חבר'ה, די. צחקנו, נהנינו, קנינו לילדות שלנו שמלה של בל, עכשיו הגיע הזמן להפסיק. בשנים האחרונות נראה שאיזה פסיכופת בדיסני קיבל מחשב ליומולדת ומאז הוא חייב לבדוק איך כל סרטי האנימציה לדורותיהם נראים ב-CGI, כמו שפעם היינו נכנסים לטאמבלרים של גרפיקאים לראות איך הם עשו להומר סימפסון טקסטורה ריאליסטית. והאמת, דמבו הממוחשב נראה לא פחות דוחה מהעין הענקית והצמיגית של הומר. פיל מעוות עם איפור של הג'וקר? תודה על הטראומה, מתוקים.
סיפורים חדשים זה ללוזרים, דיסני באובסס של למחזר. ולא סתם למחזר, לעשות "גרסאות לייב אקשן" – צירוף המילים הכי מדכא בתולדות הקולנוע – לסרטיה המצוירים האהובים: "סינדרלה" ו"ספר הג'ונגל" שעוד איכשהו התרחקו קצת מהמקור, "היפה והחיה" שהיה כמעט אחד לאחד ובקרוב "דמבו", "מלך האריות", "אלאדין", "מולאן" ו"בת הים הקטנה", ואין סיבה שלא נראה בשנים הבאות חתולים מקריפים עם סקסופון גונחים בחושניות שכל אחד רוצה להיות חתול. כי הפסיכופת עם המחשב לא יעצור עד שתקנו לו ליומולדת קורקינט חשמלי והוא יחליף תחביב.
יש משהו מעצבן ברימייקים האלה, ולא רק כי הם פתרונות עצלניים של ישיבת תסריט באחת בלילה, מסחטות כסף אוטומטיות. אפשר גם להבליג על הנסיונות המגושמים להחדיר תובנות פי.סי. בשקל ליצירות ישנות, כמו להוסיף ל"אלאדין" דמויות נשיות או להוציא מהארון את העוזר של גסטון. לא, הבעיה האמיתית של גרסאות הלייב אקשן, להלן גל"א, היא בהבנת המהות של האנימציה. המהות של הסרט המצויר.
סוף סוף אריה אמיתי
תסתכלו רגע על סימבה של 1995, מימין. הוא מצויר, הוא קריקטורי, הוא לא אמיתי. עכשיו תסתכלו על סימבה מהגל"א החדש, בצד שמאל של התמונה. הוא מציאותי יותר. משוכלל יותר. הפרווה שלו מוחשית ממש. החיים עצמם, מה שנקרא.
אבל עם מי אתם יותר מזדהים?
או יודעים מה, עזבו את החיה הריאליסטית מול המצוירת, תראו את הפמוט לומייר מ"היפה והחיה" – בשתי הגרסאות, מדובר בחפץ מונפש. מימין לומייר המצויר, משמאל – הממוחשב, מיטב הטכנולוגיה הפיחה בו חיים כדי שנוכל להאמין בכך שאקססורי מנחושת יודע לדבר, לזוז ולהרגיש ממש כמונו.
ובכל זאת, למי יש יותר אישיות?
המוטיבציה לשחזר את "מלך האריות" בגל"א – חוץ מלעשות טריליון כסף – היא כביכול, "עכשיו נהפוך לכם את זה לאמיתי. עכשיו יש לנו את הטכנולוגיה". אבל אנימציה אף פעם לא הייתה פשרה טכנולוגית, לא המציאו את המדיום כי זאת הייתה הדרך היחידה לגרום לברווז עם חולצת מלחים לעשות פיקניק עם עכבר במכנסיים. היא אמנות בפני עצמה, ויש לה שפה רגשית משל עצמה. מה שיצחיק אותנו באנימציה לאו דווקא יצחיק אותנו בלייב אקשן, ומי שראה פעם זאב ערבות אמיתי נופל לתוך תהום יודע. מה שחמוד בגרסה מצוירת של "היפה והחיה" יוצא קריפי לאללה כשספה עם עיניים קורצת אלייך באפלולית.
