מכל פרספקטיבה אובייקטיבית, קלאודיה רודן היא אישה בת מזל. היא החלה לכתוב על אוכל בתקופה שבה העיתונות המודפסת הייתה מוסד עשיר, עוצמתי וחסר דאגות, ולכן ביקרה כמעט בכל מדינה על הגלובוס. כמה פעמים. היא טעמה הכל מהכל - מנות יוקרתיות במסעדות, אוכל רחוב, סעודות פאר מלכותיות וארוחות פשוטות בבתים של מקומיים - וכשסיימה הוציאה על הכל חשבונית וחזרה להום בייס שלה שבלונדון. באותה תקופה היא אף ננזפה לפרקים על העלויות הנמוכות של הטיולים שלה, שלא תאמו את הסטנדרטים הגבוהים שביססו לעצמם המגזינים והעיתונים הבריטיים בעלי המורשת.

"כן, העיתונות בזמני הייתה משהו אחר", היא מספרת בחום ובפתיחות אופיינית כשאנחנו יושבות לראיון באחד ממלונות הפאר בירושלים, שעות בלבד לאחר שנחתה בישראל. "מתוקף תפקידי ככתבת אוכל הייתי נוסעת  ממש בכל העולם, והייתי צריכה לאכול כמה שאני יכולה, לישון באיזה מלון שאני רוצה ולהביא איתי לאחר מכן הרבה מאוד מתכונים. פעם אחת נסעתי למסע קולינרי באיטליה בשביל 'הסאנדיי טיימס' והגעתי למצב שפשוט לא יכולתי לאכול יותר. אז חזרתי למקום שישנתי בו ופתחתי את ספר הטלפונים כדי להתקשר לאנשים ולשאול אותם מה הם אוכלים בבית. במסעות שלי תמיד הייתי לנה בפנסיונים הכי פשוטים ומסתובבת במקומות שהמקומיים נמצאים בהם, כי אלה האנשים שרציתי לפגוש ולדבר איתם - והעורך שלי פשוט לא הצליח להבין את זה", היא צוחקת.

"פתאום כולם ביקשו מכולם מתכונים"

רודן נולדה במצרים בשנת 1936. בגיל 15 עזבה לאירופה (קודם לפריז, בהמשך ללונדון) לטובת לימודי אמנות, וחמש שנים לאחר מכן חברו אליה בני משפחתה, שהתחילו לסבול התנכלויות במצרים על רקע יהדותם. אז היא גם גילתה את הזיקה העמוקה שלה לאוכל. "התחלתי לכתוב על אוכל ממש מצורך אישי", היא מספרת: "כשהמשפחה שלי עזבה את מצרים, ואנחנו והחברים התפזרנו בכל העולם, היינו בהלם גדול וחשבנו שלא נראה אחד את השני עוד לעולם. במצרים מעולם לא חשבנו על המקורות של האוכל שלנו, זה לא היה רלוונטי בכלל. ואז, כשנפרדנו, פתאום כולם התחילו לבקש מכולם את המתכונים שלהם. אנשים יצאו עם מחברות קטנות של מתכונים של הקהילה היהודית המצרית, שכללה יהודים שבאו ממקומות כמו סוריה, לבנון או טורקיה. אני הייתי אז בתחילת שנות העשרים שלי, וכתבתי את המתכונים של כולם. משם הפכתי לאובססיבית לא רק כלפי האוכל של המשפחה והחברים שלי אלא כלפי כל אוכל שהוא. הרגשתי שזה הרבה יותר מעניין מהציורים שציירתי כאמנית. אבל מעולם לא חשבתי שאתפרנס מזה".

מכאן הדרך לכתיבה מקצועית על אוכל הייתה קצרה. רודן נישאה וילדה שלושה ילדים, אלא שאז התגרשה. "הייתי צריכה לפרנס שלושה ילדים, אז פניתי לעיתונים ומגזינים וביקשתי לכתוב אצלם על אוכל", היא מספרת. "בגלל שאני דוברת הרבה שפות - אנגלית, צרפתית, איטלקית, מעט ספרדית וערבית - היו שולחים אותי למדינות בחלקים שונים בעולם, ואז גם התחלתי לחקור את האוכל היהודי. בכל מקום שהגעתי אליו לסיקור עיתונאי חיפשתי יהודים שילמדו אותי על האוכל שלהם".

