במקרה של "סיפורו של ורנון סובוטקס" צריך להתחיל מהסוף: אל תצפו ממנו לגאולה, נחמה או לכל הפחות לפיסת אשליה, ואם אתם פרנקופילים שמחפשים אסקפיזם פריזאי אתם מוזמנים לצפות ב"אמילי בפריז". ברוכים הבאים לצרפת העירומה של המאה ה-21, ברוכות הבאות למראה המזעזעת של כולנו. הספר של וירז’יניי דפנט, שיצא בצרפת ב-2015, יוצא לאור כעת בעברית - ועל רקע התקופה המבעבעת כאן בישראל, היצירה הזו לא רק טובה, היא גם חשובה.
לפני גיל 50, ורנון סובוטקס מושלך מדירתו על ידי ההוצאה לפועל. לאורך רוב חייו הבוגרים הוא התפרנס ממכירת תקליטים בחנות מצליחה בפריז, אבל המהפכה הדיגיטלית הובילה לצמצום המכירות ולסגירת החנות. דמי האבטלה של ורנון הסתיימו, את הפריטים הנדירים שעוד נותרו מהחנות הוא כבר מכר ברשת, וחברו הטוב - ששילם עבורו שכר דירה במשך כמה חודשים - מת ממנת יתר. הוא מבחינתו כבר התרגל לבועה הנעימה והמינימליסטית של האבטלה, אבל הבועה התנפצה וכרגע הוא נטול קורת גג. איך ממשיכים מכאן?
מסתבר שנותרו לוורנון עוד כמה חברים, בעיקר חובבי רוק בהווה או בעבר שפקדו לא מעט את חנותו. הוא פחות בעניין של לספר להם את האמת המדכדכת על חייו, והוא מציג בפניהם גרסה חלופית לפיה הוא גר עכשיו בקנדה, ורק צריך מקום לשים את הראש לכמה לילות. וזה עובד לו, עד שזה כבר לא.
ורנון הוא גבר "מבוקש" בכל המובנים. מבוקש על ידי נשים שהוא פוגש ושמעוניינות במוקדם או במאוחר לשכב איתו, או על ידי חברי העבר שזוכרים אותו כבחור עם קסם שנעים להיות במחיצתו ואף פעם לא מתלונן. וגם, במובן המילולי של המילה, הוא מבוקש על ידי מספר גורמים ששמעו שמועה וכעת הם מעוניינים לחלץ מידיו את הראיונות הגנוזים של אלכס בליץ‘, זמר מפורסם שמת לא מזמן ממנת יתר. בליץ' הוא אותו החבר שמימן את ורנון עד לא מזמן, הותיר אותו נטול תמיכה ונטול בית ועל הדרך הספיק להשאיר בידיו חומרים מצולמים ומבוקשים. המצוקה האישית של ורנון מתפתחת בהמשך הספר לזירת התגוששות של פיות מלוכלכים, שמתחרים ביניהם על מרבצי השנאה.
לאורך הרומן, דרך דמותו של ורנון ודרך יחסיו עם חבריו לשעבר והמפגשים עם דמויות משנה אקסצנטריות, אנחנו נחשפים למשבר גיל ה-50 במלוא עוזו ועליבותו. על הנייר כל אחד מהאנשים שמופיעים בספר מצא איכשהו את מקומו בעולם, אבל כשהם פותחים את הפה - או ברוב הפעמים חושקים שיניים ומהרהרים בשקט - אנחנו מקבלים מונולוגים שוצפים של חבורת דור X מפוצצי רגשות אנרכיסטיים; כאלה שהתפתחותם הרגשית נתקעה אי שם בגיל ההתבגרות, עם אפס יכולת לגילוי לב, כנות או אינטימיות. כל מה שנותר להם לעשות ולהצטיין בו הוא להתפקע מכעס, להתמרמר, לטנף ופה ושם להתנהג באלימות.
