קשה לפתוח מוסף תרבות לאחרונה בלי להיתקל באמן מתחזק: שי גבסו עם זקן ואתי אנקרי עם מטפחת, כל משפחת בנאי כמובן, יהודה סעדו שתמיד היה שם, גרוניך שר פרקי תהילים, אריאל זילבר משמח מתנחלים, עמיר בניון מתפייט בכל פינה, ומיכה שטרית וארקדי דוכין מתראיינים בנושאי אמונה. אם זו לא הייתה כתבה באתר אינטרנט – בוודאי מישהו מהנזכרים לעיל היה מלחין אותה באווירת שאנטי וגיטרות רגועות ושולח אותה היישר לפלייליסט של גלגל"צ, אחרי שולי רנד ולפני עובדיה חממה.
גם אני שם, מסתובב ברוטשילד בואכה שינקין ועמוק בתוך שבת ובית הכנסת, ומהמקום שלי אני יכול לספר שמדובר בגל חזרה בתשובה אחר לגמרי ממה שנחשפנו אליו כל השנים.
ההיסטוריה הישראלית ידעה הרבה "גלים" של חזרה בתשובה: בין 67' ל-73' היו בעלי התשובה של "אחרי המלחמות", האנשים ששאלות החיים והמוות גרמו להם לחפש תשובות, תאבי פילוסופיה שניסו לעמת את המדע והתורה וכונו בעגה החרדית "הטייסים", בגלל קבוצה של טייסים שחזרו בתשובה בשיטת "חבר מביא חבר" (וגם בגלל הנטייה החרדית להפוך כל שק"מיסט חוזר בתשובה לטייס קרב לשעבר); שנות ה-70 הביאו את "הבוהמיינים" של אורי זהר ופופיק ארנון ו"האמריקאים", ששילבו אקסטזה דתית בציונית, עלו לארץ והתיישבו בכל מקום שנראה להם מספיק קרוב לריכוז אוכלוסיה פלשתינית;
בשנות ה-80' התפתחה "משפחת מיקסרוביץ", גל החוזרים בתשובה של ש"ס הקרוי על שם הרב אמנון יצחק, שמילא אצטדיונים בתושבי שכונות מצוקה וגרם להם להיכנס בשער אחד של "יד אליהו" בתור עדר ערסים מתלהמים, ולצאת בשער שממול בדיוק אותו עדר – אבל חבושים ב"כיפת בית משפט" ולבושים ציצית. בסוף שנות ה-90 התחיל הגל של ברסלב, שהציב בראש עשרת הדברות את המצווה "הפרע לתנועה בכל צומת מרכזית בתל-אביב" וכלל, לצד נציגים הגונים כמו ג'וני שועלי ונועה ירון, גם שלל סטלנים שהחליפו את האקסטזי של גואה באקסטזי תל-אביבי ותמונות של "רבינו". וכמובן, לאורך כל השנים שורד לו בכבוד "הגל השקט" – החוזרים בתשובה של חב"ד שתמיד מטפטפים בזרם קבוע ויציב, ומתמסרים, שקטים סבלניים ומפויסים, לפולחן האישיות המשיחיסטי ו"למשרד השליחויות" החב"די הידוע: הקמת מרכזי חב"ד בכל מקום שיש בו למעלה משני יהודים וקוקה קולה.
כאמור, הגל הנוכחי שונה מכולם. "אוהבים את אלוהים - שונאים את בני-ברק", אפשר לקרוא לו. לא עוד הפחדות וגיהינום, לא עוד התחבטות בשאלות קשות של אמונה. "תן לאישיות שלך לצמוח ותמנף את זה בשלווה לתוך סוג של חזרה בתשובה" - זה המסר הנעים שנחת על עם ישראל בעיקר באדיבותה ובזכותה של ימימה אביטל, והיווה גשר להרבה אמנים אל תוך העולם האורתודוקסי המאיים.
אל תכנסו לנו לתחתונים של המצוות
בניגוד לשאר גלי החזרה בתשובה, שהמכנה המשותף שלהם היה מיסיונריות בולטת ומציקה, אנשי הגל החדש רואים בדת שלהם סוג של אינטימיות. הם לא מציקים לך איתה ולא ממש אוהבים לנפנף בה. טוב, אולי קצת, אם ממש תתעקש, ואם היחצן רוצה לקדם את הדיסק החדש. בכל מקרה, הם לא רוקדים עם דרבוקה ברחוב, לא רוצים להתחרד, לא אוהבים שחור וכובע, ממש לא מתים על ההגדרה "חזרה בתשובה" ובאופן כללי - לא אוהבים הגדרות. צמיחה אישית לא חייבת לסתור ישיבה בקפה מגניב ברוטשילד (צריך רק להקפיד על כוס פלסטיק) ואפשר לקיים את המצוות גם בלי לעזוב את שנקין. לא ממש משנה האם יש הוכחה לקיומו של האל או לא, מה שמשנה שזה עושה להם טוב ומאיר אותם מבפנים.
"אל תקטלגו אותנו", הם מבקשים, "אל תכנסו לנו לתחתונים של המצוות, אל תציקו בשאלות 'מתי אתה עובר לבני ברק'". במקום זה, תנו להם להתחזק באנונימיות ובשקט, לברך על המים בהופעה ב"זאפה", להלחין פיוטים לתחנות רדיו חילוניות למהדרין, לספר על אמונה מהורהרת למיטב מגזיני סוף השבוע ולהרצות לכם בפנים מיוסרות על האובדן שביצירה ועל האושר שבהתחברות. וכן, תנו להם גם את התמלוגים מאקו"ם.
