יום הולדת 45 שלי (עשהאל). גלית לוקחת אותי לבית קפה לארוחת בוקר חגיגית. הכל אחלה עד שהגיע הזמן לבחור חתיכת עוגה לקינוח. אני הולך לויטרינה ויש שם 15 עוגות מושלמות. קשה לי להחליט' אז אני מבקש מגלית שתקום ותעזור לי. בלית ברירה, היא מצמצמת לשלוש אפשרויות, אני עדיין לא מצליח להחליט. קורא למלצרית שתמליץ לי על אחת מהשלושה שגלית בחרה, היא ממליצה לי על עוגה אחרת, אני עדיין לא יודע. בסוף בוחר את מה שהמלצרית המליצה. אני חוזר לשולחן ואוכל את העוגה ותוהה: ״למה כל כך קשה לי לדעת מה אני רוצה?".
נחזור אחורה 35 שנה. גדלתי כילד מרצה. הייתי ״ילד טוב ירושלים״ שגדל בירושלים. תמיד היו לי ציונים טובים בבית הספר, הייתי נשיא הקהילה הצעירה בבית הכנסת, פעיל בתנועת הנוער, ותמיד שוטף כלים כשהגיע התור שלי בבית. מעולם לא היו לי בעיות התנהגותיות או לימודיות. ימי הורים היו תמיד חיוביים. לא רבתי עם הוריי ותמיד ביצעתי כל מה שביקשו ממני.
כשהייתי בן 24 התחלתי ללכת לטיפול בפעם הראשונה ואז גיליתי כמה עמוק הריצוי שלי. כמה לא הייתי מחובר לרצון שלי. בספרה המפורסם ״הדרמה של הילד המחונן״ של אליס מילר, היא מתארת כיצד ילדים מרצים נאלצים לשלם את המחיר של החיבור לעצמם כי הם עסוקים יותר בלרצות אחרים. התחלתי מסע ארוך של גמילה מריצוי. חזרה לבית הקפה. תוך כדי אכילת העוגה אני מבין כמה אני מיוסר מלקבל החלטה כל כך פשוטה. אני מבין כמה אני לא מחובר לרצון שלי גם אחרי עשורים של טיפול פסיכולוגי.
ריצוי מוביל לניכור עצמי
כל יום בקליניקה שלנו אנחנו פוגשים אנשים שלא יודעים מה הם רוצים. לעיתים קרובות אחרי חקירה קצרה, מגלים שהם גדלו כילדים מרצים. כשאני מרצה, אני יותר עסוק ברצון של ההורים/הסביבה/המורים/המדריכים מאשר ברצון שלי. אני לומד בהתחלה להדחיק את הרצון שלי ולאט לאט אני מתנתק מהיכולת לדעת מה אני רוצה באמת. לתופעה הזו קוראים ניכור עצמי.
כשאני לא מחובר לעצמי, אז נפגעת לי תחושת האינטואיציה הטבעית של הגוף שלי. קשה לי לדעת מה אני רוצה לעומת מה מצפה ממני. לעיתים חוסר ההחלטיות תתבטא ברמת המקרו - לדוגמה: מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה? אולם לעיתים קרובות זה יכול להתבטא ברמת המיקרו, לדוגמה: איזו עוגה אני רוצה לקינוח? הקושי לזהות מה אני רוצה יכול להוביל לתסכול עמוק, או לחילופין לניתוק ואובדן דרך. לכן חשוב לעזור לילדים שלנו לזהות ולהשאר קשובים לרצון שלהם/ן - שהוא למעשה המצפן הפנימי שבתוכם.
איך עוזרים לילדים לשמר ולשכלל את המצפן הפנימי שלהם?
