אם אחד מבני ישראל שיצאו ממצרים היה חומק מנחיל האנשים, נשים וטף, תופס איזה גמל וקופץ לביקור בליל הסדר בישראל 2010 - מה אתם חושבים שהיה עובר לו בראש? הוא בטח היה מצפה לראות פה חברת מופת. בכל זאת, הוא חלק מעם עבדים שקם על הרגליים ובעזרת אותות, מופתים והרבה אמונה הפך לעם סגולה. אז החביבי הזה יבוא עם בשורה ואנחנו, מה יהיה לנו להראות לו? נאכיל אותו בקניידלעך אבל נשתדל להגיף את התריסים שלא יראה את הלכלוך שמתגלגל בתחנה המרכזית הישנה. נמזוג לו ארבע כוסות, שישתכר קצת ולא ישים לב לקו העוני שעובר לנו ממש באמצע השכונה. את המטפל הפיליפיני של סבא אפרים נסגור בחדר, שלא יעשה בושות. ועכשיו אפשר להישען לאחור על כרית ההסבה, לתת איזה צ'פחה לאורח המכובד ולשיר בגרון ניחר "עבדים היינו במצרים, עתה עתה בני חורין". כמה שהחיים יפים.
האמת שלא צריך אורח היסטורי מהמדבר כדי להבחין בפער שבין חזון יציאת מצרים למציאות האקטואלית. בין דפי ההגדה נמצאים לא מעט תכנים חברתיים, שמשום מה לא זוכים להתייחסות הראויה. בדיוק בגלל זה עמותת "במעגלי צדק", שפועלת לקידום צדק חברתי בחיבור ליהדות, מוציאה לאור כבר מספר שנים את "קריאה לסדר" - חוברת שמוגדרת כ"תוספת חברתית-אקטואלית לליל הסדר". בעזרת 11 שערים שמתמקדים בציטוטים שונים מההגדה, מזמינים אתכם כותבי החוברת להעניק משמעות נוספת לסיפור יציאת מצרים. והנה כמה נקודות למחשבה מ"קריאה לסדר":
"הא לחמא עניא" - בעיית העוני
שמתם לב פעם למשפט הארמי הזה שפותח את ההגדה? האם הבנתם את המילים שלו? בתרגום חופשי: זה לחם העניים שאכלו אבותינו בארץ מצרים. כל הרעב יבוא ויאכל, כל הנזקק יבוא ויפסח (כלומר, יאכל את קורבן הפסח). בחוברת מובא ציטוט של הרב יובל שרלו שאומר כי "זיכרון יציאת מצרים מהווה מקור תודעה מרכזי למצוות הנוגעות ליחס לשוליים הכלכליים של החברה". הוא מסביר איך, על-פי פסוקי התורה, קורותינו במצרים מהווים בסיס לציווי ליחס של צדק אבל גם של צדקה כלפי החלשים. הוא מספר שכשהיינו עבדים במצרים קיווינו לא רק לצדק אלא גם ליחס אנושי ותומך בשנים הקשות של העבדות. אחרי שנים של צעקות, עשה האל חסד עם עם ישראל והוציא אותם ממצרים. החסד הזה, מסביר שרלו, חייב לכונן את היחס שלנו לעניים ולנזקקים. אז לפני שאנחנו פותחים את הדלת לאליהו הנביא, כדאי אולי להזמין לשולחן העמוס כל טוב שלנו גם כמה אורחים שפחות שפר עליהם מזלם.
