שישה אסירים ביטחוניים נמלטו השבוע מכלא גלבוע. בניגוד אליהם, איש מאיתנו לא נמלט מווריאציה על בדיחות "חומות של תקווה". וזה בסדר, הגיוני, אנחנו אולי מדינה מפוצלת, משוסעת ועל סיפה של מלחמת אחים תמידית, אבל מאוחדים על ידי עולם תרבותי משותף שכולל את אותם רפרנסים שחוקים.
וזה סיפור באמת מדהים, אפילו יחסית לשבוע הסיפורים המדהימים שאירע במדינה והרגיש כמו ספיישל נטפליקס בישראל, וייב אמריקאי מופרע שהשתלט עלינו וכלל: בן 60 מחיפה שסחט אישה כדי שתשדוד את הבנק שבו היא עובדת, בן 16 שהרג פדופיל ולקינוח - ניתוח להפרדת תאומות סיאמיות שהתבצע בסורוקה ולא, כמקובל, באייטם היקס מהודו. אין מה לעשות. הגבולות סוגרים עלינו, אפילו ליוון צריך לחפור מערה ומה שקורה כשכולאים אותנו במדינה ביחד בצפיפות, זה שאנחנו מיטרללים מספיק כדי להפוך לחו"ל.
אבל אנחנו כאן בשביל האסירים הביטחוניים שנמלטו ומילאו את ליבנו בהתרגשות, בהלה וחרדה. חרדה בעיקר בגלל גודל המחילה שדרכה נמלטו, נקיק צר שבו זחלו כמה עשרות מטרים עד לחופש המיוחל ושרובנו היינו חוטפים בו את התקף החרדה הקלאוסטרופובי והחונק שהיה מביא למותנו. תמונות הפתח הזערורי שממנו זחלו האסירים הפכו לשלל ממים, גם אם בעיקר גרמו לנו לתהות כמה צרות כתפיו של זביידי. כאילו, תארו לכם אסיר מעט יותר רחב, איזה מלחיץ זה היה להיתקע שם מאחורי זדורוב.
את מיעוט הבריחות מהכלא אפשר לייחס ל"חוסר אונים נרכש": הפרט מאמין שהשליטה אינה בידיו, ולכן הוא אפילו לא מנסה. כמו פילי קרקס שגדלו קשורים ליתד קטנה, ובבגרותם כבר יש להם מספיק כוח לעקור אותה - אבל הם לא מנסים
מהר מאוד התברר גודל המחדל: החפירה התנהלה במשך שבועות מתחת לאפם של הסוהרים, הבריחה התגלתה רק כעבור שעות, לא היה שום מידע מודיעיני מקדים, הכלא היה פתוח לשיחות טלפון כי מערכת החסימה הסלולרית לא הופעלה בו, מנהרה דומה נחפרה כבר ב-2014 ובמקום לחסום את הפיר הציבו מעליו לבנה. זביידי ביקש לפני כן לעבור תא כדי להיות עם אסיר אחר (שעמו נמלט) ואיש לא חשד, השומרת על המגדל הודתה שישנה רוב הלילה ותכנית הכלא הייתה זמינה לכל אחד שחשק בה באתר של חברת האדריכלים שתכננה אותו. כאילו, חסר רק שלכל אסיר היה מפתח אישי לתא ואת האפשרות לעלות על שאטל מדי שעה עגולה מפתח הכלא.
איזה פדיחה. הסרט על הפרשה הזאת לא יהיה דומה ל"חומות של תקווה", אולי דומה יותר למשהו של וויל פארל. ליחסי הציבור של הכלא לא הועילה העובדה שעכשיו כולנו יודעים שנציבת שירות בתי הסוהר היא רב גונדר קטי פרי ולכן מחפשים בספוטיפיי שירים של קייטי פרי על בריחה, המתקדמים גם מנסים לשלב אותה בממים עם האשטאג Free בריטני.
אז בעצם מתברר שהעובדה שלא מתרחשות יותר בריחות היא זו שמדהימה. ניתן אולי לייחס אותה למצב פסיכולוגי שמכונה "חוסר אונים נרכש" – הפרט מאמין שאין בידיו את השליטה לשנות את מצבו, ולכן הוא אפילו לא מנסה. חוסר אונים נרכש אופייני גם לבני אדם וגם לבעלי חיים, הדוגמה המפורסמת היא סיפור על פילי הקרקס שמינקותם גדלו קשורים ליתד קטנה, ובבגרותם כבר יש להם מספיק כוח על מנת לעקור אותה מהאדמה ולצאת לחופשי - אבל הם אפילו לא מנסים כי כבר הוטמעה בהם תחושת חוסר האונים והיכולת. עד שיגיע הזביידי של הפילים כמובן, אם כי הוא ככל הנראה לא יצליח לעבור במנהרה ההיא.
עושה רושם שגם הבריחה מכלא גלבוע היא אותה יתד קטנה יתר על המידה שאיש לא מנסה לעקור, למרות שככל הנראה כל אחד יכול. למעשה, מדובר בסיפור מרומם ומלא תקווה על הרוח האנושית, כאילו, אם הוא לא היה כולל מחבלים שבורחים מהכלא שאמור להגן עלינו מפניהם.
בלב ליבה של הפרשה הזו מתקיים דיסוננס נפשי אנושי - תוכנתנו על ידי הוליווד ולכן אנחנו רגילים להיות בעד אנשים שנמלטים מהכלא. זה ממלא אותנו התלהבות כי אנחנו אוטומטית נגד הממסד וכי בסרטים, אסירים שנמלטים הם לרוב קורבנות חפים מפשע של מערכות גדולות ומושחתות מהם. פשוט, לא במקרה הזה. הפעם מדובר באנשים מפחידים ורצחניים, ואנחנו מוצאים את עצמנו מרותקים לפרשה שאין לנו עם מי להזדהות בה. הנמלטים מסוכנים, המערכת אטומה ומטומטמת, בהתחשב בפוטנציאל הרגשי זה פשוט בזבוז.
יש לא מעט סיבות להיות משולהבים מהפרשה הזאת, אבל אין ספק שאחת מהן היא המפגש הזה בין היסודות ההוליוודיים לקרקע הישראלית. מנהרות ובריחה מהכלא זה לא סיפור ישראלי, זו קלישאה ניקולס קייג'ית או סרט של "משימה בלתי אפשרית", פשוט עם מחדלים ופארטצ'יות שמאפשרים אותה די בקלות. לא מזימה מתוחכמת שתוכננה שנים על ידי מערכת קעקועים סבוכה שמסווה את מפת תעלות האיוורור של מתקן גלבוע, אלא מהלך פשוט, על סף הדבילי, שהסתדר עם ערכי החפיפניקיות וליבת ה"יהיה בסדר" שלנו. המעשה עצמו הוא הוליוודי, אבל החאפריות? היא כבר ישראלית לגמרי.