אנו מאמינים שילדים נולדים מחוברים לגוף ולרצון שלהם. הם סקרנים, חוקרים, מנסים, מתנסים. רוב הזמן ילדים קטנים ידעו לבחור כשתציעו להם כמה אפשרויות. אבל עם השנים, הסביבה מלמדת אותם שיש רצונות שלא מקובלים/מנומסים/רצויים - ואז הילדים לומדים לרסן, להדחיק, או לסרס רצונות אלה. זה נכון שישנם רצונות שלהם שכהורים טוב אם נעזור לעדן, לעצב, או לנתב למקומות יותר מקובלים או בריאים. אולם לצד החינוך למשמעת וגבולות חשוב גם לעזור לילדים לשמור על החיבור לעצמם, לגופם, ולרצונם. איך עושים זאת? על ידי שילוב של גמישות, חקירה, חופש, אחריות אישית, וחשיבה ביקורתית.
גמישות וחופש
בגישת ההורות המשחקית, אנחנו מאמינים שהחיים הם כמו מגרש משחקים בו בתוך הכללים והגבולות, יש אינסוף אפשרויות לניסוי וטעייה. כחלק מגישה זו, אנו מעודדים, איפה שבטוח ומתאים, שהילדים שלנו יקחו סיכון ויתנסו לבד. לחופש לפעול בתוך גבולות קוראים ״חירות חיובית״ והיא מרכיב קריטי בפיתוח יושרה.
במשחקיות המנטרה היא ש״אין טעויות רק למידה״ - כך שגם אם טועים, הדגש הוא על הלמידה ולא על הפחד מהטעות. מה שחשוב בגישה המשחקית היא שהילד יקח אחריות על ההחלטה שלו. גישת אדלר קוראת לזה ״השלכה טבעית״, כלומר הילד לומד דרך השלכות ההתנהגות שלו (מאשר מאזהרות או איומי ההורים).
כשהילדה חופשיה להתנסות ולחקור ואינה חוששת לטעות, היא יכולה להקשיב לאינטואיציה ולרצון שלה ולפעול אותו. היא לומדת על בשרה אילו רצונות משרתים אותה ואילו לא. כשההורים מאפשרים לילדים להיות המומחים לעצמם, ולבחור על פי הרצון שלהם במסגרת הגבולות שההורים מציבים, הילדים לומדים לפתח את המצפן הפנימי שלהם ולהיות קשובים לו.
חשיבה ביקורתית
מה הקשר בין רצון לחשיבה ביקורתית? כשאנחנו עסוקים בריצוי אחרים, אז לא רק שנתנתק מהרצון שלנו, אלא גם לא נבקר או נבחן בעין ביקורתית את מה שאומרים או מבקשים מאיתנו. חשיבה ביקורתית דורשת פרספקטיבה, יכולת ניתוח מצבים חברתיים, חשיבה ותכנון קדימה, חשיבה יצירתית, והתבוננות פנימית - כולן יכולות קריטיות שיעזרו לילדינו בעתיד. חשוב לחדד שחשיבה ביקורתית אינה ביקורת, אלא היכולת להתבונן בצורה מפוקחת על הסיטואציה, לשאול שאלות כגון: את מי זה משרת? האם זאת הדרך היחידה? האם זה בטוח עבורי? מה הכי נכון עבורי? וכדומה. ציות לפקודות אולי טוב לצבא, אולם לא עוזר לילדים לשכלל את אותו מצפן פנימי שיוביל אותם במצבים של לחץ חברתי או בריונות. לדוגמה:
- כל הכיתה עושה חרם על ילד מסוים.
- החברים מעשנים סיגריות למרות שאסור.
- יוצאים לבילוי ומישהו מביא בקבוק אלכוהול למרות שהם עוד לא בני 18.
- בן הזוג לוחץ מינית על הבת למרות שהיא לא בטוחה אם היא רוצה.
- מציעים לילד פתק עם התשובות למבחן בגרות.
