אחד, לא חשוב מאיזה עדה?

לטפס במדרגות בשקט של לפנות בוקר של אחרי טיסה, טיול ארוך או היעדרות ממושכת. לתחוב את המפתח, לסובב אותו, לפתוח את הדלת. הכול אמור להיות כמו שהיה. הרהיטים אמורים לחכות בדיוק באותו המקום שהיו בו קודם, הבגדים שנזרקו על הכיסא, הכלב; אבל אף פעם אי אפשר באמת לדעת. לדברים יש נטייה לזוז גם כשהם עומדים במקום.

בית של אחרי היעדרות ממושכת, משהו זר חורך את הגרון. השידה בסלון היתה רחבה יותר כשעזבתם, אתם די בטוחים בכך, הכלב היה נמוך יותר, ולא כל כך שמן. הדרך שבה קרני שמש ראשונות חודרות מהחלון, הריח המאובק, הזבוב שחוצה את החלל בתחושת עליונות. הכול כל כך מוכר ובלתי מוכר בו זמנית. אתם מתיישבים על המיטה, מבולבלים.

כמה רגעים לתוך הפרק הראשון של הסדרה החדשה "איפה אתה חי?" של חי ורונן דוידוף (הערוץ הראשון), על משפחה בוכרית מתל כביר שאחד מבניה מתחיל, אבוי, ללמוד משחק בתל אביב, וככה אני מרגישה. כאילו נכנסתי לבית שגרתי בו פעם אחרי הרבה מאוד זמן. הכול כל כך מוכר ובלתי מוכר בו זמנית. תל כביר, שכונת שפירא, התמונות, השטיחים, הספות, הצבעים, השפה הקשה הזאת, החתוכה-חותכת, הבגדים הכבדים הנוצצים, הריחות, האוכל. ברור שהאוכל. טעים האוכל. אני מכירה אותו היטב, שכן חצי מהגנים שלי מגיעים מסמרקנד.

פולנים הביתה

לקח זמן לבוכרים להגיע לפרונט. "העדה הבוכרית היא עדה מתחת לרדאר", אמר לנו בריאיון רונן דוידוב, וצדק. אמנם לב לבייב מגיע מדי פעם לכותרות, וגם מיכל גבריאלוב, ישראל אהרוני ומשפחת אלייב, אבל חוץ מזה – די שקט. בעוד הגרוזינים משחקים אותה עם הסטייל של ננה שרייר והדרמות של קוסאשווילי, הבוכרים מתעסקים בשלהם. טוב, למי יש כוח לעשות משהו אחרי כל הבשר כבש הזה. ובכן, מתברר שלאחים דוידוף ולצפריר קוחנובסקי.

הבוכרים, כפי שתוכלו לראות בסדרה, לא ממש מתים על נישואים מחוץ לעדה. מהסיבה הזאת כנראה גם סבתא וסבא שלי, עליהם השלום, לא אימצו בחום את הפולנייה שאבא שלי מצא לעצמו, להלן: אמא. מילא אחותי, ששערה החום ועיניה הכהות עוד קנו לה זכויות מסוימות כמו מתנת בת מצווה, אבל אני העזתי להתרוצץ שם, ממש באמצע שכונת שפירא, בשיער זהוב ועיניים ירוקות. בואו רק נגיד שגילויי חיבה לא היו שם. אז מאז שהם נפטרו, לפני 20 שנה בערך, קשרי עם העדה מסתכמים באושפולו, עושובו, גוז'גיז'ה ובחש שאבא שלי מכין ומביא לי. אין תלונות.

היטלר על הקיר

בתור הבוכרית הבכירה במערכת, אם כך, ישבתי לצפות באחים דוידוף, רבקה מיכאלי (אם המשפחה), טוביה צפיר (מנהל בית הספר לתיאטרון), עדי הימלבלוי (האשכנזייה הפתיינית שתעורר את הדרמה), לירז צ'רכי (אשתו של האח) וכל השאר. ואתם יודעים מה, זה לא היה רע בכלל. זיכרונותיי משעות צהריים חמימות של ימי שבת בשכונת שפירא, כשאל הבית נכנסו עוד ועוד נשים שמנות קולניות עטויות תכשיטים מוזהבים וגברים זעופים וחמי מזג בחליפות וכיפות צבעוניות, טיפסו ועלו על המסך. השכנה המתפרצת אל הבית בלי הזמנה, טורקת אחריה את הדלת; האמא השתלטנית שאומרת למגדת העתידות "אני לא מפריעה, אני רק מסבירה להם מה אני חושבת עד שהם עושים מה שאני רוצה"; התחושה שהכול קורה ביקום מקביל, מנותק (למשל כשחי יושב בחדרו עם בחורה בוכרית שמנסים לשדך לו והיא מסתכלת על פוסטר של צ'רלי צ'פלין ושואלת – "למה יש לך תמונה של היטלר על הקיר?"), והאוכל. ברור שהאוכל.

העלילה כמובן לא פורצת דרך – המתח שבין השמרנות לליברליות והמתח המיני שבין הבוכרי לאשכנזייה – אבל היא מעניינת, וזה מה שחשוב. אחרי הכול, התנגשויות הן החומר שממנו עשויים סיפורים, וכאן יש כאלה בשפע. המשחק מרשים, בייחוד של רבקה מיכאלי, יש לא מעט הומור (הסבתא, המשמשת כשדרנית רדיו/ורדה רזיאל ז'קונט של הבוכרים, מסומנת כסייד קיק המוצלח), ואפילו לאפיל הערוץ-אחדי יש קסם. משהו תמים כזה, דל תקציב, כמו "עניין של זמן" או "עשרים פלוס", שמשתלב היטב בסדרה ורק הופך אותה לאותנטית יותר.

האם גיבור הסדרה יבחר באופציה הפחדנית, שידוך בוכרי הולם, וישכנע את עצמו ואותנו שבעצם זה עדיף כי ככה מבינים הכי טוב זה את זה, כמו שאמר כאן בריאיון - "אף אחד לא נראה כמו עוף מוזר, זה כמו מים עם מים. עם אחרות זה תמיד הרגיש מים ושמן" – או שמא ילך על האופציה הבלונדינית וימנע מבתו העתידית מתנת בת מצווה? אני מהמרת על האופציה הראשונה, וזה כבר קצת חבל לי. נשבעת לכם, יש מספיק אושפולו לכולם.