משימת עוגת הגבינה יוצאת לדרך
שיימינג, אבל שוויוני | צילום: מתוך בייקאוף ישראל, שידורי קשת

מחשבות על בייקאוף בצל סערת קארין גורן:

יש חוקיות בעולם והחוקיות הזאת אינה הוגנת: אם יורד גשם, מתישהו תדרוך על חשופית. אם העבודה שלך היא לאפות ולאכול פחמימות מתוקות, מתישהו כנראה תעלה כמה קילו. אם את אישה ובטלוויזיה, בין אם את קרין גורן או קורין גדעון, מישהו כבר ימצא מה להגיד על הבגדים והמשקל שלך.

יש שני פתרונות למצב – או לא לקיים את השיח הזה, מה שככל הנראה לא יקרה, או להפוך אותו לשוויוני מגדרית. דוגמא לסטטוס לא שוויוני: "קרין גורן מה זה איך דבית" דוגמא לסטטוס שוויוני: "קרין גורן מה זה איך דבית, ועודד ברנר, מה נהיה עם השרשרת כיעור הזאת שהסתובבת איתה כל התכנית כאילו לפני עשרים שנה חזרת מלמלצר במאנקיז באילת ומאז שכחת להוריד את התליון צדף שמחובר אליו גרגר אורז עם השם שלך עליו? פורח"

לאפות זה חתיכת תיק. אם בבישול עוד יש לך יכולת אילתור אינטואיטיבית שנובעת מאיזה זיכרון קולקטיבי שבטי שצף לך בירכתיי המוח ונוהם שכורכום זה טעים אבל תוסיף עוד מלח, אפייה זה כבר עניין של דיוק, ציות ועמידה בכללים. יש סיבה לכך שהמורשת הגרמנית אחראית לכל כך הרבה עוגות מוצלחות. ולכן, הסיפור האישי של המתמודדים לא תופס כאן. אין מקום לרגש, אין לנו עניין בטרגדיה האישית שלך, מלא את הפחזניות האלו בקרם פטיסייר והנח לנו.

בשונה מאוכל, בעוגות גם הרבה יותר קשה לרמות. אם אפשר עוד לשכנע את אייל שני שהמנה הדוחה שהגשת וכוללת חציל ביותר מדי שמן שריסקת עליו עגבניית שרי היא למעשה זיכרון קדום של רחם, כאן כבר אי אפשר לחרטט. עוגה היא אבסולוטית – תפח או לא תפח. יבש או עסיסי. הצלחה או כישלון.

ובאותו הקשר, קשה להרשים אותנו עם עוגות. אנחנו רואים עשרות תמונות ביום של קאפקייקס אלזה ועוגות מיניונים בשלל קבוצות פייסבוק, טבעי שנגיש מרומים אל מול עוגת גבינה נוזלת עם ציפוי ירוק במרקם נזלתי. המתמודדים בתכנית לא מתמודדים רק זה נגד זה, אלא גם מול צבא האמהות המשקיעות. ואותן כבר יהיה להם הרבה יותר קשה לנצח.

בצק סוכר זה החומר הכי נטול קלאס שקיים בטבע. זה המירי רגב של הדברים המתוקים. בואו נחדול.

הדר סיימון
דווקא נראית סבבה קרין גורן | צילום: חגי אביבי

המאבק הפמיניסטי הגדול של זמננו:

תנו לי להצטלם למגזין גברים באופן מחפצן למרות שאני לא דוגמנית אלא שמנה כל כך שעוד שנייה פונים אלי מהעונה הבאה של הישרדות! שוויון אמיתי הוא להבין שיופי מגיע בכל מיני גדלים, כלומר גם במידה 36 וגם במידה 38!

תגובת בלייזר: בסדר סבבה בואי.

