פרק הסיום הלא-משהו של עונתה השנייה של "The Fall" לא מנע מאיתנו להפסיק להתגעגע או לצפות לעונה השלישית. לא רק כי אף אחד לא זוכר מה בדיוק קרה בו (פול נתפס ומתוודה, רוז סטאג החטופה נמצאת בתא המטען במכונית ביער, פול נורה על ידי הבעל הקנאי ג'יימס טיילר, על לא דבר), אלא כי עד אז היא היתה כל כך מוצלחת, ששום התפתחות מופרכת לא היתה יכולה להיות דיל ברייקר.

ובכן, הפרק הראשון של העונה השלישית (בימי א' מ-27.11 ב-22:00 בערוץ yes Oh וגם ב-yes LONDON ב-yesVOD) עושה הרבה יותר נזק לסדרה מאשר להיות מופרך ללא תקנה. הוא חוטא בחטא החמור ביותר בחטאי הסדרות – הוא משעמם מוות.

אנחנו פוגשים את פול ואת רוז ואת טום אנדרסון בבית החולים הכללי של בלפסט. רוז מתאוששת מהשהייה הבלתי נגמרת בתא המטען, פול מחוסר הכרה מהקליעים שחדרו לגופו, טום בעיקר מתלונן בפני סטלה שרצה לפול במקום אליו כשירו בהם, ונשמעה כה מיוסרת בגלל שנפגע. אבל הטיפול בשניים האלה מצריך מאיתנו לשמוע כל דיאגנוזה שנזרקת בחלל הירקרק, ולראות כל כלי דם שנפתח ונתפר, ולהיטלטל בין מצב העצבים הרדיאליים לפוזיציית הטחול, ולהתחבט עם הצוות המטפל בכל מיני דילמות מוסריות מעייפות בחדר המיון, ולעבור על כל תרופה וסם וחומר הרגעה שמוזרקים להם ונדחפים אליהם להם בכל רגע נתון ועל פני פרק שלם ומייגע. שלא לדבר על הסצנה שבה פול הולך לעבר האור הקלישאי שבסוף המנהרה, קרוע בין אמא שלו שקוראת לו מהעבר השני ובין בתו שמבקשת שיחזור אליה. וכל זה, איך לומר, די דיל ברייקר.

עוד על "The Fall" ב-mako תרבות:

מה זה האשטאג?

ובכן, אני פה כדי לחזק אתכם ולומר שלא חייבים להישבר כי העניינים משתפרים. באופן אטי, אמנם, ועם צניחות חזרה מדי פעם, אבל משתפרים. טיפ טיפה בפרק השני, והרבה בפרק השלישי. ברביעי שוב נרשמת ירידה, אבל שני האחרונים כבר עושם את העבודה. זאת עדיין עונה חלשה של הסדרה, אבל היא בכל זאת מספקת רגעים מרתקים, גם אם במרווחים גדולים זה מזה. 

השיפור הראשון נרשם עם התחזקותו של פול, ומינוס טחול אחד שהוסר, כאשר מתגלה גם איבוד הזיכרון שלו (האמיתי או המפוברק, אין לדעת), שמצליח להעלות שאלות מרתקות – אם אני מודע רק לגרסתי הבלתי סדיסטית, לתקופה שבה ניהלתי מערכות יחסים תקינות, האם אני אחראי למעשי האדם שהפכתי להיות שנמחקו לי? – ומצליח לייצר סיטואציות מהפנטות של התוודעות לפשעים הללו לראשונה והפנמתם. אפילו לפני כן, המבדקים שעושים לו כדי לבדוק כמה גדול החור בזיכרונו מרתקים – "אתה יודע מה זה פייסבוק?" "כן, זאת רשת חברתית". "ומה זה טוויטר?" "לא", "אז אתה לא יודע מה זה ציוץ?" "זה הקול שמשמיעה הציפור", "אתה יודע מה משמעות 'האשטאג'?" "לא, אני אמור לדעת?" "אולי".

גם סטלה גיבסון המלחששת (ג'יליאן אנדרסון היפהפייה שמסרבת להזדקן וכנראה בגלל זה מנועה מלהניע את שרירי הפנים שלה) חוזרת להעצים את הנשים בסביבתה ולהרביץ את תורתה הפמיניסטית בשלל הגברים המקיפים אותה ובשלל עימותים מהנים. את בעלה של רוז סטאג, שחולק איתה את חששותיו שרוז הלכה עם פול מרצונה החופשי, היא מעמידה במקום, ומסבירה לו שגברים חושבים שבמצבים שכאלה נהוג לברוח או להילחם, אבל האינסטינקט הנשי השכיח הוא דווקא לקפוא. כך שגם אם רוז צייתה בלי להתבלבל זה עדיין לא אומר שהיא הסכימה. ואם היא הלכה איתו יד ביד, זה רק כי היתה משותקת מרוב פחד. גיבסון גם נלחמת למען אשתו האומללה של פול (כמו שעמדה בעונה שעברה לצדה של הנערה המאוהבת בפול, קייטי), שמבקשים לתבוע אותה על העלמת ראיות, כשהסתירה את מיקומו בלי לדעת מה עשה ובמה הסתבך. "היא לא שילמה כבר מחיר כבד מספיק על הנאיביות שלה?" מסנגרת עליה גיבסון, ללא הועיל.     

החקירה עוברת לאטה להתנהל בלי פול ספקטור. מהיומנים שלו, מראשי התיבות שכתב, מהתמונות הפטישיסטיות שצילם, מרוז ששרדה. והמשפט שמתחיל מתנהל לעיניו – ולכן גם לעינינו – כמין הצגה מוזרה שהוא לא קשור אליה. וזאת כבר הצגה ששווה לראות.