מאות חרדים הפגינו בשבת נגד התועבה בירושלים. לא, לא התקיים מצעד גאווה נוסף. ההתפרעות הייתה נוכח פתיחת שעריו של "יס פלאנט" הירושלמי בשבתות, ופתיחת בית קולנוע בעיר הקודש כמוהו כחילול שבת המוני. באופן שאינו מפתיע, חילול שבת מוגדר על פי ההלכה כתועבה. כן… בדיוק כמו משכב זכר.
למול כל אלה, נשמעו קולות מכל עבר שלא נשארו אדישים להתפרעות החרדים בעיר. בעיני רבים, פתיחת בית קולנוע בשבת בבירתנו הקדושה - זה עניין לגיטימי לחלוטין, מאחר וישראל היא מדינה דמוקרטית וחופשית ואולם הקולנוע הממוקם בשכונה חילונית לא אמור להפריע למרקם העדין בעיר. רבים גם הביעו זעזוע וסלידה נוכח ההתפרעויות החרדיות - "זה טרור וכפייה דתית", "הגיע הזמן להעמיד אותם במקומם", "לא ייתכן שהם ינהלו את המדינה" וכלה בטיעון המנצח "בירושלים גם תושבים חילונים - חיה ותן לחיות".
באופן משונה, נעלמו להם כליל הסיסמאות המבקשות לכבד את צביונה של העיר, להכיר ברגשות הדתיים, לשמור על המרקם העדין שלה. אנשים יצאו מגדרם כדי להילחם מול התפרעות החרדים ואף אחד לא תמה על פתיחת בית קולנוע ירושלמי בשבת. אבל מה שנכון לפתיחת "יס פלנט", לא כך כשמדובר בקהילה הגאה.
קצת אחרי הירצחה של שירה בנקי ז"ל במצעד הירושלמי, הרשת געשה ורעשה סביב הטיעון הנצחי שרבים עודם מחזיקים בו: "אבל למה דווקא בירושלים?", "ירושלים היא עיר הקודש והיהדות לא מכירה בהומואים - זו פרובוקציה לשמה". התגובות המגדפות מיהרו להגיע - "מגיע להם", "למה הם עושים דווקא", "בשביל מה צריך מצעד?" וכו'. כל אלה עומדות בפער לא סביר לתגובות נוכח התפרעות החרדים עם פתיחת בית הקולנוע בשבת. פתאום, כשזה נוגע לתרבות הבילוי שלהם (סרט בשבת), אלוהים לא קיים. הם רק שוכחים שדין חילול שבת כמוהו כדין משכב זכר - תועבה שניהם.
מבין כל ההומופובים, הסוג הנורא מכל הוא זה החילוני, הלכאורה נאור, שמשתמש בטיעונים דתיים כדי להסתיר את דעותיו ההומופוביות. האנשים הנמנים עם הסוג הזה, הם אותם אלה שאין להם עניין בהלכה היהודית, אלא רק כשזה נוגע לקהילה הגאה, כי סרט בשבת? זה בסדר. אז מה אם לפי התנ"ך צריך לסקול אותם למוות.
במובן זה, אני מעדיף את ההומופובים הגלויים ששנאתם בוערת וחשופת שיניים מאשר את הרוב הדומם והמוסתר, שמחביא את שנאתו במעטה של טיעונים דתיים הלכתיים. עם הגלויים לפחות ניתן להילחם, מה גם שדעתם ברבים לא מוסיפה להם נקודות זכות. מי שמפחידים אותי באמת הם אותם אלה שמדברים בשמו של אלוהים רק כאשר נוח להם, ורבים כאלה יש בנמצא.
בדיוק השבוע העברתי שיחה קלה עם חברה ירושלמית קרובה, שעד לפני שבועיים העירה לי כבדרך אגב שהמצעד באמת מיותר כי "לעזאזל, למה ככה בירושלים? עיר קדושה יא רבנן". זה לא הפריע לה לזעום במקביל על דרישת החרדים לסגור את בית הקולנוע החדש. "זו עיר של כולם. עכשיו הם גם רוצים שכולם ישמרו שבת יחד איתם?!", שאלה בתמיהה. בכנות, לא עניתי. ביקשתי לבלוע את הרוק נוכח הצביעות הזו, לא רק שלה, אלא של כל מי שזורק טיעונים דתיים לאוויר נגד המצעד בירושלים, אבל כשאותם טיעונים דתיים הופנו כלפיו - פתאום אלוהים נעלם.
בדומה לכך, ניתן למצוא את השימוש באותם טיעונים של עלאק 'מדינה יהודית' גם כאשר מדובר בנישואים חד מיניים. "אני מאוד מכבדת הומואים", מספרת השכנה מהבית ממול, "אבל בכל זאת, מדינה יהודית. נישואים גאים מנוגדים לחוקי התורה". כשהיא אמרה את זה רציתי לנתק לה את החשמל בשבת בבוקר, בחום של אוגוסט, כדי לעשות אותנו שווה בשווה - אם לי אסור להתחתן פה כי זו מדינה יהודית, לך - מותק שלי - אסור להדליק מזגן בשבת כי זה חילול השם.
אנשים שומרים על צביונה הדתי של ירושלים כשזה נוגע להומואים, אבל כשזה נוגע לעצמם - ירושלים היא עיר של חילונים! אפילו שר החינוך נפתלי בנט כבר הרפה מהטיעונים הדתיים העבשים והודה: "גם אכילת מאכלים לא כשרים נחשבת כתועבה, והאיסור על משכב זכר כמוהו כאיסור על חילול שבת - אז נוציא להרוג את כל מי שמחלל שבת?". אנשים ישתמשו במילים כמו 'תועבה' ו'אדמת הקודש' אבל כשמישהו מאיים לסגור למנוע מהם פופקורן ב-30 שקל - הם ילחמו על כך בחירוף נפש.