התדרים המפוצלים ברדיו לב המדינה, רדיו חיפה ורדיו דרום. כעבור שלושה ימים היא כבר אושרה במליאה ברוב גדול בקריאה טרומית. את תקציר הפרקים הקודמים פרסם השבוע רביב דרוקר: שלוש תחנות הרדיו הללו קיבלו בעבר מהרשות השנייה עוד תדר, לצרכים טכניים, כדי שאם הראשון לא ייקלט היטב באזור השידור שלהם, הן יוכלו לעשות שימוש בתדר הנוסף. אלא שבמקום זאת, ניצלו התחנות את התדר החדש לצורך שידורים אחרים של תחנה שונה לגמרי, מה שאומר כמובן עוד הכנסות מפרסומות. לפני כחצי שנה החליטה מועצת הרשות השנייה כי לא יינתנו עוד היתרים לשידורים המפוצלים, והוקצבו שנתיים לבחינת הסדרת הנושא בחקיקה לפני שהתחנות הלא חוקיות הללו ייסגרו. בחודש שעבר נתן בג"צ תוקף להחלטה זו.

אחד האנשים שהיו עלולים להיפגע אם וכאשר התדרים הנוספים הללו היו נסגרים הוא דוד בן-בסט, יו"ר התאחדות תחנות הרדיו האזורי והבעלים והמנכ"ל של תחנות רדיוס, רדיו לב המדינה ותחנת פרוויה שמשדרת לקהל דובר רוסית. אלא שלפני שבועיים וחצי הגישה חברת הכנסת נאוה בוקר הצעת חוק שנועדה להסדיר את פיצול השידורים הללו, וזאת למרות דו"ח חריף בנושא של מבקר הפנים של משרד התקשורת. יחד עם בוקר חתמו על הצעת החוק עוד 11 חברי כנסת מסיעות שונות בבית.

בין יתר עיסוקיו, בן-בסט עורך ומגיש את תכנית האקטואליה השבועית "הנבחרים", המשודרת בתחנות רדיוס ורדיו לב המדינה וניתנת לצפייה גם בהוט VOD (מי צריך פרוטקציה כשיש קשרים?). מתברר שלא פחות משמונה חברי כנסת מתוך ה-12 שחתמו על הצעת החוק שנועדה להכשיר את פיצול התדרים ברדיו לב המדינה רואיינו בחצי השנה האחרונה בתכניתו של בן-בסט, ואלו הם: נאוה בוקר ודוד ביטן (הליכוד), חיליק בר ואיילת נחמיאס ורבין (העבודה), יעקב פרי (יש עתיד), רוברט אילטוב (ישראל ביתנו), יעקב מרגי (ש"ס) וטלי פלוסקוב (כולנו).

ח"כ נוסף, שאותו ניסה בן-בסט לשדל לחתום על הצעת החוק, היה עיסאווי פריג' (מרצ), שבחצי השנה האחרונה רואיין בתכניתו של בן-בסט פעמיים בהפרש קצר: ב-20 במרץ וב-10 ביולי. יומיים בלבד לאחר הראיון השני של בן-בסט עם פריג', ב-12 ביולי, פרסם ח"כ לשעבר מוסי רז את הפוסט הבא: "שמעו סיפור על שחיתות: 'גלובס' מדווח כי חברי כנסת מכל סיעות הבית (לשמחתי ללא מרצ) הגישו הצעת חוק לפיצול תדרים. לפי ההצעה, משרד התקשורת יוכל להעניק תדר נוסף, ללא מכרז למי שמחזיק כבר בתדר. למה הדבר דומה? שהכנסת תציע שכחלון יבנה דירות רק למי שיש לו כבר דירה. רק אני חושב שזה מושחת? לא. גם היועצת המשפטית של הרשות השנייה פסלה את הנוהל הזה וגם בג"צ. איך נודע לי הסיפור? ישבתי במקרה עם חברי, חבר הכנסת עיסאווי פריג' בחדרו. אל החדר נכנס עוזר פרלמנטרי של חברת כנסת מהליכוד על מנת להחתימו על ההצעה. בחכמתו, פריג' סירב והראה לי אותה. מיד אמרתי לעוזר: 'זו הצעת חוק מושחתת. שלח אותך דוד בן-בסט' (חבר מרכז ליכוד כמו רוב בעלי התחנות האזוריות ויושב ראש איגוד בעלי התחנות). לא חלפה דקה מרגע יציאת העוזר מהחדר, טלפן בן בסט לפריג'. דבריי הוכחו כנכונים. אם תתקבל הצעת החוק הזו, תרשום השחיתות ניצחון ענק על הדמוקרטיה".

