בשיעור תקשורת אקדמי כלשהו לפני אי אלו שנים התעמקנו במאמר שהשווה בין אופרות סבון לכדורגל. בדקדקנות נותחו שם הטיפוס אל עבר רגע השיא, ההתפוצצות הקתרטית, התככים והמזימות, המחוות הגדולות, תחושת הניצחון המופלאה ומנגד הטרגדיה הקשה מכל. שלא לדבר על הקלוז אפים מצמיתי הלב.

סוויט סוויט ג'יין

שני פרקים לתוך "ג'יין הבתולה" ואני מרגישה ששיחקתי כדורגל עם נבחרת ברזיל. בקטע טוב. כי הקומדיה החדשה של CW (אצלנו ב-yes Drama) מצייתת לכל כללי המשחק של הטלנובלות (הריונות מפתיעים, אבות מפתיעים, אמהות מפתיעות, מאהבים מפתיעים, תביעות משפטיות מפתיעות וכך הלאה), אבל היא עושה זאת בקצב מסחרר, כאילו כווצו 60 שנות "סלסטה" ל-40 דקות. למעשה, כל כך הרבה דברים קורים בכל פרק, שבמהלכו אפילו יש פלאשבקים לתחילתו וזה לא נראה מוזר. גיבורת הסדרה, ג'יין בת ה-23 (ג'ינה רודריגז) שעובדת בצוות הווי ובידור של מלון, מספיקה לשטוח את משנתה על שמירת בתוליה עד הנישואים, להתארס לחבר האנמי שלה, לעשות הזרעה מלאכותית בטעות, להתעבר, להחליט להמשיך בהיריון, להחליט להפיל, להחליט להמשיך בהיריון שוב, להיזכר באירועים טראומטיים בדרגות שונות מהילדות, לדון בענייני דת, אלוהים, בתולים, הפלות, חינוך וחלומות, למצוא אבא ביולוגי ולהציג מערכות יחסים משפחתיות מורכבות. ועוד לא הזכרנו את כל מה שקורה לשאר הדמויות בפרק, בהן הפלייבוי מנהל המלון שייצר את הזרע המדובר ואשתו המניפולטיבית והיפהפייה פטרה (יעל גרובגלס הישראלית, שעכשיו ננצל כל הזדמנות לנכס לטובת גאווה לאומית).

ג'יין הבתולה והנפילה
מעל ומתחת לפני השטח | צילום: באדיבות yes

השאלה כמה זמן "ג'יין הבתולה" תוכל להשאיר את הצופים על הקרוסלה שלה נשארת כרגע פתוחה, אבל בינתיים היא גילטי פלז'ר שהולם את התקופה – תזזיתי, מלא הומור (בייחוד בווייס אובר המלווה אותה, תחשבו על "עקרות בית נואשות" אבל בלי הטפות המוסר ומוסרי ההשכל המטרחנים, יותר בכיוון הפתיח של "בועות"), עשיר במודעות עצמית ("גלי" היא דוגמה טובה לרוח הכללית) ושופע חדווה.

המיניות הכביכול מתפרצת ב"ג'יין" – גם בהתאפקות עד הנישואים עם בילד אפ דונה מרטין סטייל, גם באווירת המלון הנהנתנית ומרובת הביקיני וגם מדמויות כמו אמה של ג'יין, זמרת פרובוקטיבית וחשקנית במיוחד – העלתה בי דווקא את היפוכה הגמור, דרמת הפשע המאופקת והנפלאה "The Fall" של BBC 2, שעונתה השנייה החלה לשוטט שוב בבלפסט (משודרת ב-yes Oh). ובתחרות שזה עתה הוכרזה ביניהן בכל הנוגע לסקס, "The Fall"לוקחת, ובגדול.

הנפילה
פול וקייטי. לוליטה | צילום: באדיבות yes

לחישות פזיזות

בעוד "ג'יין הבתולה" מתרחשת כולה מעל פני השטח ובטונים גבוהים מאוד, בתגבור הווייס אובר הצפוף, "The Fall" מתרחשת עמוק עמוק מתחת לפני השטח, במקום שבו טונים נמוכים זה אנדרסטייטמנט. ווייס אובר? ממש, בקושי שומעים אותם מדברים. קצינת המשטרה סטלה גיבסון (ג'יליאן אנדרסון) פשוט לא יכולה להזיז אף שריר בפה, ככל הנראה כמחיר על הבוטוקס שמשאיר אותה זוהרת כאילו יצאה הרגע מ"תיקים באפלה" של 1993, ופול ספקטור (ג'יימי דורנן), הרוצח הסדרתי החתיך בהיסטוריה, מלחשש משום שהוא, ובכן, הרוצח הסדרתי החתיך בהיסטוריה.

וחייבים להודות, זה עובד, ומצוין. הלחישות המאופקות, המבטים החודרים, הכוחניות, הכמיהה הנואשת – קחו לדוגמה את הסצנה שבה הבייביסיטר הלוליטה קייטי בנדטו, נערה פתיינית בת 15 שעושה הכל כדי שספקטור יבתק את בתוליה, כולל לחטוף לו את הילדה, מצליחה להביא אותו לחדר במלון וגם להפשיט אותו, אבל ננטשת שם כשהיא קשורה למיטה אחרי שכמעט-כמעט-אבל-לא – מעוררים הרבה יותר מהחרמונים הנלהבים ומבעבעי הלטיניות בחדרים המפוארים של מלון "מיאמי". אבל עזבו תחרויות, מומלץ ורצוי לצרוך את שתיהן בזו אחר זו. לתת ל"ג'יין הבתולה" לדגדג ול"The Fall" להסעיר. חבל רק ש"The Fall" מסתיימת תוך שישה פרקים ואחריהם ניאלץ לכבוש את היצר. אולי נלמד איך עושים את זה מג'יין.

הנפילה
פול ספקטור. תרצח אותי סדרתית | צילום: באדיבות yes
      

עוד בערוץ התרבות: