קשה לפתוח מוסף תרבות לאחרונה בלי להיתקל באמן מתחזק: שי גבסו עם זקן ואתי אנקרי עם מטפחת, כל משפחת בנאי כמובן, יהודה סעדו שתמיד היה שם, גרוניך שר פרקי תהילים, אריאל זילבר משמח מתנחלים, עמיר בניון מתפייט בכל פינה, ומיכה שטרית וארקדי דוכין מתראיינים בנושאי אמונה. אם זו לא הייתה כתבה באתר אינטרנט – בוודאי מישהו מהנזכרים לעיל היה מלחין אותה באווירת שאנטי וגיטרות רגועות ושולח אותה היישר לפלייליסט של גלגל"צ, אחרי שולי רנד ולפני עובדיה חממה.
גם אני שם, מסתובב ברוטשילד בואכה שינקין ועמוק בתוך שבת ובית הכנסת, ומהמקום שלי אני יכול לספר שמדובר בגל חזרה בתשובה אחר לגמרי ממה שנחשפנו אליו כל השנים.
ההיסטוריה הישראלית ידעה הרבה "גלים" של חזרה בתשובה: בין 67' ל-73' היו בעלי התשובה של "אחרי המלחמות", האנשים ששאלות החיים והמוות גרמו להם לחפש תשובות, תאבי פילוסופיה שניסו לעמת את המדע והתורה וכונו בעגה החרדית "הטייסים", בגלל קבוצה של טייסים שחזרו בתשובה בשיטת "חבר מביא חבר" (וגם בגלל הנטייה החרדית להפוך כל שק"מיסט חוזר בתשובה לטייס קרב לשעבר); שנות ה-70 הביאו את "הבוהמיינים" של אורי זהר ופופיק ארנון ו"האמריקאים", ששילבו אקסטזה דתית בציונית, עלו לארץ והתיישבו בכל מקום שנראה להם מספיק קרוב לריכוז אוכלוסיה פלשתינית;
בשנות ה-80' התפתחה "משפחת מיקסרוביץ", גל החוזרים בתשובה של ש"ס הקרוי על שם הרב אמנון יצחק, שמילא אצטדיונים בתושבי שכונות מצוקה וגרם להם להיכנס בשער אחד של "יד אליהו" בתור עדר ערסים מתלהמים, ולצאת בשער שממול בדיוק אותו עדר – אבל חבושים ב"כיפת בית משפט" ולבושים ציצית. בסוף שנות ה-90 התחיל הגל של ברסלב, שהציב בראש עשרת הדברות את המצווה "הפרע לתנועה בכל צומת מרכזית בתל-אביב" וכלל, לצד נציגים הגונים כמו ג'וני שועלי ונועה ירון, גם שלל סטלנים שהחליפו את האקסטזי של גואה באקסטזי תל-אביבי ותמונות של "רבינו". וכמובן, לאורך כל השנים שורד לו בכבוד "הגל השקט" – החוזרים בתשובה של חב"ד שתמיד מטפטפים בזרם קבוע ויציב, ומתמסרים, שקטים סבלניים ומפויסים, לפולחן האישיות המשיחיסטי ו"למשרד השליחויות" החב"די הידוע: הקמת מרכזי חב"ד בכל מקום שיש בו למעלה משני יהודים וקוקה קולה.
כאמור, הגל הנוכחי שונה מכולם. "אוהבים את אלוהים - שונאים את בני-ברק", אפשר לקרוא לו. לא עוד הפחדות וגיהינום, לא עוד התחבטות בשאלות קשות של אמונה. "תן לאישיות שלך לצמוח ותמנף את זה בשלווה לתוך סוג של חזרה בתשובה" - זה המסר הנעים שנחת על עם ישראל בעיקר באדיבותה ובזכותה של ימימה אביטל, והיווה גשר להרבה אמנים אל תוך העולם האורתודוקסי המאיים.