ביום ראשון, זמן קצר לאחר שוועדת השרים לחקיקה אישרה את הצעת החוק אשר נועדה לאפשר את פעילותן של שלוש תחנות רדיו שהוקמו שלא כחוק, מתח חיים הכט, מבעלי "רדיו קול רגע", ביקורת חריפה על ההחלטה: "ועדת השרים לענייני חקיקה הפכה היום ברוב קולות שריה ל'רחוב באלי'", אמר הכט לנתי טוקר ב״דה מרקר״. "שרי הליכוד העניקו מתנה 'לפילגש' שלהם, פעיל ליכוד ש'בא־לו' חוק שמסדיר את ענייניו המסחריים, והוא בניגוד לכל אמת מידה משפטית".

דוד בן-בסט, איך אתה מסביר את זה ששמונה מהחתומים על הצעת החוק התראיינו אליך בחודשים האחרונים? זה נראה קצת יותר מסתם צירוף מקרים, אתה לא חושב?

"וואלה, אתה צודק. יא אללה, איך לא חשבתי על זה? מה, אתה חוכמולוג? מה זה השטויות האלה? מה, אתה חושב שאני קובע מי יתראיין אצלי?".

אז מי קובע?

"יש הפקה של הטלוויזיה, יש הפקה של הרדיו, יש מפיק".

ורק המפיק קובע?

"אם תשאל אותי מי התראיין אצלי בשבוע שעבר, ומי עומד להתראיין אצלי בשבוע הבא, אין לי מושג".

טוב, אני מניח שבכל מקרה תשמח לדעת ששני שליש מהחתומים על הצעת החוק התראיינו אצלך לאחרונה.

"מה הייתי עושה בלעדיך, תאמין לי. אני ממש לא יודע. אתה כזה כתב נחמד שאתה ממש מודיע לי. אני באמת מודה לך מאוד".

תרצה להגיב לדברים שכתב מוסי רז על הצעת החוק?

"אני לא מגיב על דברים סתם. לא מעניין אותי מה שהוא אמר או לא אמר".

שיר בפוקר בפוקר

הציטוט (1): "אובמה הוא שחקן פוקר מחונן: את ימי נערותו בהוואי בילה במשחק קלפים עם יושבי הקרנות ושכלל את המיומנויות שלו כאשר הזמין לפוקר את עמיתיו הסטודנטים בקולג', וגם את הפרופסורים שלו" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות", 4.8.2009).

הציטוט (2): "כשברק אובמה היה תלמיד בקולג', הוא קנה לעצמו מוניטין בעיקר כשחקן פוקר מצטיין. את ניסיונו רכש אובמה כשהיה אחד מנערי החוף בהונולולו, ובמקום ללכת לבית הספר היה משחק קלפים עם יושבי הקרנות ומהמר ושותה עם שיכורי הפאבים" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות", 17.1.2011).

הציטוט (3): "ברק אובמה הוא שחקן פוקר רב הישגים: בהיותו תלמיד תיכון בהוואי היה יושב בקרנות הרחוב ומביס כל מי ששיחק מולו. כך נהג לעשות גם בימי הקולג' שלו בקליפורניה: הוא הסתובב במעונות עם בקבוק ויסקי וחבילת קלפים ביד וחיפש שחקן שיאתגר אותו" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות", 22.7.2012).

הציטוט (4): "אובמה, שבימי הקולג' שלו נחשב לשחקן פוקר מרשים, ידע בדיוק איזה קלפים צריך לערבב מול הרפובליקאים" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות", 2.1.2013).

הציטוט (5): "את ימיו בבית הספר התיכון בהוואי בילה ברק אובמה על חוף הים והתמחה במשחקי פוקר עם השתיינים של האי: מי שהכיר אותו בתקופה ההיא נשבע כי הוא העלה את רמת המשחק שלו לדרגת אמנות" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות", 2.9.2013).

