לפני כחצי שנה הרכבנו ב-mako תרבות את דירוג סרטי האנימציה הטובים ביותר של דיסני, והויכוח הסוער על המקום הראשון כמעט שיצר קרעים במערכת. מצאתי את עצמי מגן כמעט לבדי על כבודו של "מלך האריות", הבחירה המתבקשת למקום הראשון, שלא נאמר הבחירה הראויה היחידה. הפסדתי בקרב, היצירה המושלמת והאפית שהשפיעה עלינו כל כך בילדות הפסידה בנקודות ל"אלאדין", סרט פרוע ומשוחרר בהרבה, אבל מעט מפוזר והרבה יותר מינורי. בצפייה בלייב אקשן של "מלך האריות", הבנתי פתאום את כל ההתנגדויות שהעלו חברי למערכת - הוא רציני מדי, קודר מדי, הסרט כובש אבל העלילה לא ממש סוחפת (חלק אפילו אמרו משעממת) ומעל לכל, זה פשוט לא סרט מספיק מהנה.

מחפשים סרט מהנה להמשך השבוע? לחצו כאן

שיהיה ברור, אין ספק שחברי למערכת טעו בקשר לגרסה המקורית, אבל המעבר מהאנימציה הנאיבית למציאות (גם אם מדומה) הדגיש את כל התכונות הרעות של המקור עד שהן הפכו לבעיות של ממש. הסרט המקורי היה קודר מאוד, שיחק על הגבול הנסבל של סרט ילדים והצליח לחלץ ממנו חוויה עמוקה ומשמעותית. בגרסה החדשה, הגבול נשאר הרחק מאחור. הוא כבד וקשה, העלילה נשארה בדיוק אותו הדבר, אבל במקום ציורים נקיים אנחנו מקבלים את גרסת המציאות המלוכלכת. סקאר הוא אריה מצולק וצנום שסובל מבעיות עור, פומבה הוא חזיר יבלות מצחין עם פלומות לא אסתטיות, הצבועים פצועים ומטונפים והסיפור הקשה יוצר מועקה אמיתית לאורך חלקים ניכרים מהסרט. כנראה שאין דרך להתחמק מזה, גרסה מציאותית של "מלך האריות" בהכרח תהיה קשה מדי, בוודאי לילדים.

לטוב ולרע, יוצרי הסרט ואמני ההדמיה הממוחשבת עשו עבודה מעולה ביצירת תחושת המציאות. זה נראה כמו סרט נשיונל ג'יאוגרפיק עם חיות שיודעות לדבר. הסוואנה סוואנה, האריות אריות, החיפושיות והתולעים, הצבועים והזברות, הכל נראה אמיתי להפליא. ברגע הראשון, בפתיחה האופטימית עם "גלגל החיים", זה אפילו מרגש, התחושה היא שהאגדה קמה לחיים חזקה מאי פעם. אבל ברגע שהעלילה מתחילה, מתבהרת הבעייתיות במהלך - המציאותיות פוגעת בתמימות הנאיבית ובעיקר בהאנשה של הדמויות, שהיא מקור כוחה של הגרסה המקורית. 

באופן מוזר, קשה יותר להוציא הבעות פנים מגור אריות אמיתי מאשר מציור. אנימציה יכולה לשלב מאפיינים אנושיים בהבעות, אריה אמיתי הוא פשוט אריה. סימבה המקורי לא היה רק גור, הוא היה גם ילד במידה רבה. ברגע שהוא קיבל חיים, הקול האנושי מאבד מהשפעתו והמאזניים מוטים לכיוון החייתיות. סימבה בגרסת הלייב אקשן פחות נכנס ללב, הוא אמנם מרגש מאוד אבל קשה להזדהות איתו. בשביל החיות שלא התברכו במתיקות הטבעית של החתוליים, מדובר במכה אנושה. פומבה כאמור הופך לאתנחתא קומית יעילה אבל נטולת חן ונועם, סקאר והצבועים מפחידים מדי והחרקים הופכים מציורים צבעוניים ונעימים.... ובכן, לג'וקים.

מה שנפגע יותר מכל מהנחיתה לקרקע המציאות היא העלילה, שמתגלה לא רק כרצינית מדי אלא גם כדלה במידה מפתיעה. הסרט נפתח באקספוזיציה ארוכה מאוד שבונה את דמותו של סימבה ואת יחסיו עם אביו מופאסה. אבל אחרי האירוע המשמעותי שמניע את עלילת הסרט (הרצח של מופאסה), הוא מדלג במהירות בין התחנות הבאות עד לפתרון בסיום. סימבה בורח, האקונה מטטה, קופצים בזמן, נלה מופיעה והופ, חוזרים לכבוש מחדש את צוק התקווה. מה שעבד במקור, מרגיש פה כמו מבנה משובש, כשהפתיחה ארוכה מדי וכל מה שמגיע אחריה מתנדף בלי שהספקנו ליהנות מהדרך.

מלך האריות
חזיר יבלות עם פלומות לא אסתטיות. תודה דיסני | צילום: יחסי ציבור

"מלך האריות" 2019 שואב אותך פנימה, אבל לא סוחף אותך להרפתקה מסעירה. החלקים הכיפיים בסרט מרגישים מודבקים על ציר מרכזי כבד ורציני. זאזו ובעיקר טימון ופומבה הצילו את המקור מרצינות יתר, אבל העיבוד המחודש מעלה את רמת הרצינות עד שהם מרגישים כמעט כמו נטע זר. ב"אלאדין", הג'יני הוא חלק מרכזי בסיפור ומלווה את אלאדין לאורך רוב העלילה. טימון ופומבה לעומתו הם רק תחנה בדרך. הם מצחיקים מאוד (גם זאזו), אבל זה מעט מדי ומאוחר מדי. גם השירים, רגעים מעולים וסוחפים בפני עצמם, מרגישים מעט תלושים בתוך המהלך המרכזי של הסרט ולא מצליחים להקליל אותו.

יצירה כמו "מלך האריות", שמבוססת על המלט ובהתאם מתעסקת ברצח אב ובדיכאון קיומי, הייתה צריכה כל טיפת תמימות שהאנימציה הצבעונית סיפקה. הדרמטיות של הסיפור הייתה נוכחת, אבל כל מה שמסביב ריכך והפך אותה לניתנת לעיכול. המעבר מאנימציה לחיות בשר ודם הפכה את כל העסק לעגום וקודר מדי, אפילו מעיק. זה סרט מרשים ויפה, הנוסטלגיה עובדת, אתה בוכה וצוחק ברגעים הנכונים, אבל כשהאורות עולים באולם, אי אפשר להתחמק מהתחושה שכל החוויה לא הייתה כל כך כיפית. נשארנו עם סרט ילדים שלא מתאים לילדים, ולא ממש מהנה גם למבוגרים. הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות, ובמקרה של "מלך האריות", אינספור מעצבים ואנשי הדמיה ממוחשבת טובים ומוכשרים ריצפו לנו יפה יפה את כל הדרך היישר לדיכאון.