הם יוצאים על כולם: היפסטרים. שחורים. רוסים. קטארים. מלוכסנים. מוסלמים. יהודים. בונים חופשיים. בורגנים. צוענים. מדגם חלקי שהמכנה המשותף שלו הוא "כל מי שהוא לא צרפתי". הרגש הפטריוטי מתדלק את הזעם: "כמו אחרונת השרמוטות, אימא מולדת פותחת רגליים לכל המרבה במחיר, לכל מי שיש לו כסף לשלם עבור אחד החורים שלה" (עמ' 294). ואין מי שחסין מפני אדי המרמור; השנאה לאחר לא מכירה בגבולות, בלאום או בדת, ובסופו של דבר, העוינות מופנית גם פנימה. וירז’יניי דפנט מיטיבה להמחיש עד כמה אנחנו טובים בלהסתתר תחת אג'נדות הישרדותיות, בזמן שמאחורי הנימוקים הפסקניים, חבויים ומבעבעים מצבורי זעם ועוינות כלפי כל מה שזז, ובראש ובראשונה - כלפי עצמנו. התובנה הזו שמייצר הספר רלוונטית במיוחד כאן ועכשיו בישראל, בהתחשב במצב המתוח שמאפיין את הימים הללו.
"סיפורו של ורנון סובוטקס", שהיה מועמד לפרס בוקר, הוא הכרך הראשון מתוך שלושה בסדרה שראתה אור בצרפת בין השנים 2015–2017 (שני הכרכים הראשונים אף עובדו לסדרה שיצאה בשנת 2019; כולי תקווה שהיא תגיע מתישהו בקרוב לישראל). דפנט בת ה-53 סיפרה בעבר כי היא החליטה לכתוב את הספר לאחר שהתבוננה באנשים סביבה וצפתה בהם נקלעים למצבים מורכבים בשנות החמישים לחייהם. דפנט מכירה על בשרה את הצד המטונף של פריז: היא התפרנסה בעבר מעבודות מזדמנות כזבנית, מנקה בתים, בייביסיטר ומבקרת סרטי פורנו. היא גם עסקה בזנות במכוני עיסוי וב־Peep Shows. היא הפכה לאלכוהוליסטית, הסתובבה עם פאנקיסטים, ובשלב מסוים הייתה גם דיירת רחוב.
בספרה הקודם "בז מואה" (זיין אותי) שיצא לאור בישראל בשנת 2006, דפנט התמקדה בנשים צעירות תוקפות גברים והנגישה בבוטות את חווית הזנות. עשור אחרי, שולי החברה מתרחבים, זרזיף הזעם מתעצם וכולם מרגישים מנוצלים, נדפקים ומקופחים. הביקוש לכאוס לא מסתיים אף פעם, בטח לא כשהגזענות והסקסיזם על ראש גאוותנו.
ביחס לחבורה הססגונית שסובבת את ורנון, הוא יוצא די חסר ייחוד - שלא לומר, נחמד מדי. הוא לא יוצא מכליו, הוא תמיד נותר מנומס ומתחשב (לפחות כלפי חוץ), וכבר מההתחלה - עוד לפני שידע לאן העסק הזה יתגלגל - הוא מקפיד על מדיניות: "הוא צפה בדברים מתמוטטים בהילוך איטי, ואז המפולת הואצה. אבל ורנון לא ויתר; לא על האדישות ולא על האלגנטיות" (עמ' 7). גם כשהאופציות הזמניות מוצו, והוא מוצא את עצמו ברחוב, הוא עדיין משמר את הבועה: "הוא לא מרגיש עצוב וגם לא מיואש. זה הלך רוח אחר, שהוא לא מכיר. רעש לבן... רק הקור נדמה ממשי באמת" (עמ' 256).
רועד מחום, תחת כיפת השמיים ומשקיף על פריז שמתעוררת, ורנון האדיש והנחמד מסיים את המסע הנוכחי שלו בהזיה מופלאה - הדרך היחידה שעוד נותרה לו להתמודד, לפחות עד הכרך הבא בטרילוגיה, שיפגיש אותו שוב עם המציאות. תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר, אבל כשהשחר עולה על פריז, החושך ממש לא נעלם, רק נהיה קל יותר לטאטא אותו במילים.