הציטוט (6): "אובמה נחשב לשחקן פוקר מצטיין, אבל הוא גם יודע להפעיל את שולחן הביליארד" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות", 25.11.2014).

הציטוט (7): "בצעירותו היה ברק אובמה מהמר ממולח, יש מי שיגידו כמעט מקצועי. בהוואי, שם גדל, מספרים שהוא היה שחקן הפוקר הטוב ביותר באי, לא היה מי שיביס אותו במשחק" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות", 5.4.2015).

הציטוט (8): "את אמנות הפוקר למד ברק אובמה כשהסתלק מהתיכון ומצא חברים חדשים על שפת הים בהונולולו. הולכי הבטל התנהלו שם בשעות היום, שיחקו קלפים עם העוברים ושבים כדי שבערב יוכלו לקנות בקבוק וויסקי זול. מהם למד אובמה את חוכמת הפוקר" (אורלי אזולאי, "ידיעות אחרונות", 7.7.2015)

אורלי אזולאי, מתי להערכתך נקרא אצלך שוב על כישורי הפוקר המשובחים של ברק אובמה?

"אין תגובה".

לפנק, לפנק, לפנק

מכירים את זה שמי שגר בבית זכוכית מוטב לו לא לזרוק אבנים?

שלמה צזנה, הכתב המדיני של "ישראל היום". העלה ביום ראשון לטוויטר צילום של כיתוב תמונה שפרסם באותו יום ב"ידיעות אחרונות" הקולגה איתמר אייכנר. במרכז הצילום (הגדול במיוחד) הופיע שר הקליטה, זאב אלקין, מוקף בשבעה מעובדי לשכתו. הטקסט, תחת הכותרת "קיבוץ הגלויות של אלקין", פירט את הרקע ואת מוצא של כל שבעת המצולמים, שעל פי הכיתוב הלא בלתי דביק במיוחד "יוצרים פסיפס אנושי שמייצג את רוב החברה בישראל". אייטם שמעניק פינוק יוקרתי לשר? לא נכחיש זאת. ואכן, צזנה הגיב אליו בציוץ הבא: "צ'יפור בידיעה זמנית רק כדי לבנות קשר לכתב זאת עיתונות (ישנה) ופסולה בעיני שקיימת רק ב'ידיעות'".

רוב רובו של הציוץ מדויק, עד שמגיעים לשלוש המילים האחרונות. מה לעשות, אבל ישנו עיתון נוסף, מלבד "ידיעות", המרבה לצ'פר פוליטיקאי מסוים מאוד (ואת רעייתו) באייטמים כאלה ואחרים. אחד המצ'פרים העיקריים בעיתון הזה הוא לא אחר מהכתב המדיני, שלמה צזנה, שבמהלך השנים פרסם ב"ישראל היום" לא מעט אייטמים וכיתובי תמונה מפנקים לשרה נתניהו. מפאת קוצר היריעה, הנה שלוש דוגמאות מני רבות:

במאי 2013 צזנה הוציא לאור את ספרו "מדריך לעיר ירושלים", והעניק אותו לפוליטיקאי המועדף ביותר על עיתונו, אירוע שהונצח כמובן ב"ישראל היום" (בתמונה). כעבור כחודש, בערב לרגל השקת הספר, זכה צזנה לברכה מצולמת מראש הממשלה, בנימין נתניהו.

שלמה צזנה, מה בעצם ההבדל העקרוני בין הליקוק של אייכנר לאלקין לבין הליקוקים שלך לנתניהו?

