אומנים צרפתים אוהבים להיות הילדים הרעים של התחום שלהם, אבל שמה של וירז'יני דפנט הולך לפניה. יצירתה הראשונה הייתה "בז מואה" ("זיין אותי"), רומן על שתי עובדות תעשיית המין שיוצאות למסע נקמה מדמם וחסר עכבות. השערורייה שעורר רק התגברה כשדפנט עיבדה אותו לסרט בבימויה, עם תועפות של אלימות גרפית ומיניות מפורשת שזיכו אותו בשלל צנזורות. "בז מואה" לא נולד מנותק מהקשר: דפנט עצמה הייתה קורבן של אונס קבוצתי כשהייתה בת 17, ובמהלך חייה הספיקה גם לעבוד בתעשיית המין ולהיות חסרת בית.

מאז דפנט גדלה להיות אחת הסופרות הבולטות בצרפת של ימינו - רק בשנה שעברה תורגם לעברית "סיפורו של ורנון סובוטקס", כרך ראשון בטרילוגיה המלא בניבולי פה, בסמים, בגזענות ובשאר גועל נפש שהספרות העכשווית עושה ממנו מטעמים. אז כשהיא כותבת ספר על metoo, הציפייה היא לרומן ציני, נשכני, מטונף, אכזרי אפילו. מה רבה ההפתעה כשהוא מתברר כיצירה מלאת רוך וחמלה.

המטרידן שלנו הוא אוסקר, סופר בתחילת שנות ה-40 לחייו, טיפוס גרום ולוזרי למדי שטוב בשני דברים: לכתוב ולהתמסטל. המוטרדת: זואה קטאנה, היחצ"נית של ספרו הראשון, שבה היה מאוהב באופן אובססיבי. השנים עברו, וזואה שחייה סטו ממסלולם הפכה למחברת של בלוג פמיניסטי חוצב להבות. כשהיא מחליטה להאשים את אוסקר בפומבי במסכת הטרדות, הוא מוצא את עצמו מבוטל מכל כיוון.

המנוע הראשוני של הרומן הוא לא ההטרדה של אוסקר, אלא מעשה מטומטם קטן הרבה יותר: ציוץ מעליב שכתב על רבקה, שחקנית מפורסמת שהייתה חלומו של גבר, וכיום עדיין משמרת את כישרונה ושנינותה - אולם כאישה בת 50, היא כבר לא נראית כמו בימים עברו, והתפקידים שמוצעים לה נראים בהתאם. אוסקר, שגדל על סרטיה, נחרד לגלות שכיום היא "צפרדע קמוטה". הצפרדע הקמוטה, בתורה, נחרדת לגלות שכלומניק אחד רצה לקבל עוד כמה דקות תהילה על חשבונה, ושולחת לו מייל תגובה קצר ותוקפני. כשמתברר שהשניים גדלו באותה שכונה ומכירים מילדות מתפתחת ביניהם התכתבות ארוכה, והעוינות ההתחלתית הופכת להבנה הדדית.

רומן מכתבים הוא סוגה מביכה מעט, בייחוד בתקופתנו. אם המכתבים של אוסקר ורבקה מתייחסים ישירות זה לזה, הדבר מרגיש מאולץ; אם לא, הצורה הספרותית עצמה מרגישה מאולצת. גם התהליך הרגשי ההתחלתי של הספר - תוקפנות שבכל זאת טמונה בה סקרנות להמשיך להתכתב - צפוי וברור כבר מהעמוד הראשון. משפטים כמו "תגיד לי, אין לך חברים לדבר איתם? עוד לא הספקתי לשאול אותך מה שלום אחותך, ואתה כבר שולח לי את כל הביוגרפיה שלה" (ע' 14), שנועדו להקנות אמינות להתכתבות ארוכה מדי ורהוטה מדי, מרגישים פחות כמו בחירה ספרותית ויותר כמו מחיר שיש לשלם.

מזל שמהר מאוד שוכחים מזה, כי הכתיבה מלאת התנופה של דפנט סוחפת את הקורא הלאה, וההתכתבות הופכת ברובה למעין רצף של מניפסטים קצרים וממגנטים. הטונים של אוסקר ושל רבקה לא שונים במיוחד זה מזה, אבל זה נסלח כשהכתיבה משובחת כל כך. לדפנט יש חוש מוזיקלי מושחז שהופך כל יחידה מהספר לשלמה בפני עצמה - ברמת המכתב, ברמת הפסקה וגם ברמת המשפט הבודד. המחויבות הבלתי מתפשרת שלה לאיכות הזו הופכת את הקריאה לתענוג גם בלי קשר לתוכן.