קלאודיה רודן מתוך הספר הבישול היהודי
טאג'ין של עוף ולבבות ארטישוק מתוך "ספר הבישול היהודי". הנקמה של הספרדים באשכנזים? | צילום: Jason Lowe, "ספר הבישול היהודי", יחסי ציבור

כשילדיה בגרו החליטה רודן להשקיע את כולה במחקר האוכל היהודי, והחלה להעמיק ולהאריך את מסעותיה. "החלטתי שביום שהילדים שלי עוזבים את הבית, אם זה כדי ללמוד באוניברסיטה או כדי לעבור לאמריקה כפי שעשתה בתי הצעירה - גם אני עוזבת", היא מספרת. "טיילתי בכל ארצות הים התיכון. אומרים שאם אתה בא מחלק כלשהו של הים התיכון אתה לא זר בשום מקום, וזה מה שאני הרגשתי שם". המסעות האלה ארכו לא פחות מ-16 שנים, שאחריהן הוציאה את הספר האיקוני "ספר הבישול היהודי".

הספר, שזכה באינספור פרסים ותורגם לשפות רבות, הוא למעשה מאגר ידע עצום העוסק בסוגיות היסטוריות, אישיות וקולינרית של יהודים מסביב לעולם. מלבד המתכונים הטובים, "ספר הבישול היהודי" ייזכר בזכות העובדה שהפנה זרקור את המטבח היהודי הספרדי. "כשהוא יצא אמרו שזאת הנקמה של היהודים הספרדים באשכנזים", צוחקת רודן, "כי רק שליש מהספר הוא אשכנזי ושני שליש ספרדי. אבל לא הייתה כאן אפליה של ממש".

אז איך את מסבירה את זה?
"המטבח והתרבות האשכנזית הם דומים עד זהים בכל מקום. יהודים ברוסיה, פולין, מערב אירופה והמדינות המערביות חלקו תרבות והיסטוריה, ובמידה רבה גם אוכל. האוכל הספרדי, לעומת זאת, לא היה אחיד בכלל. הוא היה אזורי, שונה בכל ארץ ושונה אפילו בין ערים. קחי את טוניס למשל, שם התקיימה תרבות אוכל בת מאות שנים של היהודים הברברים, לצד תרבות אוכל שונה לחלוטין של יהודים שהגיעו לשם מליבורנו ומפורטוגל".

אז האוכל היהודי האשכנזי פחות מעניין בעינייך.
"בואי נגיד שאני לא לבד בזה. אנשים היום אוהבים יותר אוכל ים תיכוני. מצד שני, יש הרבה מנות אשכנזיות שאני אוכל כל יום בשמחה - כמו מרק עוף שאני מכינה כל הזמן, כבד קצוץ שאני מעריצה כשהוא עשוי היטב, שטרודל ובלינצ'ס. יש המון מאכלים אשכנזיים נהדרים".

את רואה את ההשפעה של הספרים שלך על האוכל בעולם?
"בהחלט. בייחוד בהשוואה לתחילת שנות המחקר שלי. כשחקרתי את האוכל היהודי כולם, ובעיקר יהודים, אמרו לי 'אוי זה פשוט נורא'. אפילו ליהודים לא הייתה הערכה לאוכל שלהם. אנשים היו אומרים לי שתחום המחקר שלי מעורר רחמים וגם אני. אמרו לי שאין דבר כזה אוכל יהודי. אפילו כמה מקרובי המשפחה שלי אמרו זאת. אבל אני רציתי למצוא את האוכל המיוחד של היהודים כי ידעתי שהם לא אכלו כמו כולם. למנות שהכינו יהודים תמיד היה טעם אחר. אז המשכתי לעבוד ולחקור. זה לקח שנים. עד כדי כך הרבה זמן שאנשים צחקו ואמרו לי שהספר שלי ייצא רק אחרי שאמות".