"אני נגד פרסום של ידיעה סתמית שלא עומדת בשום יסודות של השאלה הבסיסית בעיתונות: 'האם יש כאן סיפור'? לפעמים השיקול הוא לא 'סיפור' אלא עיקרון של 'חשוב' או 'מעניין'. לעיתים השיקול הוא 'מה מביא רייטינג'. במקרים אחרים יש גם ידיעות 'מוכרחון' (נאמר, פרויקט של העיתון עם עמותה כזאת או אחרת). כל אלה אני מבין. אבל ידיעה סתמית, שאין בה כלום, מלבד סוג של 'שוחד פרסומי' לכאורה, על מנת לקבל תמורה בעתיד, לא מקובלת עלי ואני מאמין כי היא כורתת את הענף שכולנו יושבים עליו. איתמר אייכנר נחשב בעיניי ככתב מעולה ואמין, שמזהה סיפור תמיד. אני בטוח שכאן הוא לא זיהה סיפור, אלא הזדמנות ל'שלח לחמך' פרסומי על פני לשכת השר. השימוש שלך במילה 'ליקוקים' אינו מכובד ואינו במקום ולא משנה לגבי מי. כל הידיעות שמתפרסמות בשמי על ראש הממשלה או סביבתו הקרובה, שווים דיווח שעונה על סיפור, מעניין, חשוב או מביא רייטינג. בנוסף, לעיתון יש קו ברור, שלא מוסתר, לגבי נתניהו, כך שמידת ההוגנות מצדי ומצד העיתון, כלפי הקורא, מתקיימת באופן מלא".

מי את באמת, דנה ספקטור? דבורה או קרנף?

מה מצב שוק התקשורת? מוסיף להיות רע, תודה. הנה שיחת ציוצים די עצובה שהתפתחה ביום ראשון האחרון. זה קרה אחרי שגולש בשם "נוה" צייץ: "גם גואל, גם נעם, גם גפי פוטרו בחודש אחד מגופי תקשורת. מזהה מגמה. וכולם חארות!". מכאן והלאה התפתח הדיאלוגצ'יק הבא (לא נגענו):

גואל פינטו: "אני לא מגוף תקשורת, אלא מגוף תרבות גדול, אבל כן, מצב בטטה".

גפי אמיר: "יודע מה? נעזוב הוגנות ומוסר בצד. כותבים דוגמת דנה ספקטור, נניח, זקוקים לכותבים סביבם. אנחנו מאבקים כדבורים".

גואל פינטו: "יפה אמרת, גפי".

דנה ספקטור: "אני שמחה שגפי כתבה כי הרגשתי המון כעס ועצב כשקראתי על האיוולת שבלתת לשלושה כישרונות כאלו ללכת".

גפי אמיר: "אני כועסת, אבל הכעס מצמיח לי כנפיים, זה טוב ליד הכותבת :-) ותודה".

דנה ספקטור: "וכמובן שיש בושה בלהמשיך להיות קרנף שמחכה לתורו במקום בו הטובים ביותר הולכים :(. וזה רק מוכיח לי שהעולם הפוך. וזה בסדר. בואו נתהפך עליו בחזרה".

גפי אמיר: "הבושה לא שלך ולא שלי. מה קרה לך? אל תתנדבי להעמיס (וד"ש מהנמלה של רחל)".

גואל פינטו: "שום בושה ושום בטיח! תמשיכי לכתוב ביופי ובחום ובכישרון שלך".

גפי אמיר: "בדיוק".

הציטוט מול המציאות (2): פספוס של עשור וחצי

הציטוט: "כמתמחה הצטרף למשרד של עו"ד שמואל תמיר. לאחר שתמיר נפטר, בתחילת שנות ה-70, בירן שינה את שם המשרד על שמו" (כתבה של עדי דברת-מזריץ ושוקי שדה בכתבה על עו"ד שרגא בירן, מבעלי "מגה", מוסף "מרקר וויק", 17.7.2015).

המציאות: עו"ד שמואל תמיר לא נפטר בתחילת שנות ה-70, אלא ב-1987.

מ"דה מרקר" נמסר בתגובה: "טעות. יתוקן".

לכל איש יש שם

ראיתי אותו במטוס הממריא, אבל בדיוק אז הטלפון צלצל. על הקו היה הקונספירטור.

"איזו פדיחה, הורביץ, איזו פדיחה", הוא קונן.

"אתה בטח מדבר על זה שאת הטור הקודם הבוסים העלו בלי תמונות, והשאירו בטעות את כל הערות העריכה שמירקרתי כל כך יפה בצהוב חרדל?", שאלתי בפנים אפורות כשק.

"מה פתאום? זה דווקא היה די מצחיק, ואפילו סיפק ל'וואלה! ברנז'ה' אייטם מקליק למחצה שזכה לטוקבק אחד שלם", עלץ הקונספירטור. "אני מדבר על זה שאיתי, הבוס הבכיר שלך, אפילו לא יודע איך כותבים את שמך באמת".