והתוכן עצמו, כך מתברר, רחוק מלהתעסק רק ב-metoo. את ההתכתבויות של אוסקר ורבקה קוטע מדי פעם פוסט מהבלוג של זואה, היחצ"נית שהוטרדה. דמותה מספקת שבירה מרעננת לטון לוחמני ופוליטי יותר, ולעיסוק בפמיניזם ובבריונות בדם רותח וגועש. אוסקר ורבקה, בינתיים, רק הולכים ומתרככים. נוצרת ביניהם מין שותפות המספקת מרחב מוגן להוציא קיטור ולשטוח את דעותיהם על שלל נושאים: חיי משפחה, קריירה, הזדקנות, מגדר, דימוי עצמי, כסף וסמים. בחלק הזה של הרומן הוא מזכיר קצת את ספריה של רייצ'ל קאסק - העלילה נדחקת הצידה בעוד את מרכז הבמה תופסים נאומים השוטחים תפיסות עולם שונות. 

וירז'יני דפנט (צילום: Stephane Cardinale/Corbis via Getty Images)
מסרב לוותר על התקווה לתיקון. דפנט | צילום: Stephane Cardinale/Corbis via Getty Images

כשהעלילה בכל זאת מתחילה להתקדם, הזרז הוא מגפת הקורונה. קצת מתיש לקרוא על המגפה, הטרייה כל כך בזיכרון, בספרות, אבל דפנט עושה בה שימוש חכם לקידום מסען האישי של הדמויות. בנקודה הזו התמה של הרומן משנה מיקוד: מ-metoo לגמילה מהתמכרויות. אוסקר, מתברר, הוא אלכוהוליסט כבד, ורבקה התחילה לעשות סמים בגיל 13 ולא עצרה מאז. הכתיבה של דפנט על הנושא משכנעת ומרתקת, והתהליך שהיא מציגה נוגע ללב.

המערכה האחרונה של הרומן מחזירה אותו לפרשת ההטרדה, עם ההתרחשות הדרמטית שציפינו לה - ובכל זאת במימדים הגיוניים בהתחשב בסדר הגודל של המתואר בספר עד כה. כאן ראוי לציין את הגישה הישירה והאנושית של דפנט לכתיבה על metoo. אוסקר מוצג מההתחלה כמטרידן, ולקורא ברור שיש אמת בהאשמות: בניגוד ל"מסירות" של מרקו מיסירולי, למשל, השאלה היא לא מה בדיוק הוא עשה, אלא מתי בדיוק הוא יודה בכך בפני עצמו. אבל ההפתעה האמיתית היא באפשרות לגאולה שניתנת לו בסוף. עלילות על מטרידנים אוהבות לעשות באפשרות הזו שימוש ציני -למשל סרט האימה המצוין "ברברי", שבו הצופה מובל לחשוב שהמטרידן עבר שינוי אמיתי - רק כדי לחשוף ברגע האחרון שנמר לא יכול להפוך חברבורותיו. דווקא דפנט, קורבן לאונס קבוצתי ופמיניסטית חריפה, מציעה אלטרנטיבה שמכבדת את כל הדמויות, וגם מביעה תקווה בגברים בפרט ובמין האנושי בכלל. 

אם דפנט היא הילדה הרעה של עולם הספרות, "יקירי המנוול" מוכיח שמתחת לפרובוקציות שוכן לב טוב שלא ויתר על אמונה בטוב האדם ובאפשרות לשינוי. היכולת לכתוב רומן שנוגע בכל כך הרבה נושאים טעונים ושיש לו שפע דברים מעניינים לומר עליהם היא מרשימה - אבל מרשימה מכולם היא היכולת להרפות מהציניות ולסיים אותו בטון אופטימי. דפנט חוותה על בשרה כמה העולם יכול להיות נורא, והסירוב שלה לוותר על התקווה לתיקון הוא מרגש עמוקות. 


"יקירי המנוול", דפנט | תרגום: רמה איילון | הוצאת מודן | 246 עמודים | מחיר: 92 שקלים חדשים