1. מתבקש לכתוב סקירות רוחביות של ערב שידור לפי סדר הופעת הערוצים בשלט. אבל מה לעשות שמעבר לענייני הרייטינג - חדשות 12 היו הראשונים להבין ש-7 באפריל, חצי שנה למלחמה, הוא כמו יום זיכרון נוסף. אי אפשר היה להתחמק מהפרומואים למהדורה המורחבת של אותו יום, שבאופן חריג אף ביטלה את הפריים טיים ובאופן חריג עוד יותר הפגישה את שלושת הגלאקטיקוס: גם יונית לוי, גם דני קושמרו וגם קרן מרציאנו. יתר הערוצים נאלצו להתיישר עם הפקות משלהם, או לכל הפחות לנסות.

    לוי נשארה באולפן, קושמרו התמקם בבארי ומרציאנו נשלחה לצפון. האחרונה אף פתחה את המהדורה המוקדמת שלה עם רצף של מספרים מששת החודשים האחרונים - הנרצחים, החטופים, המפונים, המחוסלים. חצי שנה אחרי, ניכר שכל גופי התקשורת עוד עסוקים בעיבוד הטראומה הפרטית וכמעט ולא מגיעים לסיקור ההרס והחורבן שמעבר לגדר הפרוצה, אולי גם בגלל שהמספרים שמגיעים משם לא לגמרי מאומתים. ובכל זאת צריך לזכור: כשמרציאנו מסיימת את הפתיח שלה עם הבידוד המדיני המבהיל, מספר האזרחים ההרוגים והעקורים בעזה הוא הנתון הראשון שהיא הייתה צריכה להציג כדי לגבות אותו. לא חייבים להסכים עם זה, לא חייבים לאהוב את זה, רק צריך להציץ בסיקור המלחמה מעבר לים ולראות מה תופס שם את הכותרות.

    מלבד הבידוד כלפי חוץ ישנו השסע כלפי פנים. איתו בחרה לוי לסכם את מונולוג הפתיחה שלה, שנעשה על רקע נגינות כינור ובלי שום רצף כותרות להזנקת המהדורה - וכך עשתה גם הילה קורח בחדשות 13, שם ביקשה מהציבור להחליט אם הוא רוצה לחיות ב-6 באוקטובר או באותו "יום שאחרי" אמורפי. די ברור מה התשובה המועדפת, ודי ברור למה האמורפיות הזאת לא תרתיע איש: בין ה"פסע מניצחון" של ראש הממשלה בזמן נסיגה מח'אן יונס, 133 חטופים, ארבעה נופלים ופיגוע נוסף, ובין עוד הפרחת תקוות של הכתבים המדיניים על המגעים בקהיר והתחושה ש"הפעם זה אחרת", אשליות הן בכל מקרה המאכל הלאומי כרגע. 
  2. בכאן 11 הפקידו את עיקר האחריות המגזינית דווקא בידי סרט עצמאי - "שש וחצי" של במאי הקליפים אלון דניאל. הרקע האנטי-עיתונאי של דניאל, שעוסק גם בצילום פרסומות ואופנה, זימן דוקו מסוג אחר, אסתטי מאוד, אפילו היפסטרי: שמונה עדויות שונות מ-7 באוקטובר, רובן צולמו שבוע וקצת בלבד לאחר השבת השחורה, מובאות בו ללא צילומים מהשטח אלא באמצעות מודלים מיניאטוריים ואנימציה יפהפייה. מיותר לציין שזה הדבר היפה היחיד שם.

