המספרים מוכיחים: נשים הן המין הכי מנוצל בהוליווד

התקבלת! עכשיו תתפשטי

כן, שוב הגיע הזמן לדבר על מעמדן של נשים בתעשיית הקולנוע, או שבעצם יותר קל להציג אותו גרפית מאשר לדבר במושגים מעורפלים. את העבודה הזאת עשו באקדמיית לסרטים בניו יורק, שסקרה 500 סרטים מובילים בחמש השנים האחרונות והתמקדה באופן שבו נשים הוצגו בהם. מעבר לנתונים הצפויים (אחוז הנשים שנאלצות להתפשט בסרטים שלהן לעומת גברים, כמות השחקניות שמקבלות תפקידי דיבור) יש כאן גם מגמות מדאיגות. למשל העובדה שאחוז הנשים המועסקות בתעשייה (שאינן שחקניות) לא גדל מאז 1998 ובקטגוריות מסוימת אפילו נרשמה נסיגה. או העובדה שהמרוויחה הגדולה ביותר בקרב נשים (אנג'לינה ג'ולי) לא מגרדת אפילו את המשכורת השנתית של כוכביo סוג ב' כמו ליאם ניסן, או הנתון שקובע כי הקריירה של שחקנים מגיעה לשיאה בגיל 45 בעוד שנשים מסיימות את הדרך בערך בגיל 35. ובכל זאת ההתעוררות הזאת מעודדת כי ככל שהדיבור על התופעה גובר כך גדל גם הסיכוי לשנות אותה. בתקווה שעד 2017 הקולנוע יהיה מקום שוויוני הרבה יותר. 

האורך כן קובע?

לרוג'ר איברט המנוח, מבקר הסרטים המפורסם בעולם, היה כישרון מיוחד לציטוטים מעולים. אחד הגדולים שבהם היה: "אין סרט טוב שהוא ארוך מדי ואין סרט רע שהוא קצר מספיק". יש המון דוגמאות שתומכות בחלק הראשון של המשוואה הזאת: הסנדק (175 דקות), הטוב, הרע והמכוער (181 דקות), רשימת שינדלר (195 דקות), אמדאוס (180 דקות) והיו זמנים באמריקה (229) למשל. בחלק השני יש כל כך הרבה מועמדים "ראויים" עד שכמעט מיותר להתחיל לזרוק שמות. אבל מה לגבי סרטים שנחתו איפשהו באמצע? קחו לדוגמא את הסיפור המופלא של בנג'מין באטן (166 דקות). מצד אחד מועמד ל-13 פרסי אוסקר, מצד שני נחשב בעיני רבים לסרט החלש ביותר שביים דייויד פינצ'ר בקריירה, כשאחת הטענות המרכזיות נגדו היא תחושת ה"מריחה" שנובעת ממנו.

גם בביקורות הסרטים של השנים האחרונות צמד המילים "ארוך מדי" חוזר שוב ושוב. זה קורה בבלוקבאסטרים שנמתחים עד אין קץ כמו הפרש הבודד או הנוקמים, אבל גם בג'אנגו ללא מעצורים ולינקולן האיכותיים יותר. בקיץ האחרון פרסם מגזין Totalfilm רשימה של 50 סרטים ארוכים מדי, בחירה שגרמה להרבה מחלוקת בתעשייה, אבל גם העלתה רשמית את נושא זמן השהייה בקולנוע לדיון ציבורי. אפשר להסתכל על הנקודה הזאת שוב מנקודת המבט המוכרת של הפרעת קשב וההתמכרות לקצב העריכה התזזיתי של הקולנוע המודרני, אבל אפשר גם לבחון אותה כסוג של התפתחות באמנות הקולנוע: בניגוד לעבר, במאי טוב ב-2013 הוא מי שיודע להעביר את הצופים חוויה מורכבת בפרק זמן קצר יחסית. אפשר לקרוא לזה תכליתיות. טום הופר עשה את זה בנאום המלך (118 דקות), מישל האזנביצ'יוס בארטיסט (100 דקות) ובן אפלק בארגו (120 דקות). והשנה? כוח משיכה (90 דקות) והזאב מוול סטריט (179 דקות) הולכים ראש בראש. עוד הזדמנות לבחון אם משוואת הזמן באמת רלוונטית.

שוברי קופות

כאילו שהיו חסרים לכם שיאים של "משחקי הרעב":התלקחות", אז הנה, קבלו עוד אחד. שבוע חג ההודיה האריך את שלושת ימי הסופ"ש הרגילים לחמישה ואפשר לשובר הקופות להתמודד עם שיא הכנסות החג שהיה שייך ל"הארי פוטר ואבן החכמים" עם 82 מיליון. הדגש הוא על היה כי מעתה הוא עומד על 110 מיליון ושייך לקטניס, פיטה ושאר הילדים הלוחמים, שסוגרים סופ"ש שני בפסגה עם פער ניכר על היתר. סך ההכנסות העולמי יחצה כנראה השבוע את רף 500 המיליון בתוך 10 ימים בלבד. לזה קוראים היסטריה.

היסטרי לא פחות הוא ההישג של המקום השני השבוע בטבלה. "לשבור את הקרח" התלת ממדי של דיסני נראה כמו הרפתקה מסוכנת עם תג מחיר של 150 מיליון דולר, אבל 90 מיליון הדולר שגרף הסרט בחמשת ימי החג בצפון אמריקה בלבד הם סיבה טובה לחייך עבור ראשי האולפנים. מי שיחייך הרבה פחות בתקופה הקרובה הוא ספייק לי ש"שבעה צעדים" שלו הגיע רק למקום ה-17 בטבלה. אמנם מדובר בתפוצה מצומצמת יחסית (583 אולמות), אבל הביקורות החלשות וחוסר ההתלהבות הכללית מסמנות אותו כעוד מועמד לרשימת המאכזבים הגדולים של 2013.

הטוב, הרע והמכוער

הטוב: הטריילר הראשון ל"אינטר-סטלר"  של כריסטופר נולאן, אולי מי שיהיה "כוח משיכה" של 2014, יופיע בהקרנת הבכורה של "ההוביט 2".

הרע: הפינה שהופכת לשמורה בקביעות לטריילרים של "נימפומנית". הפעם מדובר בטיזר שנועד לדבר אחד בלבד: להראות לכם שהמצלמה של לארס פון טרייר יודע לרדת נמוך. מאד נמוך. (ולא, לא יהיה כאן לינק)

המכוער: החשיפה המזוויעה על ההפקרה של בעלי חיים על הסט של סרטים הוליוודיים שמגיעה דווקא מהגוף שאמור לשמור עליהן. עוד הוכחה שהולכים על שתיים יכולים להיות מסוכנים הרבה יותר מכל טורף בטבע.

>> בואו לפייסבוק שלנו

• עושה סצנות
• רוג'ר איברט