למה הפסקנו לשתף בפייסבוק? בגלל פייסבוק

אנשים משתפים פחות דברים אישיים בפייסבוק. איזה מזל, באמת. יש ימים שבהם הפיד נראה כמו אודישנים ל"מחוברים", רק של אנשים שאנחנו לא באמת מכירים ולא מעניינים אותנו. כלומר כמו אודישנים "למחוברים". ולמרות שאפשר רק לברך על המגמה, בואו ננסה לפענח את הסיבות:

בקרוב: כפתור חדש לרשת החברתית
שלום, אנחנו יודעים עליכם הכל. ביי | צילום: freepik
יש לנו יותר מדי חברים. חלקם חברים של חברים, מחלקם קנינו ארון יד שנייה וחלקם הם קולגות שעזבו לפני שלוש שנים ועדיין צצים בפיד. הריבוי הזה גורם לנו להיות זהירים יותר, ובצדק. אוזניים לוול. עבור האדם הממוצע, להעלות סטטוס זה כבר סתם לצעוק ברחוב, ואת זה אנחנו משתדלים לא לעשות.

נמאס לנו לריב כל הזמן. קטטות פייסבוק אמנם היו פעילות הפנאי האהובה עלינו בשנים 2013-2014, אבל מאז קצת מיצינו. קיתונות הביקורת שחוטפים במדיום, מהסוג שעלול מהר מאוד להסלים לכדי שיימינג, גורם לנו לצנזורה עצמית די מפותחת. כתוצאה מכך, בהנחה שאתם לא טרולי רשת מקצועיים הכמהים לצומי, הגיוני שפייסבוק יהפוך לבמה הממלכתית יותר. את החרא האמיתי נשמור לוואטסאפ, לפייס נעלה מם. גם ככה פייסבוק הוא הדמות השקרית והייצוגית שלנו, וואטסאפ זה התת מודע הדוחה והמסריח של כולנו.

ובסופו של דבר, אמנם הדיון בפרטיות הוא קצת דאונרי, אבל אין איך לברוח ממנו. אנחנו שוקלים להיכנס להריון ועוד לא סיפרנו לאף אחד – הוול שלנו כבר מלא בפרסומות לעריסות ומבצעי טיטולים. גיגלנו פעם אחת "טבעות אירוסין במבצע" – מיד יצופו לנו פרסומות לסלוני כלות וגני אירועים. הוספת איש קשר לטלפון – מיד פייסבוק מציע לך אותו כחבר. התכתבת בוואטסאפ (ששייכת לפייסבוק) בנושא מסויים – הוא מיד מטורגט לפרסומות בפיד. וזאת לא תחושה נעימה, כל היום אנחנו מסתובבים במעין דה ז'ה וו אחד גדול ומוזר שבו הכל נראה לנו מוכר, כי הכל באמת מוכר. זה נשמע קצת רדוף, אבל אתה לא פרנואידי אם כולם באמת רודפים אחריך כדי למכור לך חרא. פייסבוק יודעים עלינו הכל, באמת הכל, טבעי שאת המעט שנשאר לנו לא מתחשק לשחרר כל כך בקלות.

אין תמונה
צאו לדרך!

המירוץ למיליון עונת "צל של אמת", הזוגות המתחרים:

א"ק ו-א"ח

אלקנה לייסט ורביב דרוקר

עורכי הדין שפיגל

לילוש ונופר

אולגה ורומן

שי מיקה ודודו

(על לא דבר!)

מבצע ברגר קינג
עוד סיבה לצאת לקצונה

ויצים

ברגר קינג מציעה חינמים לכל מי שמגיע לסניף הקרייה עם קצין. חוגר של צבא האמת תופס?

אגב אם מביאים רב סרן מקבלים וופר, אם מביאים אלוף משנה מקבלים דאבל וופר ואם מביאים את החייל שירה במחבל מנוטרל מקבלים ארוחות חינם לכל החיים.

ואצלנו ברמת החייל, מי שבא עם קופסת אוכל שהביא מהבית מקבל במקומה בחינם ארוחת וופר. מספר תהיות – האם הם אחראים להחזיר לאמא את הקופסה? או לפחות להביא לה כתר? ומה קורה לאוכל מהבית? ואם באים עם אוכל מהבית וגם עם קצין, הם יסכימו לשדרג לנו לבראסרי?