קוראים לי עופר, אני מקרית מוצקין, יש לי תואר ראשון בחינוך ומקרא, עבודה שאני אוהב עם אנשים שאני אוהב. חוץ מזה יש לי יותר מ-5000 עוקבים בטוויטר, 600 פלוס חברים בפייסבוק, אהבה לא בריאה לתכניות בישול, וכן, גרתי כמעט עד גיל 30 בבית של ההורים שלי.
אני מניח שאתחיל בלענות על השאלה המתבקשת - למה? למה שבחור בן 30 ירצה להמשיך לגור בחדר שעדיין תלויות בו תמונות מהטיול שנתי בכיתה ט'. ובכן, התשובה הפשוטה ביותר היא כי זה נוח. זה נוח שיש מישהו שמכבס לך, שהמקרר תמיד מלא אוכל, שיש אינטרנט וממיר של יס בכל חדר, מזגן ודוד שמש ופעם בשבוע מגיעה עוזרת שמסדרת לך את הבגדים ומגלה לך כל פעם מחדש שיש גם כיסא מתחת לערמת הטינופת. מה החלק הכי נוח? שאתה לא צריך לשלם על שום דבר מזה. אתה גר בבית מלון שבו אתה מכיר את כל צוות העובדים, המטבח, ההווי והבידור ואפילו את החדרנית. יתרה מזאת, את רוב התפקידים האלה ממלאים שני אנשים שאתה מכיר כל חייך. וזה נוח מאוד. ואפילו ממכר.
לא אשקר, ישנם רגעים שהנוחות הזו עולה לך ביוקר. נגיד, כשאתה רוצה להביא דייט הביתה, אבל דווקא הערב אבא שלך החליט להגיד לא למכנסיים ולהסתובב בגופיה מוכתמת ותחתונים. שלא לדבר על פרטיות. חוק מספר אחת בבית של ההורים שלי הוא: זה הבית שלנו, אתה רק גר פה. והם אכן אכפו את החוק הזה. דפיקה על הדלת היא נגזרת של מצב הרוח ואם זה כבר קרה אז תשכח מזה שמישהו באמת יחכה שתענה שאפשר להיכנס. זה הרי הבית שלהם, לא? ושתי אלה הן רק דוגמאות קטנות. אמיתיות שקרו, אבל קטנות.
אז מעבר לנוחות, הסיבה האמיתית שגורמת לך לגור אצל ההורים בגיל מתקדם, היא שיש משהו גדול יותר מכל מה שבית המלון החינמי הזה יכול להציע על שלל האטרקציות שבו. פחד. פחד מלצאת החוצה ולהיות עצמאי. כי עם עצמאות גדולה, מגיע גם חשבון חשמל גדול. או משהו כזה, אני חושב שבן גוריון אמר את זה פעם. המעבר מחוץ לבית ההורים פשוטו כמשמעו שתצטרך לעשות דברים בשביל עצמך. ללכת לסופר בעצמך, לבחור מצרכים לבד, להגיש את כרטיס האשראי שלך לקופאית ואז לשלם על הכל בעצמך. נורא. פתאום, אתה הכל בבית. פתאום אתה מגלה שיש דבר כזה שנקרא ארנונה ושאם אתה רוצה לגלוש באינטרנט, זה עולה כסף- אלא אם אתה יודע את הסיסמה של השכנים.
כל זה מפחיד. מאוד מפחיד. כי למה אתה צריך את זה בכלל אם נוח לך כאן ושם מפחיד ומה אם לא תצליח לעמוד בזה? תיכשל? תחזור לבית של ההורים? ומה יגידו כולם? אז אתה מתחיל להמציא תירוצים שונים ללמה אתה באמת נשאר אצל ההורים. שאתה רוצה תואר שני ולא תוכל לעמוד בהוצאות של דירה, שההורים צריכים אותך בבית שתעזור, שאתה מחפש אבל פשוט אין דירות טובות במחירים נורמליים והכל בכלל באשמת משבר הדיור וביבי וכחלון. אבל כולם יודעים שאלו תירוצים ושזה סתם. כולם רואים את זה שאימא עדיין מכבסת לך. אז מה, עדיף לא לנסות? עדיף להמשיך לפחד? גם להורים שלי התחיל להימאס והם התחילו לרמוז בעדינות שהגיע הזמן לעוף להם מהבית.
ואז מגיע היום שהחלטת לצאת החוצה ולמצוא דירה משלך. כי אי אפשר יותר רק לגור בבית ולהרגיש שהוא לא שלך. לא משנה כמה נוח שם. אז ארנונה זה באסה, וחברת חשמל לא צריכה לקחת כסף על כל פעם שאתה מדליק אור בשירותים ואפשר לקנות גם לא את ההכי יקר בסופר כי אין צורך. ואתה מסתדר. מצליח. אני הסתדרתי והצלחתי.
אז קוראים לי עופר, אני כבר אחרי גיל 30, ואני כבר לא גר בקרית מוצקין כי עברתי לדירת 2 חדרים ברמת גן, ועדיין יש לי עבודה שאני אוהב, ו-5000 פלוס עוקבים בטוויטר ואני עדיין אוהב יותר מדי תכניות בישול. ההבדל הוא שעכשיו יש לי גם פרטיות ועצמאות וזה קשה ומפחיד כי אני צריך לעשות הכל בעצמי. וגם הכיסא שלי חזר להיעלם מתחת לערימת בגדים מלוכלכים.
עוד ב"סברי מרנן":
- מיכל צפיר מפתיעה: "הילדים אוכלים שניצלים מטוגנים"
- משולש מסוכן: איפה הייתם כשנינט ואושרי כהן התנשקו?
- מוכרים לנו מפעם: איפה פגשנו את הקאסט של "סברי מרנן" בפעם הראשונה?
"סברי מרנן": שישי ב-21:30 - שני פרקים ברצף