קלאודיה רודן מתוך הספר הבישול היהודי חסה ממולאת
מתוך "ספר הבישול היהודי". היהודים אף פעם לא אכלו כמו כולם | צילום: Jason Lowe, "ספר הבישול היהודי", יחסי ציבור

"לכל מנה יש עבר שלם מאחוריה"

רודן היא אנציקלופדיה קולינרית אנושית. רק תגידו לה איך קוראים לכם ומה מבשלים אצלכם בבית והיא תנתח את מפת ההגירה של משפחתכם לדורותיה. "אנשים קוראים לי אנתרופולוגית תרבותית, אבל אני לא", היא מתעקשת, "אני גסטרונומית שמתעניינת במקורות, כי זה מרגש אותי. הרי מנה לא מגיעה משום מקום. מנה מתפתחת. לכן אני יכולה לזהות אנשים דרך מנה מסורתית שהם מכינים, או איך שהם קוראים לה. אבל בימינו מדובר בעולם אחר - מנות מגיעות מכל מקום, ואנשים ממציאים ומערבבים הכל ביחד".

ומה יש לך לומר על הקולינריה הישראלית?
"התחלתי להגיע לישראל לפני 40 שנה ואז הייתי אוכלת כמעט רק אוכל ערבי. היו כאן רק מסעדות ערביות בתחנות דלק ושם הגישו ירקות ממולאים, פלאפל וחומוס. ואז, אני לא בטוחה ממש באיזו שנה זה קרה, הכרתי גם שפים ישראלים והבנתי שיש פה שפים שעושים עבודה טובה. למשל עזרא קדם, שבישל לי בלונדון והכין פריקי מדהים, שהיה עד אז עבורי מאכל שנשים ערביות מבשלות בבית ולא בהצלחה יתרה. או ישראל אהרוני, שאכלתי אצלו בתפוח זהב כבד אווז עם אלמנטים עיראקיים שהיה משובח. שפים פה התחילו להשתמש בפריטים מעולם המסורת ויצרו איתם משהו מיוחד ושונה. הרגשתי שהם מצליחים לייצר גרסה נפלאה לאוכל היהודי. המאכלים האלה עוררו אצלי הרבה מאוד רגשות וזיכרונות, משהו שלא האמנתי שאחווה במסעדה".

ומה את חושבת על ההתקדמות של הסצנה בישראל?
"מדהימה. כשבאתי לכאן בהתחלה וחקרתי אוכל יהודי, אוכל היה נושא מביך בארץ. בכל מקום שהלכתי אליו וחיפשתי להבין מה קורה כאן מבחינה קולינרית אנשים ביקשו ממני לכתוב על משהו אחר. 'אל תכתבי על האוכל שלנו בבקשה', ככה אמרו לי פה לפני 40 שנה. וכשחזרתי לפני כ-15 שנה התחולל מהפך. ממבוכה טוטאלית אנשים פשוט היו נלהבים לספר לי מה הם אוכלים בבית ומה הם אוהבים ואיפה לאכול כאן בארץ".

ההתפתחות הישראלית לא עוצרת בעניין הגדל באוכל, ובאה לידי ביטוי גם בפתיחה של מסעדות ישראליות בחו"ל. אחד המוקדים המרכזיים מבחינה זו הוא לונדון - עיר מגוריה של רודן בימים שבהם אינה מסיירת בין ארצות. "האוכל הים תיכוני השתלט על לונדון", היא מודה. "כל הזמן כותבים לי על מסעדות פופ-אפ שרוצים לפתוח סביב אוכל יהודי עיראקי למשל. יותר מזה, מסתבר שביותר מ-45 אחוזים מהמקררים בבריטניה יש חומוס. הצרה היא שהם קוראים להכל חומוס, והם שמים בו דברים כמו אבוקדו או עריסה שלחלוטין לא קשורים אליו".

