נתחיל בשאלה: מה הופך סרט טיסה למוצלח? האם היכולת לעבור בין סצינות בצורה טבעית והגיונית בלבד? אולי האפשרות להשאיר קו מסויים של מתח, גם אם צפוי להחריד, כך שהמוח של הצופה לא ייתקף חרדה בגובה 30 אלף רגל, אך עדיין יעריך אותו כמוצר תרבותי, שלא העליב אותו עד עומק נשמתו? את הקושיות האלה שאלתי את עצמי, תוך כדי בהייה בסרטו החדש של הבמאי הגרמני, שככל הנראה מעולם לא שמעתם עליו, פיליפ שטולזל. הסיבה לכך היא בגלל שבשלב מסוים הבנתי שהאקס-פטריוט היה יכול להיות מהנה הרבה יותר, אילו הייתי מוקף בדיילות ובדרכי לחופשה באירופה. הבעיה היא שבמהלך אותו הזמן ישבתי עדיין באולם הקולנוע, משועמם עד נימי נשמתי.
צופה בית הקולנוע הוא, באורח כמעט פלאי, חכם יותר מכל מי שראשו נמצא אי שם בעננים בדרך לאתר אקזוטי בעולם. מדהים כמה החושים שלנו מתחדדים באפלה של האולם, בניגוד למה שקורה על המסך הקטן הממוקם בראש הכיסא שממול. איכשהו האוזניות המעצבנות האלה עם הספוג המגרד, צרחות התינוקות ואווירת הדחיסות, מצליחים לגרום גם לסרטים הכי מטופשים בעולם להיראות מהנים בצורה כזאת או אחרת. חורים בעלילה יציקו לכם כשאתם באולם, בעוד על המטוס הן יכולות בסך הכל הפסקה מבורכת מהנודניק שיושב לידכם, וממש רוצה לדעת אם אפשר לקחת את חצי המטבוחה שלא פתחתם.
מה שקורה בבלגיה, לא מעניין כלב
אל הסיפור המרתק הזה מצטרפת גם אולגה קורילנקו. היה לה השנה תפקיד טוב בהרבה מזה בסרט "שבעה פסיכופטים", אבל זה בעיקר כי היא מתה שם חמש דקות אחרי שהפציעה לראשונה. באקס-פטריוט אנחנו מקבלים תצוגת משחק קצת יותר נרחבת שלה, וזה לא מחזה נעים לעין. אפשר לציין לטובה את לינה ליברטו, שמגלמת את ביתו של אקהרט, ובתור נערה בת 16 אכן נכנסת היטב לתפקיד של נערה בת 16. הדמות שלה כל כך מטומטמת, מעצבנת, ועושה את כל ההחלטות הלא נכונות, שזה כמעט אמין.
סוף סוף מצאנו פטריוט