תשעת הימים נגמרו, הגיע הזמן להתפרע. תנו לי מוזיקה, תנו לי שואו, תנו לי פיצוצים מהתקרה, ואם אפשר שתיפול עליי שנדליר מהתקרה. "פנטום האופרה" כאן בישראל, באיחור קל של מיליון שנה, אבל למי אכפת. סינג פור מי, ביצ'ז.

"פנטום האופרה" האייטיזי במקור הוא לא באמת אופרה, אלא מחזמר על אופרה, למקרה שהתכוונתם לעוף על עצמכם אחר כך שראיתם אופרה. עלילת המחזמר עוקבת אחרי בחור עם פרצוף מעוות (שקורא לעצמו, אגב, "רוח הרפאים של האופרה", ומשום מה אף פעם לא "פנטום". אדוני, קצת עקביות במותג) מסתתר במרתפי תיאטרון בפריז של המאה ה-19, ומשליט טרור על ההנהלה והקאסט. כשהוא מתאהב באחת הזמרות, כריסטין, אז בכלל הבלגן חוגג, פלוס רצח פלוס חטיפות פלוס דברים מתפוצצים ונשים צורחות.

המעמד של "פנטום" בתרבות המיוזיקלס תמיד היה שנוי במחלוקת. מצד אחד, מאסטרפיס מוזיקלי, הלהיט הקופתי הכי גדול של המלחין אנדרו לויד ובר, שלא לדבר על זה שיש במחזמר גם קצת אופרה, ואופרה זה נורא מכובד ואליטיסטי. מצד שני, ואין דרך אחרת להגיד את זה, מדובר בקיטש. תשוקות מתנשפות מז'אנר של רומן רומנטי, אסתטיקה גותית של ורדים אדומים ושמלות מלמלה, נשים יפות מתעלפות לזרועותיהם של דוכסים בשם ראול. לפעמים הקיטש הזה קצת נוגע בגבול המגוחך, אבל זה בסדר גמור, כי אופרה עוסקת בקיטש, והמחזמר כולו מצדיע לאג'נדה הזאת בפול פאוור. המוגזם - מוגזם, המרגש - מרגש וההתעלפויות - מעלפות. אבל הקיטשיות המובנית של "פנטום" תמיד מנעה ממנו מלקבל ריספקט של מחזמר איכותי אמיתי, והוא נתפס תמיד כבידור תיירותי פופוליסטי, מחזמר לנערות גותיות שאוהבות חולצות של "הסיוט שלפני חג המולד".

התשובה לכל הסנובים הנ"ל היא - סתמו. סתמו כי התחיל השיר "מאסקרייד" והצקצוקים שלכם מפריעים אז עופו לראות איזה פרינג' פוסט-מודרני ביפו. "פנטום" הוא אולי לא יצירה חברתית חשובה או אמנות חתרנית ונושכת, אבל הוא השואו מהגדולים והיפים שהיו לנו בתחום, ולא סתם הוא מרסק קופות מאז אמצע שנות השמונים. קודם כל, המוזיקה. אנדרו לויד ובר, מה עוד אפשר לומר, הבנאדם הלחין לי חצי מתחנות החיים, כפרה על הפרצוף הפופוליסט והעשיר שלו. התזמורת של האופרה הישראלית עושה כאן עבודה מדהימה, ומפציצה את האוזניים בכל העוצמה הרומנטית והמפחידה של ההצגה הזאת. בנוסף, עושר ההפקה: התפאורות המפוארות ורבות השכבות, האפקטים (הצילו, שנדליר!), התלבושות המורכבות (קרלוטה, מאיפה ה-dress? חייבת). ולבסוף הסיפור - די פשוט, בגדול, מעולמות הגיבן-מנוטרדאם-היפה-והחיה רק עם יותר סקס, אבל עובד וכובש.