אל תכנסו לנו לתחתונים של המצוות
"אל תקטלגו אותנו", הם מבקשים, "אל תכנסו לנו לתחתונים של המצוות, אל תציקו בשאלות 'מתי אתה עובר לבני ברק'". במקום זה, תנו להם להתחזק באנונימיות ובשקט, לברך על המים בהופעה ב"זאפה", להלחין פיוטים לתחנות רדיו חילוניות למהדרין, לספר על אמונה מהורהרת למיטב מגזיני סוף השבוע ולהרצות לכם בפנים מיוסרות על האובדן שביצירה ועל האושר שבהתחברות. וכן, תנו להם גם את התמלוגים מאקו"ם.
אנחנו חושבים שצריך לחתוך את ניר הטואלט לפיסות קטנות לפני שבת כדי לא לעבור על איסור "מחתך". אנחנו מאמינים שגם אם הורדת בכפית את הפרמז'ן מעל הספגטי בולונז זה לא הופך אותו לכשר. אנחנו דבקים בכל מצווה שהיא בגרסה המיושנת שלה, רק שאנחנו ממש לא מעוניינים להתנתק מ"עולם היצירה" (ואני מתכוון לאולפני הקלטות בדרום תל-אביב ולא להוא שבקבלת האר"י ז"ל). אנחנו מחפשים את התפקיד שלנו בעולם הזה, ובדיוק בגלל זה אוהבים להשאיר את "העולם הזה" במקום שבו מרגישים אותו הכי טוב: אזור שנקין-אלנבי.
ביום סלב, בלילה מתחזק
"זו לא חזרה בתשובה", אמר פעם הרב מרדכי "פופיק" ארנון, "הדרך שלכם סותרת את המהלך היהודי". בניגוד אליך, פופיק, אנחנו חושבים שהיצירה שלנו, ולא משנה אם היא מוזיקלית, פרוזאית או ספרותית, היא הייעוד שלנו, היא הדבר שלשמו שלח אותנו הבורא לעולם. אנחנו מאמינים בכל לבנו שאת מה שאנחנו יודעים לעשות לא יעשה אף אחד אחר, ושקיבלנו את המתנה המיוחדת הזאת מריבונו של עולם כדי להשתמש בה, ממש להשתמש בה. לא כדי לספר עליה לחרדים משולהבים בכנסים של חזרה בתשובה, לא כדי להגיד לשבת בבני-ברק ולהקסים תלמידי ישיבה בסיפורי "אני הייתי פעם".
כיף לי ללכת לבית הכנסת בשישי עם כניסת שבת בתוך המון האנשים שגודשים את בתי הקפה של רחוב רוטשילד. אני אוהב נורא לעבור ליד "טיב טעם" ולחייך אל הזקנים התל-אביבים שיוצאים משם עם סלים עמוסי כל טוב טרף-למהדרין. זה עושה לי הרגשה של בחירה אמיתית, זה מרגיש לי כמו אהבה סודית ופרטית. אני מעדיף לשבת בתפילה שקטה ומרוכזת דווקא עם אנשים שחיים חזק וצבעוני את העולם הגס והדוחה שלנו.
אני לא רוצה "לדבר על זה", לא רוצה שיציצו לי כשאני מתחזק, לא צריך את מאה שערים סביבי כדי להרגיש מרומם. אני לא רוצה להצהיר ולא רוצה להגדיר. אני מוכן לקפוץ לבני-ברק לשיעור תורה או לקנות "קישקע" לחמין של שבת – אבל רוצה להמשיך לחייך אל הקהל של ה"זאפה" דקה אחרי שאני מברך בדביקות על הוויסקי שלי.
שתי תערוכות חדשות ממש מעצבנות חרדים: הומואים ולסביות דתיים שיוצאים מהארון, וגופות ואיברים פנימיים שמוצגים לראווה
פרשת הדוגמנית הדתייה מסרבת להירגע, ודודו כהן בכלל לא חושב שהיא דתייה
כוכי מרדכי מאמינה מאוד באלוהים, גיא מרוז דווקא לא ואפילו מוכן להמיר דת
וקבלו כמה סיפורים לשבת על אהבה, גורל, גלגל שמסתובב לו ורבי שפועל בדרכים נסתרות