"כי גר יהיה זרעך" - היחס לעובדים זרים, פליטים וקורבנות סחר בנשים
לפני כל ההתפלפלויות על הבעייתיות והמורכבות של סוגיית העובדים הזרים בישראל, צריך להסתכל לתורה בעיניים. היא אומרת שחור על גבי תנ"ך - "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". הנימוק לדרישה הזו, אם תשימו לב, הוא העובדה שגם אנחנו היינו שם לא מזמן. במידה מסוימת, ליל הסדר כולו הוא היזכרות בגרות הלאומית שלנו, ויש מכנה משותף בינינו לבין הגרים, כי גם אנחנו חווינו השפלה ומצוקה וטעמנו את טעמה של הזרות. ההגדה החברתית מציעה בלילה הזה לשאול את עצמנו: "האם אנחנו נענים לקריאה המוסרית שמציבה בפנינו התורה והגנטיקה ההיסטורית שלנו?" ובאופן קונקרטי - האם אנחנו שותפים למאבק לתנאי חיים הומניים למהגרי העבודה? האם אנחנו מזדהים עם המצוקה של קורבנות הסחר בנשים? האם אנחנו אוהבים את הגרים שלנו?
"ויתנו עלינו עבודה קשה" - עבדות מודרנית
עבדים היינו במצרים, עכשיו בני חורין - האמנם? כשאנחנו חושבים על עבודת פרך, מיד אנחנו רואים לנגד עינינו יהודי בסנדלי בד שסוחב על הגב לבנה שגודלה פי שתיים ממנו, כלומר עבודה שמפרכת את הגוף. פרשנים רבים הרחיבו את ההגדרה גם לעבודות המפרכות את נפשו של האדם, למשל עבודות מבזות ומשפילות, אי תשלום שכר, ניצול ועוד תופעות שאחוז ניכר מעובדי חברות הקבלן וכח האדם סובלים מהן. המובן הרחב הזה מכניס למעגל העבדות עובדים רבים בשוק העבודה המודרני. ב"קריאה לסדר" מקווים שההיזכרות בליל הסדר ובעבדות של אבותינו במצרים תעורר אותנו לחשוף את העבדות שקיימת בינינו היום - ולהילחם בה.
"כנגד ארבעה בנים" - ארבע גישות חברתיות
ארבעת הבנים המוצגים באגדה מייצגים ארבע גישות להתמודדות עם כל הבעיות החברתיות שהוזכרו לעיל. החכם שואל מה המקורות לחובה המוסרית, ואנחנו צריכים להוריד אותו לקרקע - להסביר לו שצריך לעשות ולא להתמקד רק בתיאוריות סוציאליסטיות ובשאיפה לשינוי. הרשע, זה ששואל מה העבודה הזו לכם, שואל בעצם "מה לעזאזל אכפת לכם מכל השטויות האלה?!". הוא דוגל בגישה לפיה כל אחד צריך לדאוג לעצמו, וצריך להגיד לו בתגובה שאם כולם יחשבו כמוהו, לא נגיע רחוק. הבן התם לא מבין כל כך מה הבעיה. הוא לא פעיל חברתי, אבל לא מתוך אג'נדה קפיטליסטית אלא בגלל שהוא לא ממש מגיע לידי הכרה ברורה של הבעיות החברתיות. את הבן הזה צריך לחשוף יותר לסוגיות אקטואליות וכך לחדד את רגישותו החברתית. וזה שאינו יודע לשאול - מקרה קיצוני של חיים בתוך בועה עם כפית של זהב בפה. הבן הזה בכלל לא מודע למצוקות החברתיות. הוא חי את חייו בנחת, לא שם לב למה שקורה לו מתחת לאף והמטרה שלנו, קודם כל, היא לפוצץ לו את הבועה. איזה בן אתם?
"בכל דור ודור" - חשיבותה של הסולידריות
כותבי "קריאה לסדר" מדגישים בהתרגשות שבליבה של ההגדה ניצבת דרישה עצומה: לראות את עצמנו כאילו אנחנו ממש יצאנו ממצרים - לחוות את תחושותיהם של אבותינו, עבדים הנסים על נפשם ומוצאים את גאולתם. היכולת הזו להזדהות עם האחר, גם כשגורלנו שפר עלינו, היא זו שבזכותה קיימת האפשרות לגאולה. לא דווקא זו הניסית שכוללת דם, צפרדעים ועוד כל מיני מרעין בישין, אלא הגאולה הבין אישית - האמפתיה האמיתית לזולת ולמצבו. אמפתיה שיכולה להפוך עולמות.