הכלה נדהמה: טבעת היהלום שהוגשה לה במתנה הייתה היפה ביותר שראתה מעודה. היא הסתכלה בפניה של חמותה לעתיד ורצתה להגיד תודה על ההשקעה, על ההערכה ועל המאמץ לשמח אותה, אבל לא הצליחה להוציא מילה מפיה. "תודה", פלטה לבסוף כאנחת רווחה, "באמת לא היית צריכה".
כל המשפחה דיברה על הטבעת היקרה, שנרכשה בסכום גבוה במיוחד, והדבר רק הוסיף להתרגשות של החתונה, לשבת חתן, לשבע ברכות ולכל מה שבא לאחר מכן. הזוג הצעיר היה בשמיים, הכלה מצאה חן בעיני משפחת החתן ולהפך, והכל נראה אידיאלי.
עד שהטבעת היקרה אבדה פתאום, כעבור שבוע בלבד.
זה קרה כשמשפחת החתן ערכה סעודה לכבוד הזוג הצעיר, כחלק מה"שבע ברכות". פתאום מיששה הכלה את אצבעה ונחרדה לגלות שהטבעת איננה. כולם התגייסו מיד למשימת החיפוש: מגירות נפתחו, המזוודות שנארזו לקראת ירח הדבש פורקו מתכולתן, כולם התכופפו כדי לחפש מתחת למיטות והיה אפילו מי שחיפש במקרר, בכיור ובפח. כאן החלה האידיליה להתערער. הבעל הנפלא אמנם לא אמר דבר ורק גונן על אשתו הטרייה והלחוצה, אולם משפחתו החלה לעקם את הפנים, להחמיץ את האווירה ולהתלחש עד כמה האישה הצעירה ההיא לא אחראית ולא מעריכה, ועוד ועוד פנינים מהסוג הזה.
"שטויות הכסף, העיקר האהבה", לחש בעלה שוב ושוב לתוך אוזנה והיא התרצתה, אבל ההערות והעקיצות שזרמו בהמשך ממשפחתו ניחמו אותה הרבה פחות. כשהאווירה והלחשושים לא פסקו היא הבינה שאינם סומכים עליה, שהם חושבים שהיא אדם לא רציני ולא אחראי, ובהמשך נפגעה והעדיפה לצמצם את ביקוריה בבית הוריו לכמות אפסית. קור השתרר בינה לבינם.
עד שיום אחד, חודשים ספורים לאחר מכן, בעלה לבש לקראת אחד החגים את החליפה אותה לבש בחתונה ובשבוע שלאחריה. לפתע ראתה שהוא ממשש בצורה מוזרה את אחד הכיסים, שמשהו בתוכם בלט באופן מוזר, וכעבור שניות התגלה כי האבידה נמצאה! הטבעת היקרה, שעלתה לאמו אלפי דולרים, הייתה כאן כל הזמן. שניהם התרגשו מאוד, היא החלה אפילו לבכות, כאילו פורקת מעליה את כל המתח שהצטבר סביב אובדן הטבעת במשך כל אותם חודשים.
משפחתו, ששמעה את הבשורה על כך שהחתן הוא-הוא ה"אשם" באובדן הטבעת, הגיעה לביתם, התנצלה בפני הכלה והכל חזר על מי מנוחות. תיק חוסר האחריות עבר לבעלה והיא נתפסה שוב כאדם רציני, אחראי, שתמיד אפשר לסמוך עליו. כמו שהייתה תמיד.
אבל לא הכל היה מושלם. האישה, שספגה כל כך הרבה בכל כך מעט זמן, החלה לנטור לבעלה. זו לא הייתה נטירה קשה ממש, אבל היא קצת כעסה עליו שבגלל פזרנותו כולם נטפלו אליה והעיבו על שמחת תקופת כלולותיה. מדי פעם עקצה אותו כשנזכרה בנושא, אבל הוא רק חייך במבוכה. וכך עברו להם השנים, הם הביאו ילדים לעולם, והנושא כמעט נשכח ורק הפך לאנקדוטה משפחתית המספרת כיצד כולם האשימו את אמא באובדן הטבעת, אבל בסוף התברר שאבא חסר האחריות הוא זה ששכח אותה בכיס חליפתו.
13 שנים עברו, ויום אחד לקראת הפסח ישבה האישה לעשות סדר בשלל המסמכים, תעודות הביטוח וקבלות הרכישה שלהם. היא זרקה מסמכים רבים, וכשהגיעה לתעודת האחריות של אותה טבעת יקרה - מה שראתה הכה בה בעוצמה רבה. תאריך הרכישה היה מספר חודשים לאחר תאריך חתונתם. עכשיו היא הבינה את הכל.
כשחזר בעלה הביתה היא נפלה על צווארו בבכי. "כל השנים האלה נטרתי לך על שאיבדת את טבעת היהלום", אמרה בהתרגשות, "אבל לא הבנתי איזה בעל נפלא ומושלם אתה. אתה רכשת את אותה טבעת בדיוק, כשהיינו זוג צעיר ללא כסף. שכחת רק לשנות גם את התאריך, למקרה שיום אחד אמצא את התעודה...".
בעלה היה נרגש לא פחות. הוא הודה ב"אשמה", וסיפר לה על התלאות שעבר על מנת לגייס בחשאי הלוואות לרכישת הטבעת היקרה, הכל על מנת להחזיר את שלום הבית והמשפחה על כנו. כי למרות העקיצות מבני המשפחה, הקושי הכלכלי ותדמית חסר האחריות שדבקה בו, ידע שהכי חשוב זה לשמח את אשתו האהובה, בדיוק כמו שהתחייב בפניה אי שם מתחת לחופה, לפני 13 שנים.
הנה עוד כמה סיפורים לשבת:
האם אפשר לשנות גורלות?
אל תתרברבו, כי לגלגל יש נטיה להסתובב
הרבי פועל בדרכים נסתרות
יותר ויותר אמנים מתקרבים לדת, אבל בכל זאת נשארים תל אביביים. איך זה עובד?