אבל הקטע הכי מוזר הוא, שלפעמים הסרט המצויר מרגיש לנו דווקא יותר "אמיתי" מהסרט הריאליסטי. היינו חושבים ששחקן בשר ודם שמגלם את אלאדין יגרום לנו להזדהות איתו יותר מאשר בחור מצויר שהפרצוף שלו הוא שתי עיניים וחמישה קווים, אבל לא. ראש מחלקת אנימציה ב"מנשר" יוני שלמון כתב בזמנו במאמר ב"הפנקס" על ההבדל בין הרהיטים החיים בגרסה המצוירת של "היפה והחיה", לרהיטים בגרסת הגל"א שלה: " כלי הבית בגרסה החדשה מונפשים גם הם באופן ראליסטי ביותר מבחינת החומריות והפיסיקה של הדמויות [...] אך בעוד הדמויות המקוריות היו מצויירות, מעשה ידי אדם, והחיים שלהן היו אמיתיים בעולם בו מתרחש הסיפור, גושי המתכת והעץ המדברים בגרסת 2017 מתנהגים כאילו הם נועדו להרשים אותנו הצופים אך לא יוצרים את התחושה שהם מתקיימים באמת".
וזה נכון לא רק לפמוטים מדברים, אלא גם לדמויות אנושיות. הציור לוכד איזו מהות, איזו אמת, שהחיים מחביאים לפעמים בתוך אלף פרטים אנטומיים. שום שחקן שבעולם לא יצליח להמחיש לנו את מהות הרשע והנכלוליות כמו הדמות המעוותת של ג'פאר ב"אלאדין". ג'פאר הוא קריקטורה מושלמת של רוע: הזקן הפתלתל כנחש, הגבות שיורדות עד אמצע הפרצוף כמעט, ראש הלטאה המארך. אין פרצוף כזה במציאות, ועדיין הוא יחקק בזכרוננו הרבה אחרי שנשכח כבר את הג'פאר האנושי שילהקו לגל"א של "אלאדין".
חוכמת האימוג'י
סקוט מקלאוד כתב בספרו "להבין קומיקס" על ה"קרטוּן", הדמות המצוירת, המופשטת, הקריקטורית. הוא טען שאנחנו מגיבים לדמויות מצוירות לא פחות, ואפילו יותר, מאשר לדימויים ריאליסטיים. לא סתם האימוג'י הפך לכל כך פופולרי: האופן שבו הרגש האנושי מצטצם לכמה קווים פשוטים מאפשר לכולנו להזדהות איתו בקלות. כי ככל שהדמות רחוקה יותר מהמציאות של העולם ש"בחוץ", ככה היא קרובה יותר לעולם ש"בפנים", עולם הרגש. לסמיילי אין על הפרצוף אלף שרירים זעירים וקמטים ונקודות חן להסיח את דעתנו, הוא רגש טהור, אוניברסלי. הוא אנחנו. "כשאתם מסתכלים בתצלום של פנים, אתם רואים בו פנים של מישהו אחר", כתב מקלאוד, "אבל כשאתם נכנסים לעולם הקרטון – אתם רואים את עצמכם".
כי סימבה הוא לא אריה. הוא אנחנו. ולכן אנחנו לא צריכים מיליון שיערות פרווה קטנטנות וריאליסטיות שיושתלו לו במחשב על הפרצוף, את הפרופורציות המושלמות של הגפיים, את הדיוק האנטומי של גלגל העין. כל אלה רק מרחיקים אותנו מהמהות של סימבה, מההזדהות איתו, מהתחושה שאנחנו אלה שבוכים על מופסה או אוכלים חיפושיות עם טימון ופומבה. לא סתם סרטי הלייב אקשן של דיסני לאורך ההיסטוריה הצליחו פחות מהסרטים המצוירים שלהם: דיסני עלתה על הטריק של להגיע ללב דרך הקריקטורה שלו. זה היופי האמיתי של סרטי דיסני: ציור. צבע. קו. הבעה. הכוח של הקרטוּן.
הטכנולוגיה תלך ותשתכלל, ה-CGI יילך וייראה ריאליסטי יותר, ודיסני תעיף לאוויר העולם עוד ועוד סרטים דמיוניים שנראים אמיתיים, אבל תפספס את המהות. אנחנו לא צריכים ריאליזם באגדות שלנו, נקבוביות ושיערות יש לנו כבר בבית. אנחנו רוצים שתבראו לנו את העולם מחדש בציור, שתזקקו לנו אותו לאמת המדויקת של הקו. באמת סחתיין על המחשב החדש שקניתם, אבל בפעם הבאה תבקשו ליומולדת סוודר, ותתחילו לחשוב על אגדות חדשות. מופסה מת, יאללה מלך חדש.
הציטוטים מתוך "להבין קומיקס: האמנות הסמויה מעין" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תרגום: דבי אילון.