פייק או לא פייק? נכון לכתיבת שורות אלו, יכול מאוד להיות שפייק. הגיוני, התכתובת אמינה בערך כמו כריזת האוטובוס "המערכת זיהתה כי מספר נוסעים לא שילמו על הנסיעה". מצד שני, גורמים שונים ברשתות טענו לאורך היממות האחרונות שהסיפור אומת.
הסיפור הוא כמובן תכתובת וואטסאפ בין שתי אמהות: האחת עורכת לביתה יום הולדת ב-9,500 שקל, ומודיעה לאם השנייה שבתה לא מוזמנת ליום ההולדת כי היא מביאה מתנות קטנות מדי. כמה קטנות? גיפט קארד בגובה 50 שקל זה קטן, מסתבר. התכתובת עלתה בקבוצת הפייסבוק בעלת השם הניואנסי "משמחים ילדים רעבים" ומיד התפוצצה באלפי לייקים, שיתופים ותרומות למען הילדה המנודה. אייטמים באתרי חדשות וברשתות עלו וכללו שיחות עם אמה של הילדה המנודה. בשום שלב לא הוסגרה האם המביישת, אם היא בכלל קיימת.
מלכתחילה היה שם משהו מפוקפק. התכתובת מרגישה כמו משל נטול סאבטקסט על האם העשירה והאם הענייה. מי מדברת ככה? זה כל כך קרואלה דה ויל שזה כבר מרגיש עדנה קרנבל. ובכלל, מי מוציאה כל כך הרבה כסף על יום הולדת? וממתי 50 שקל הם לא מתנה ראויה? רק חסר שהאם העשירה תעלה סרטון טיקטוק "אני אמא נובורישית, ברור שאני לא מזמינה ילדות עניות ליום ההולדת. אני אמא נובורישית, ברור שאני אכתוב בוואטסאפ 'יסביר' ולא 'אסביר'".
ונכון שתרבות השופוני ומסיבות באלפי שקלים זה מאוד ישראלי, אבל לא להזמין? ועוד ילד? על מתנה? זה דווקא מאוד לא מאפיין ישראלים, אנחנו אומה של רוחב לב ומדינה שחונכה על ברכי "ילד מטריה" ואלף עונות חרם של "האח הגדול". ובכלל, נובורישיות לרוב מגיעה גם עם לארג'יות מסוימת, לפחות כלפי חוץ. התכתובת הזאת מרגישה פייקית בעיקר בגלל שיש בה המון דברים שאנשים אולי חושבים, אבל לא אף אחד לא באמת אומר.
כל מי שערך חתונה או בר מצווה בחייו מכיר את החישובים על מי הביא כמה ומי תמיד מתקמצן, את הרשימות שעושים כדי להחזיר אחר כך בדיוק את הסכום שקיבלנו, את הטינופים הקטנים, הזוגיים או הפנים-משפחתיים על הקמצן התורן. אבל כל זה תמיד נעשה מתחת לפני השטח. קיימת שכבה - שתמיד נראתה לנו מאוד יציבה - של תרבות, של נימוס, של מודעות לכך שמחשבה מסוימת היא מגעילה ולכן נחשוב אותה בלי להגיד אותה. בתכתובת הזאת אין את שכבת המודעות הזאת, הבהמיות מוחלטת.
ומצד שני, הבהמיות פה כבר כל כך מוחלטת שמי אמר שתכתובת כזו לא יכולה להתקיים? אם נזלוג לרגע למציאות המאוד לא פייקית - מספיק לראות ריב בין טלי גוטליב לדודי אמסלם כדי להבין את זה. או את האופן שבו אנשים מדברים על ואל משפחות של חטופים, יש יותר בהמי מזה? יכול להיות ששכבת התרבות נמסה מזמן? יכול להיות שהמציאות כל כך מגעילה, שלחשוב שתכתובת שכזו בין שתי אמהות לא יכולה להתקיים זה פשוט תמים, מיושן, חשיבה של 6 באוקטובר?
אמיתית או לא, די ברור למה הפוסט הזה הפך לוויראלי. יש בו את כל הדברים שמפעילים אותנו - ילדים מוחרמים, קרב מעמדות, עשירים מרושעים וחוסר צדק מובהק. גם התגובה המוגזמת די אופיינית לנו. סערה כללית, יממה מלאת אמוציות, גינויים ואייטמים חדשותיים, שכוללת גם התגייסות כלכלית שמגיעה לכדי תרומות של עשרות אלפי שקלים לאם שבוישה. הגיוני, אין כמו המון כסף כדי להוכיח את הטענה שכסף זה לא העיקר.
אגב, מלכתחילה הפוסט הזה לא היה אמור להוביל להיסטריית תרומות. הרי לא תוארה בו משפחה ענייה שסובלת מחוסר ביטחון תזונתי, אלא משפחה במצב כלכלי לא להיט - כמו רובנו, שחושבת שמתנה על סך חמישים שקלים היא ממש סבבה - כמו רובנו. לאסוף לה כמעט 100 אלף שקל, זה להחליט שכל הסיפור הזה הוא על עניים ועשירים ולא על מה שהוא באמת: אנשים דוחים מול אנשים פחות דוחים.
ויכול להיות שהסערה העצומה הזאת קשורה גם לתקופה, לימים האיומים שאנחנו עוברים. סוף סוף היה משהו שאפשר להתאחד סביבו, סיפור שבו הרעים והטובים מובהקים. בניגוד למציאות, שהעמידה אותנו בסיטואציה שבה העולם חושב שאנחנו הרעים ואנחנו לא מצליחים להוכיח שאנחנו בעצם בסדר. ובכלל - כל הקונספט של רע, טוב, חלש וחזק הפך לעמום ומעורפל בחודשים האלו, אז נזקקנו לאיזו פרשייה שהכל בה נורא ברור והתמונה בה איננה מורכבת. אמיתי או לא, העיקר שלרגע קטן וחולף משהו היה לנו סוף סוף ברור, הייתה דעה נכונה אחת, היה נכון ולא נכון.