איך את מסבירה את הנהירה העולמית אחרי האוכל הים תיכוני?
"הכל התחיל בשנות ה-50, כשהתזונאים הראשונים הגיעו לדרום איטליה וקבעו שהדיאטה הבריאה ביותר היא הדיאטה הים תיכונית. זאת הייתה תקופה שבה משפחה שלמה השתמשה בפחות מבקבוק שמן זית אחד בשנה, כולם השתמשו רק בחמאה כל הזמן. אחרי שנות השבעים אנשים התחילו לאמץ את הדיאטה הים תיכונית, ולמרות שיש מקומות אחרים עם תזונה שנחשבת בריאה, למשל יפן, בגלל שהתרבות הים תיכונית קרובה באופן מסוים לתרבויות הלטיניות בעולם המערבי יותר ממקומות אחרים - היה פשוט יותר לאמץ אותה. בהתחלה אנשים חשבו שאוכל ים תיכוני זה רק יוון, איטליה או ספרד. היום, האוכל המזרח תיכוני נכנס חזק לתמונה וכולם מתעניינים באוכל הטורקי, האפריקאי, המרוקאי".

קלאודיה רודן בסינמטק
רודן בסינמטק ירושלים. "מעולם לא חשבתי שאשתכר מזה" | צילום: ניר שאנני, יחסי ציבור

מתעניינים זה דבר אחד, הבעיה היא שיש כאלה שעורכים, בשם התזונה הים תיכונית, חיבורים מאולצים בין טעמים שפשוט לא נולדו להתחבר. "אני נהנית בכל מקום שאני הולכת אליו לאכול ואני מעריצה יצירתיות, אבל יש דברים שלא מסתדרים", מחייכת רודן, "יותם אוטולנגי, למשל, עושה אוכל ים תיכוני מדהים בלונדון, אבל רבים שמנסים לחקות אותו פשוט שמים אינספור תבלינים שלא קשורים אחד לשני וחושבים שזה אוכל ים תיכוני. אני מרגישה שיש עכשיו בעולם ממש ערבוביה. פעם לכל מקום היה את הסגנון שלו והיית יכול לזהות איפה אתה אם היית אוכל ירק מקומי בעיניים מכוסות, רק לפי הטעם הייחודי שלו. היום מגישים אותו דבר בכל מקום, יש גלובליזציה מטורפת בעולם באוכל. פעם הרציתי בנושא באוסטרליה, אחרי שבאותה תקופה נסעתי ממצרים להולנד ואז לניו זילנד. בכל מקום שהייתי בו קיבלתי את אותו הסלט. למרבה ההפתעה, קיבלתי אותו גם בארוחה שאחרי אותה הרצאה עצמה". 

לעולם לא שוכחת טעמים

הסיבה לביקורה הנוכחי של רודן בארץ הוא פסטיבל הקולנוע היהודי שמתקיים בימים אלה בסינמטק בירושלים, ופרס מפעל החיים שהוחלט להעניק לה באותו מעמד. לרגל קבלת הפרס תיערך לכבודה ארוחה מיוחדת במסעדת יפו תל אביב של השף חיים כהן, והאירוע יצוין גם בארוחת ממולאים שיבשלו בהשראתה במסעדת הסדנא בירושלים.

מה הממולא האהוב עלייך ביותר?
"זה מסובך מאוד. כי המילויים כל כך שונים אחד מהשני וזה תלוי מאיפה אתה מגיע. אכלתי בחיי כל כך הרבה סוגים של ממולאים, ואני אוהבת כל כך הרבה מהם. במצרים, למשל, אכלתי כרשה ממולאת בשר שבושלה בתמרינדי וזה היה מדהים. את בטח יודעת שאנשים שכותבים על אוכל טועמים המון דברים כל הזמן. ואני הייתי בסביבה כל כך הרבה זמן שבאמת אכלתי אינספור דברים. עם הזמן גם פיתחתי לי פלטת טעמים שהיא כמו מחשב. אני עמומה בהרבה דברים, ואני שוכחת שמות ומספרים, אבל אני לעולם לא שוכחת טעמים".

