הממשלה החליטה השבוע לגרש מהארץ 400 מילדי העובדים הזרים עם משפחותיהם, במהלך שקיבל ביקורת רבה. בפרשת ראה מזכירים לנו שגם אנחנו היינו עבדים במצרים, ומצווים עלינו לא לשכוח את זה, ואפילו לשחרר את עבדינו בשנה השביעית, היא שנת השמיטה. המצווה נובעת מעקרון שוויון ערך האדם הנברא בצלם אלוהיו, ומן הרצון לכונן חברה המבוססת על בחירה חופשית ולא על שעבוד וכפייה.
באופן דומה, אנחנו מצווים לשמוט חובות, כלומר לוותר על כל הכסף שחייבים לנו ולהגיע למצב של איפוס עם בעלי החוב. כאן אנו נחשפים לתפיסת עולם של סולידריות חברתית וערבות הדדית. רעיון הצדקה מזכיר לנו שכולנו שווים, ושלמעשה כל השפע שלנו לא באמת שייך לנו - הוא שייך לעולם ולבורא עולם, ועלינו להתחלק בו.
אך האם חלוקת הרכוש תפתור את בעיית העוני? הפרשה מציגה שני פסוקים סותרים: מצד אחד הפסוק "אפס כי לא יהיה בך אביון", שמצווה עלינו להגיע למצב שבחברה לא יהיו עניים; ומצד שני "לא יחדל אביון מקרב הארץ", פסוק שמזכיר לנו שהעוני תמיד יתקיים.
איך שני הפסוקים מתיישבים זה עם זה? מצד אחד אנחנו נדרשים להילחם בתופעת העוני, מתוך רצון להביא צדק חברתי וכלכלי. מצד שני, עלינו לזכור שבפועל אנחנו מוקפים בעניין, ועלינו לחוס עליהם ולתת להם צדקה ברמה האישית.
איך נראים הדברים במדינת ישראל של היום? האם אנחנו חברה של צדק או של צדקה? ועל מי מוטלת האחריות לתקן את המצב?
ד"ר נח חיות, מנהל מרכז יעקב הרצוג וטל שקד, סמנכ"ל בינה, השייכים לרשת בתי המדרש בישראל.