כן, אנחנו לאו דווקא "חוזרים בתשובה" אלא יותר "מחפשים", מחפשים אחרי משהו נקי וטהור ואיתן. חלקנו מקיים גם מצוות "רגילות" שאוהבים גם בבני-ברק, אבל העיסוק המרכזי שלנו הוא באדם, ברגשות שלו, בפנימיות שלו, (לרוב דרך הצד הפנימי והקסום של התורה, ולא דרך לימוד מעמיק של הלכות "חור בסדין"). בניגוד נחרץ למה שניתן היה לחשוב - אנחנו לא רפורמים, כי רפורמים הם אלו שמתעקשים שאישה בכיפת צמר מכוערת תקרא בשבת בבוקר בבית הכנסת פרק משירי ביאליק. אנחנו גם לא קונסרבטיבים. אנחנו אורתודוקסים לכל דבר ועניין.
אנחנו חושבים שצריך לחתוך את ניר הטואלט לפיסות קטנות לפני שבת כדי לא לעבור על איסור "מחתך". אנחנו מאמינים שגם אם הורדת בכפית את הפרמז'ן מעל הספגטי בולונז זה לא הופך אותו לכשר. אנחנו דבקים בכל מצווה שהיא בגרסה המיושנת שלה, רק שאנחנו ממש לא מעוניינים להתנתק מ"עולם היצירה" (ואני מתכוון לאולפני הקלטות בדרום תל-אביב ולא להוא שבקבלת האר"י ז"ל). אנחנו מחפשים את התפקיד שלנו בעולם הזה, ובדיוק בגלל זה אוהבים להשאיר את "העולם הזה" במקום שבו מרגישים אותו הכי טוב: אזור שנקין-אלנבי.
ביום סלב, בלילה מתחזק
עוזי וייל מגדיר את עצמו דוס – אבל ממשיך לכתוב פארודיות גסות לתכניות סאטירה. מיכה שטרית קורא את כתבי הרב-קוק, מניח תפילין ו"מקיים מצווה ועוד מצווה" כהגדרתו – אבל לא תראו עליו שום סימן חיצוני. בשיעור ה"תניא" (ספר חסידות-קבלה וותיק וטרנדי) הסודי שמארגנת אתי אנקרי באיזור שוהם יש נוכחות מסיבית של סלבס שממלאים לכם על בסיס קבוע את מדורי הרכילות. את גבאי בית הכנסת שלנו אני רואה בפרסומת לטחינה, והחזן שמנעים לנו את זמירותיו בערב שבת מופיע אצלי במוצ"ש בשידור חוזר של איזו טלנובלה, , שבקרדיטים שלה מתעקש מישהו לקרוא לעצמו "נתן רביץ" – כאילו היה רב חרדי, למרות שכיפה ממש לא מופיעה אצלו בפק"ל.
"זו לא חזרה בתשובה", אמר פעם הרב מרדכי "פופיק" ארנון, "הדרך שלכם סותרת את המהלך היהודי". בניגוד אליך, פופיק, אנחנו חושבים שהיצירה שלנו, ולא משנה אם היא מוזיקלית, פרוזאית או ספרותית, היא הייעוד שלנו, היא הדבר שלשמו שלח אותנו הבורא לעולם. אנחנו מאמינים בכל לבנו שאת מה שאנחנו יודעים לעשות לא יעשה אף אחד אחר, ושקיבלנו את המתנה המיוחדת הזאת מריבונו של עולם כדי להשתמש בה, ממש להשתמש בה. לא כדי לספר עליה לחרדים משולהבים בכנסים של חזרה בתשובה, לא כדי להגיד לשבת בבני-ברק ולהקסים תלמידי ישיבה בסיפורי "אני הייתי פעם".
כיף לי ללכת לבית הכנסת בשישי עם כניסת שבת בתוך המון האנשים שגודשים את בתי הקפה של רחוב רוטשילד. אני אוהב נורא לעבור ליד "טיב טעם" ולחייך אל הזקנים התל-אביבים שיוצאים משם עם סלים עמוסי כל טוב טרף-למהדרין. זה עושה לי הרגשה של בחירה אמיתית, זה מרגיש לי כמו אהבה סודית ופרטית. אני מעדיף לשבת בתפילה שקטה ומרוכזת דווקא עם אנשים שחיים חזק וצבעוני את העולם הגס והדוחה שלנו.
אני לא רוצה "לדבר על זה", לא רוצה שיציצו לי כשאני מתחזק, לא צריך את מאה שערים סביבי כדי להרגיש מרומם. אני לא רוצה להצהיר ולא רוצה להגדיר. אני מוכן לקפוץ לבני-ברק לשיעור תורה או לקנות "קישקע" לחמין של שבת – אבל רוצה להמשיך לחייך אל הקהל של ה"זאפה" דקה אחרי שאני מברך בדביקות על הוויסקי שלי.
שתי תערוכות חדשות ממש מעצבנות חרדים: הומואים ולסביות דתיים שיוצאים מהארון, וגופות ואיברים פנימיים שמוצגים לראווה
פרשת הדוגמנית הדתייה מסרבת להירגע, ודודו כהן בכלל לא חושב שהיא דתייה
כוכי מרדכי מאמינה מאוד באלוהים, גיא מרוז דווקא לא ואפילו מוכן להמיר דת
וקבלו כמה סיפורים לשבת על אהבה, גורל, גלגל שמסתובב לו ורבי שפועל בדרכים נסתרות