יש משהו שלא היית טועמת?
"אני לא יודעת. לא הייתי אוכלת נחש למשל, אבל כן אכלתי עקרב. זה היה עקרב שגודל לאכילה ואני ממש הסתקרנתי אז טעמתי. זה לא היה טעים אלא סתם פריך. האמת שהייתי טועמת הכל. אין משהו שהייתי מסרבת לו. אולי רק לדגים חיים קטנים שאוכלים ביפן וזה יורד בגרון חי".

קלאודיה רודן מתוך הספר הבישול היהודי כנאפה
הכנאפה של "ספר הבישול היהודי". יש עוד הרבה מטבחים יהודיים לחקור | צילום: Jason Lowe, "ספר הבישול היהודי", יחסי ציבור

לשאלתכם התשובה היא לא, רודן אינה שומרת כשרות. עם זאת, היא אדם שמחובר במיוחד לזהותו היהודית, מה שמביא אותה לישראל שוב ושוב בהתרגשות גדולה. על אף שלמשפחתה מעולם לא היו אג'נדות ציוניות, לטענתה ישראל היא אחד המרכיבים החשובים ביותר בעולמה. כחלק מזה, אחד הדברים הראשונים שהיא מספרת לאנשים חדשים בחייה הוא שהיא יהודייה. "אני לא יכולה לסבול דעות קדומות", היא מסבירה. "לכן אני אומרת לאנשים ישר שאני יהודייה, שיידעו לא להגיד לידי דברים מסוימים. גם המצב במזרח התיכון מאוד משפיע עליי. הלוואי שיהיה פה שלום אמיתי. אני רואה את זה כאפשרות, כי אני הגעתי מעבר שבו יהודים ומוסלמים חיו יחד היטב. אני עדיין בקשר עם המוסלמים שהכרתי כילדה".

למרות כל הפרסים שקיבלה על פועלה ועודנה מקבלת, רודן לא מפסיקה לעבוד לרגע. עכשיו, למשל, היא עובדת על הוספת קהילות יהודיות ברחבי העולם ל"ספר הבישול היהודי". "אנשים כל הזמן אומרים לי שפספסתי עוד דברים בספר, למרות שיש בו מעל 1,000 מתכונים והוא עצום", היא  מסבירה, "לא הכנסתי, למשל, את יהודי אפגניסטן ואת יהודי סרייבו, ורק לאחרונה הכנסתי פרק מיוחד על יהדות הולנד. יש עוד הרבה מאוד מה לכתוב על אוכל יהודי".

אם כך, נראה שהמסע של קלאודיה רודן עוד רחוק מלהסתיים. "אני אוהבת לגלות ארצות, זה מסעיר עבורי", היא אומרת ועיניה נדלקות. "חוץ מהאוכל אני נהנית גם מהאינטראקציה של אנשים שמעורבים באוכל. באוכל תמיד יש משהו שהוא חיובי ונדיב – אוכל מדבר רק על דברים שהם טובים".

נראה שההנאה האינסופיות שלה בהרפתקאותיה מפצה גם על היעדר השותף לחיים, שלטענת רודן היה רק מגביל אותה במחקריה. "אני מטיילת לבד אבל אני לעולם לא בודדה, כי תמיד יש אנשים שאני רוצה לפגוש ולדבר איתם. לולא הייתי מטיילת בעצמי, לבד, לעולם לא הייתה לי ההזדמנות הזאת. העובדה שאני ללא בן זוג מאפשרת לי לחקור מה שאני רוצה. חוץ מזה, כשאתה לבד אתה יותר מושך אנשים, הם רוצים לבוא ולתקשר איתך, שזה משהו שלא היה קורה אחרת".

יש עוד פנטזיה הרפתקנית שאת חותרת להגשים בזמן הקרוב?
היום אני רוצה רק דברים לילדים ולנכדים שלי. בכל הנוגע לעצמי, אני מרגישה בת מזל מאוד. זה גם מה שחשבתי במטוס בדרך לכאן, כמה מזל יש לי על כל מה שעברתי ועל זה שהגעתי למצב שאני מקבלת פרס מפעל חיים דווקא מישראל. זה משהו מאוד רגשי ומשמעותי עבורי. לא יכולתי לבקש יותר". 

לכל כתבות המגזין