    ב"שש וחצי" יש את אלון חורב מהנובה, שהתחבא במשך יותר מדי שעות בקרוואן שהמחבלים ניסו להעלות באש. יש שם את נטע וסנטיאגו, בני זוג צעירים מכפר עזה שנאלצו להימלט מחלון הממ"ד. יש שם את ברוך כהן, הרבש"צ של קיבוץ מגן, את מתנדבת "איחוד הצלה" לינור אטיאס - ואפילו את ליאם אור נסאר, הנער שנחטף מבארי ומטבע הדברים לא היה זמין להתראיין לסרט ב-54 הימים הראשונים למלחמה. אור נסאר, שמגלה בסרט את היותו בן לאב דרוזי מעספיא (ואת העובדה שהקשר הזה דווקא לא עזר לו מול שוביו), מספק עדות מטלטלת ומתסכלת כמו כל אלה שבאו לפניה. כששומעים מה הוא נאלץ לעשות עם אריזה של קרואסון תעשייתי, אי אפשר לטעון שזו לא שואה. וכש"שש וחצי" נגמר עם מועקה עצומה בלב, וגם מציג את הצילומים שעד אותו שלב אפשר היה רק לדמיין, מתברר שהאימה הייתה מחרידה מעבר לכל דמיון. מחרידה לא פחות העובדה ש-184 ימים לאחר מכן, עדיין יש סיפורים קשים באופן בלתי נסלח שטרם נשמעו פה. 
    ליאם אור נסאר, "שש וחצי" (צילום: יובל דניאל, באדיבות כאן 11)
    השורשים הדרוזיים לא עזרו. ליאם אור נסאר ב"שש וחצי" | צילום: יובל דניאל, באדיבות כאן 11
  3. עוד לפני זה, מהדורת התאגיד הקדישה נתח נכבד גם לסקר מנדטים ודעת קהל מקיף. גנץ עם 30 מנדטים, נתניהו עם 21. מי האחראי העיקרי למחדל? 45% סבורים שראש הממשלה, 35% חושבים שאלה הרמטכ"ל וראש השב"כ. 68% מהמשיבים חושבים שתפקוד נתניהו במהלך המלחמה איננו טוב, ו-71% חושבים שעליו להתפטר, בין אם עכשיו או בהמשך. אצל הרצי הלוי מדובר ב-76%, ואצל המטרה הנוחה מכולן - ראש אמ"ן חליוה - 80%. נתוני האכזבה מ"גורם מדיני בכיר" כמעט זהים לאלה מהגורמים הצבאיים שכבר נשאו אחריות, לא רחוקים מטווח הטעות הסטטיסטית. זה אומר לא מעט על מה שהיה כאן לפני, על מה שקורה תוך כדי ועל מה שיצטרך לקרות אחר כך. חצי שנה אחרי ההלם הגדול, כששבעה מכל עשרה ישראלים עדיין חושבים שראש הממשלה שלהם צריך להתפטר, כבר אי אפשר לתרץ את זה בשמאל מתוסכל.

    ובשעה שבחדשות 12 הביאו מספרים שציירו תמונה דומה - גנץ עם 32, נתניהו עם 19, 56% מאמינים שישראל לא עושה מספיק כדי להחזיר את החטופים ו-49% מהישראלים חושבים ששיקולי נתניהו פוליטיים, קרי לא ענייניים - בחדשות 13 לא היו מספרים בכלל. הסיבה המיידית לכך היא כמובן האובדן הטרי של הסוקר קמיל פוקס, אבל גם בלי הפרט הזה ניכר שהניהול שם פשוט לא קיים: עוד באותו היום רצו על המסך פרומואים לפרק סיום העונה של "הפליליסטיות", לפני שמישהו בהנהלת הערוץ התעשת והאירוע בוטל. בכל זאת, מי ב-13 יכול היה לדעת שדווקא בראשון יציינו שישה חודשים למלחמה? זה לא שזה מופיע בלוח השנה.
  4. בערוץ 14 העדיפו לא להתעשת בכלל. על אף שלאורך היום כן ניסו ליצור איזשהם משדרים מיוחדים, מהדורת החדשות המרכזית של הערוץ פגשה את מגי טביבי לבדה באולפן הרגיל ובלי רטרוספקטיבה כלשהי. אולי מישהו שם החליט לשחזר את ההתנהלות ב-7 באוקטובר, ולעלות לשידור 12 שעות אחרי כל המדינה. אבל אל דאגה, תמיד אפשר לקרוא לשלמה פילבר: ווילי וונקה של הסטטיסטיקות שנוחות לנתניהו.

    חוץ מסקר מנדטים, פילבר וערוץ 14 שאלו את הציבור שאלות מדהימות בחוסר השאלתיות שלהן: "האם לדעתכם ישראל יכולה לנצח במלחמה?". "האם ישראל צריכה להמשיך בלחימה עד להשמדת חמאס והחזרת כל החטופים?". חבל שלא נמצא שם זמן לשאול "האם הייתם עצובים ב-7 באוקטובר?". מי אם לא פילבר ישמח לנסח שאלות באופן מניפולטיבי ככל האפשר, למשל בשאלת האחריות שבה האופציות היו "הדרג המדיני", "הדרג הצבאי והמודיעיני" או "גם גם". כמובן שפיזור הביצים ביותר מסל אחד לא עזר מול הציבור החכם - לפי 59% מהמשיבים, רוב בעלי הדעה, אותו "דרג מדיני" עלום שם הוא בין האחראים העיקריים למחדל (בצבאי אלה 82%). אריאל סנדר, מומחה לאסטרטגיה פוליטית אבל לא למה שמשודר בטלוויזיה, טען ש"האשמה מרוחה פה מקצה לקצה, האחריות היא בסופו של דבר אחריות של הממשלה - ואת הדבר הזה אף אחד עדיין לא סקר", למרות שהדבר נסקר בערוצים אחרים באותו ערב, ואף לפניו. מצד שני, למה לצפות להיגיון מערוץ שבו מרב מיכאלי עדיין מופיעה על עמודת המנדטים של מפלגת העבודה, והכותרת מכתירה את גדעון סער בתור "לשון המאזניים" למרות שהבטיח להחליף את נתניהו, ולמרות שאיתו יש לו 59 מנדטים בלבד. 