הסקסיוּת של המחזמר היא די קינקית, שלא לומר באה דוך מעולם הסאדו-מאזו. הגיבורה נחטפת, נחפנת, היא מתייחסת לפנטום בתור "מאסטר", שרים שם הרבה על הגבול בין פחד לאהבה ובין עונג לכאב ואיזה כיף זה אופל. זה גם לא הסיפור הכי 2019 שיש, כן? בזמן שדיסני מעדכנים את "היפה והחיה" ו"אלאדין" לגרסאות פי.סי שבהן הבחורה היא בעצם נורא מועצמת ופמיניסטית ועושה תואר בכימיה בזמן שהיא כלואה במרתף, הגיבורה של "פנטום" היא עדיין אובייקט חלוש במשחקי הכוח של שני גברים. הפנטום כופה עליה דברים תוך שהוא מנצל את הגעגועים שלה לאביה המת כדי להציג את עצמו כסוג של תחליף אב בשבילה, מהלך דושי קלאסי, אבל גם ראול, הגוד-גאי, מתייחס אליה כאל רכוש שלו (מה שגם קצת נכון, כי הוא הפטרון של התיאטרון שבו היא עובדת). בין שני אלה, כריסטין בעיקר מפלבלת בעיניה בחוסר אונים ומתפתה פעם אליו ופעם אליו, תלוי מי שר באותו רגע, וכל הבלבול הזה מוצג כמשחק רומנטי מרגש, יותר מאשר כבעיית אישיות של יתומה מעורערת שבתכלס צריכה איזה שנה-שנתיים לבד כדי להבין מה היא באמת רוצה. אבל היי, זה המאה ה-19 פה, וזה מחזמר מהאייטיז, לא "מואנה". אז גם את המודעות החברתית רצוי להשהות פה, ולהפנים שמדובר בפנטזיה בדסמית עתיקה, שהשתמרה אז איז עוד מהימים שבהם לרדוף אחרי מישהי מבוהלת במרתף היה פורפליי מעולה.

כי אם לשים את האישוּז של מגדר ושל זוגיות בריאה בצד, הפסיכולוגיה של הפנטום מעניינת ורלווטנית גם כיום. הבחור נולד מעוות, החברה האנושית ירקה אותו מתוכה, והוא הוסלל בלית ברירה לעסוק בטרור. כל הנשק שבעולם לא יכול לו, כל התנגדות רק מחזקת בו את תאוות הנקם, והחמלה של כריסטין היא היחידה שיכולה להביס אותו. יותר שמאלני מזה?

מרגישים שזו הפקה חו"לית, לא רק בגלל המבטא. אלה אנשים שפשוט יודעים לעשות את העבודה שלהם, כולל הקריצה לקהל המקומי (כשהבעלים של בית האופרה במחזה עוזב את העסק, שואלים אותו לאן הוא נוסע והוא מכריז: "לאילת!"). לא הכול בהפקה מושלם - השחקנית הראשית, מייגן פיצ'רנו, קצת מלודרמטית מדי לטעמי, ומי המעצב שיער שעשה לראול ולמיסייה אנדרה את אותה תסרוקת בדיוק? חצי הצגה לא הצלחתי להבחין בין שניהם. מעבר להפקה עצמה, המחזמר הזה גם תמיד סבל מפתיחה חלשה; הסצנות הראשונות הן כל מיני פטפוטי הנהלה מייגעים לגבי מי קנה עכשיו את התיאטרון ומה הדרישות של הזמרת הראשית, וזה קצת מדכדך. אבל ברגע שמגיע שיר הנושא, הדואט הסקסי של כריסטין והפנטום עם העוגב והנרות והערפל, הקהל מתעורר בבום והערב מקבל תנופה פתאומית. או, הנה זה. עכשיו התחלנו. זיקוקים, עשן, מוזיקה חשמלית, ומהרגע הזה והלאה המחזה רק ממשיך לטפס, דרך "מאסקרייד" המרשים (הקהל באולם נשנק בהתפעלות כשהמסך נפתח על נשף המסכות) ו"נקודת האל-חזור" המהפנט עד הפינאלה המושלם שעולה ויורד בווליום משאגות זעם ללחישות חמלה לסירוגין.

הפנטום עצמו, ג'ונתן רוקסמאות', נהדר בתיזוז שלו בין שתי העוצמות האלה ("חזק כמכת ברק, רך כאור נר", כמו שאומר השיר שלו). מאט לייסי הוא ראול מקסים, ובעיקר יש לציין את בוורלי צ'ייט בתפקיד קרלוטה - זמרת מטורפת שעדיף לא להסתובב לידה עם כוסות זכוכית. וכאמור, הכול משתלב ביחד בהפקה שמתקתקת כמו שעון (חוץ מכתוביות התרגום, שקצת פישלו עם הסנכרון שלהן פה ושם) ומביאה לנו קצת משב חו"לי מרענן בתוך קיץ המימדיונים המזיע של ישראל. אז קחו את עצמכם לתיאטרון, רצוי עם בן/בת זוג כי אחר כך אולי תרצו לטפטף נרות אחד על השני במרתף, ופנקו את עצמכם בקצת "פנטום" איכותי אורגינלי. יהיה קיטשי, יהיה מוגזם, יהיה מרהיב. יהיה אופרה.