- לומדים מקצוע שלא מעניין אותנו אבל מקבל עידוד מההורים
- עובדים בעבודה שאנחנו שונאים כי זה יציב/בטוח
בכל המקרים האלה נקווה שהילדים שלנו יפעילו שיקול דעת וחשיבה ביקורתית. אולם איך הם יפתחו חשיבה ביקורתית אם אנו דורשים מהם ציוות עיוור לגבולות והוראות שלנו? יש כאן דילמה. מצד אחד אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מנומסים, ממושמעים, וצייתנים (במידה כזו או אחרת), מצד שני רוצים שיפתחו חשיבה ביקורתית, יוכלו לעמוד על שלהם ולומר "לא" בבירור ולשמור על הגבולות שלהם.
איך עוזרים לילד לפתח כישורים אלה?
- ננסה להסביר לילדים את ההיגיון מאחורי הגבול (במידה ויש הסבר וזה מתאפשר). נעשה זאת כדי שיבינו שיש הגיון בעולם. תחושת ההגיון תתן להם חוסן מלהרגיש חוסר אונים בעולם שאין להם השפעה עליו. לדוגמה ״אין ממתקים בבוקר לפני בית הספר, כי זה לא בריא למוח שלך ולא מזין את הגוף שלך.״ אם אין לנו הגיון, אולי כדאי שנשקול מחדש למה אנחנו מבקשים את מה שאנחנו מבקשים…זאת הזדמנות מצויינת לבחון גם דפוסי התנהגות ואמונות יסוד שלנו שאולי כבר לא משרתים אותנו.
- כשאפשר נעודד אותם להציע השלכות למעשים שלהם. כך הם יוכלו לתרגל תכנון עתידי ולקיחת אחריות. לדוגמה ״איזו השלכה את חושבת שאת צריכה לקבל פעם הבאה שתחזרי הביתה אחרי השעה שקבענו?״
- שיח ביקורתי יצירתי משפחתי. לשתף את הילדים בדילמות שיש לכם ביומיום ולשמוע את דעתם. שלשום גלית שיתפה את צח בסיטואציה עם לקוחה שאמרה ״לא יודעת״ שוב ושוב. צח הקשיב ואז אמר ״תשאלי אותה מה היא כן יודעת.״ ומשם התפתח דיון מעניין על ידיעה ולקיחת אחריות.
- נאפשר להם לומר לנו "לא" ולשים לנו גבולות. תירגול בהצבת גבולות בצורה ברורה ואדיבה הוא אחד הכישורים החשובים ביותר (בבקשה תצאו מהחדר שלי, אני לא יכול כרגע להמשיך לדבר, אני כועס מידי להקשיב כרגע). הרבה מבוגרים מתקשים לשים גבולות ברורים למערכות יחסים שלהם. כשאנחנו מאפשרים לילדים שלנו לשים לנו גבול, אנחנו מלמדים אותם שהם יכולים לומר "לא" ולשמור על עצמם ולהישאר קרובים.
איך חיבור לרצון (אל מול ריצוי) נראה אצל ילדים?
הנה כמה דוגמאות לחיבור לרצון. הראשון היה כשצח היה בכיתה ג׳ וסירב לשתף פעולה עם חרם על ילד בכיתה, כי הוא הרגיש אמפתיה והבין שזה מדיר ופוגע. השנה בכיתה ג׳ לילה מסרבת ללבוש שמלות במסיבות כיתה או ארועים משפחתיים כי זה לא נוח לה.
דוגמה יותר מובהקת התרחשה בפרק 2 ב"מבחן ההורים הגדול", עם האתגר בו ילדינו צח ולילה החליטו לחלק את אלף השקלים שקיבלו - לילה קיבלה 550 ש"ח והוא נשאר עם 450 ש"ח. כששניהם סיימו לקנות, נשאר לצח עודף שהוא רצה לשמור. אנחנו התערבנו ועודדנו את צח להיות נדיב ולפרגן לה בעוד מוצר. צח התנגד. הוא היה קשוב לרצון שלו, ולא היה עסוק בלרצות אותנו. צח עמד מול הוריו וצופים בחנות - ועמד על שלו.