"נראה לי שאתה טיפה'לה מגזים", מלמלתי.

"ממש לא, הורביץ", הצהיר הקונספירטור. "הנה, קבל את הפוסט שאיתי העלה בשבוע שעבר כדי לקדם את מגזין mako".

"כפי שאתה יכול להבחין בעצמך, הורביץ, איתי עיוות את שם משפחתך להורוביץ, עם שתי ו', וזה למרות שמדי שבוע אני טורח לנקוב כמה וכמה פעמים בשם המשפחה הנכון שלך", המשיך הקונספירטור. "אגב, מעניין לגלות שאת שם המשפחה של גל, שהוא הרבה יותר מסובך כי יש בו שמונה אותיות, איתי דווקא לא עיוות. מה משתמע מזה?".

"אין לי מושג", מלמלתי.

"שלא סופרים אותך, הורביץ", סיכם הקונספירטור.

"אז מה אתה מציע לי לעשות?", שאלתי בדאגה. "לעשות לאיתי לייקים כמו שגל עושה או שאולי עדיף שאשלח לאיתי מכתב מנומס ואבקש בדחילו ורחימו שיקפיד קצת יותר, עם העתק לאורי, הבוס שמעליו, ולאבי, הבוס הגדול?".

"אורי? אבי?", גיחך הקונספירטור. "נו באמת. אני במקומך הייתי מכתב ישירות את הבוסים הגדולים באמת".

"למי אתה מתכוון?", פערתי עיני עגל.

"למוזי ולתשובה", תימצת הקונספירטור.

"מוזי ותשובה?", חזרתי אחריו בחשש. "אתה בטוח? מדובר בחלונות הגבוהים ביותר. הם אולי שני האנשים הבודדים ב'קשת' שמשקיפים מלמעלה אפילו על כבוד הנשיא".

"רובי ריבלין?", תמה הקונספירטור.

"אלכס גלעדי", הזכרתי לו.

"אין ברירה, הורביץ", המריץ אותי הקונספירטור. "כדאי שתעשה את זה מהר, לפני שהטור שלך יצנח אפילו עוד יותר ב-TGI של הבוסים הישירים שלך. ואם כבר TGI, איך אתה מסביר את העובדה שב'דה מרקר' המודפס לא התפרסמה מילה על הסקר החשוב הזה? יכול להיות שזה קשור לירידה של 17 אחוזים בחשיפה של הרולניקים ביחס לחציון המקביל אשתקד?".

"לא נראה לי", התלבטתי. "ייתכן שב'דה מרקר' רצו להתעמק בממצאים ורק אז לדווח עליהם בהרחבה, וייתכן שמדובר בצירוף מקרים".

"באמת מזמן לא שמעתי ממך את צמד המילים הזה", אמר הקונספירטור במיאוס. "אני מניח שזה גם ההסבר שלך לעובדה שבמלחמה בין אפי שטנצלר לאיתן כבל כל אחד משני העיתונים הגדולים תפס צד. הנה, שולח לך תמונות".

"למה אתה אומר דבר כזה?", ניסיתי להתחמק. "אני דווקא רואה שגם 'ישראל היום' וגם 'ידיעות' טיפלו בסיפור".

"אל תיתמם, הורביץ", התריע הקונספירטור. "כל ילד יכול לראות ש'ישראל היום' בחר בכותרת בצד של שטנצלר, ו'ידיעות' העדיף כותרת חלבית והחביא את האייטם ככיתוב תמונה. למה שלא תבדוק אם זה קשור לעובדה שאיתן יזם את הצעת החוק המגונה נגד 'ישראל היום'?".

"כי זו ממש לא נראית לי הסיבה להבדלים בסיקור", התגוננתי. "יש הסבר אחר, והוא הרבה יותר מלא ומספק".

"אני יודע מה ההסבר שלך, הורביץ, אבל אין סיכוי שתעבוד עליי שוב ותדחוף לשיחה את הצירופי מקרים שלך", הפתיע הקונספירטור וניתק.

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!".

לכל כתבות המגזין

הערוץ הראשון ראשון, הערוץ השני שני

כתבו לאביב הורביץ

 רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר

• אביב הורביץ
• מי נגד מי