    שאר הדברים שקרו באותו ערב בערוץ 14 דאגו להיות מרתיחים בדיוק כמו בשגרת המלחמה. ב"הפטריוטים", קומת הפנטהאוז של מגדל בבל, ינון מגל ביקש "שלא ישחקו לכם בראש, חצי שנה, היה חודש, חודשיים, כל היום דיבורים, אוכלים את הראש. לא כמו אצלנו, הכל בטוב טעם, מדברים, מחלקים בקלאוות כשווליד טאהא, המחבל הזה, מת". כשיותם זמרי תיקן אותו שהשם הוא ווליד דקה, ושטאהא הוא חבר כנסת מטעם רע"ם, הוא נענה בצחוק מתגלגל ו"זהו… בסדר". ועדיף לא לדבר על הלייט-נייט החדש של הערוץ, שבו נועם פתחי חושב שפרומואים מבודחים בסגנון "סאטרדיי נייט לייב" ישכיחו את העובדה הפשוטה שבחשבון הטוויטר שלו עדיין יש ציוץ על "אגרוף לפנים של שוטרת", למרות שעוד במוצאי שבת המשטרה תיקנה את עצמה וכל בר דעת כבר יודע שמדובר בשקר.
  5. בזמן שבערוצים אחרים כבר עברו ללייט-נייט, בחדשות 12 המשיכו עם המהדורה המורחבת שלהם. לי נעים הביאה הקלטות של כוח שלדג שהגיע לבארי ב-9 בבוקר ונסוג קצת אחרי. אדוה דדון הביאה הקלטות מהחדירה לחוף זיקים. גיא פלג הביא הקלטות מאירוע דריסת המפגינים במוצאי שבת - ומיכל פעילן הביאה עוד "הקלטות שרה נתניהו", שלוש המילים האהובות על התקשורת הישראלית. אבל ייתכן שיותר מכל הקלטה, או החשיפה של ירון אברהם על כך שפגישת נתניהו והאלוף במיל' בריק דחתה את התמרון הקרקעי בשבועיים, דווקא השקט היה המתסכל מכולם: אולי בטעות, אולי בכוונה, עמדת השידור של קושמרו בבארי ספגה הרבה מרעשי הרקע סביבה. ליתר דיוק, לא רעשי רקע אלא צרצרים. תרתי משמע. זה כל מה שנשאר מחוץ לבית של יונה פריקר ז"ל, שנרצחה בגיל 69. סיפור נוסף שנשמע מזוויע, ובקושי שמענו עליו עד עכשיו. מי יודע אם אי פעם נשמע.

    ואי אפשר בלי איזה "בפרקים הבאים", שגם הם נשמעים נורא. יונית לוי הלכה עד הקצה, ממש לגבול הצפוני עצמו, בשביל לפגוש את תא"ל ישראל שומר מכפר עזה שמפקד כעת על הלחימה בצפון. אפילו מחוץ לאזור הנוחות המיידי שלה, לוי הצליחה להשיג תשובות מפתיעות - ובעיקר להעמיד את הסיסמאות הצבאיות על חרטוטן. "אתה אומר שצריך לעשות את זה קצר, בהנחה שזה יקרה", הסבירה לו כשדיבר בביטחון על חזית אפשרית קצרה מול חיזבאללה, "אנחנו לא מצליחים לעשות את זה קצר מול אויב יותר חלש". וזו כנראה התזכורת הכי מייאשת מערב שידורים מרובע: בזמן שפה מדברים על פטור מגיוס וטיסות בפסח, ולפעמים שוכחים לדבר על 133 חטופים שעדיין שם, דווקא הקטן באויבי ישראל הוא זה שהוריד מדינה שלמה על הברכיים. וזה קורה כבר חצי שנה. אם ככה נראה "פסע מניצחון", מה ההבדל בינו לבין תבוסה?