חדשות
דרוש: שטן
כשהמלחמה הקרה הסתיימה, בתרבות ובפוליטיקה המערביים נוצרה בעיה חמורה: מי ישחק את הרעים. ואז הגיעו בן לאדן, אל קאעידה והתמונות הבלתי נשכחות של מטוסים עפים לתוך בנייני התאומים, וסגרו לנו את הפינה
בעשור שבא אחר כך התלבטו מפיקים הוליוודיים וסופרי מתח את מי ללהק לתפקיד הרעים. חלק בחרו בוותיקיו מחוסרי העבודה של הק.ג.ב, אחרים דמיינו מאפיונרים שעסקיהם מאיימים על שלום העולם כולו; לא במקרה, הבחירה הפופולרית ביותר הייתה בכלל חייזרים (היום השלישי, X Files). התחושה הייתה שעל כדור הארץ לא נותר שום נבל שיתקרב בעוצמתו לאימפריית הרשע.
עשור לאסון התאומים – פרויקט מיוחד
ההתקפה על מגדלי התאומים פתרה את הסוגיה הזו. למערב נולד אויב חדש: הפונדמנטליסט האסלאמי. כמו קודמו הרוסי, הוא התגורר באקלים לא אנושי, דיבר שפה לא מובנת (בשנים אחרי המתקפה, הצבא וסוכנויות הביון סבלו ממחסור קבוע בדוברי ערבית), ונראה שמוחו היה שטוף באידיאולוגיה שמנוגדת באופן המוחלט ביותר לאורח החיים של אזרחי ארצות הברית. הקומוניזם שלל את הבעלות על הרכוש הפרטי; האסלאם הכריז מלחמה על אלכוהול ומין. מבחינת האמריקאי הממוצע, מי שמחזיק בתפיסות מטורפות כל כך בוודאי אינו מעריך חיי אדם כמותו. בדמדומי המלחמה הקרה תהה סטינג אם הרוסים אוהבים את הילדים שלהם; כיום יש מי שמתגעגעים לשיקול הדעת הסובייטי בזמן שהם מפמפמים את אותה מנטרה לגבי הערבים.
תמונה אחת שווה אלפי הרוגים
אבל מה שחסר לאל קאעידה בכוח אש, השלים הפיגוע ב-9.11 באמצעות הדימוי החזותי שיצר. השם האמריקאי לאירוע (September 11 Attacks) מתייחס לכל ארבע ההתקפות: שני המטוסים שטסו לתוך המגדלים, זה שצלל לפנטגון וטיסה 93, שיועדה לבית הלבן אולם התרסקה בשדה בפנסילבניה לאחר שנוסעיה הסתערו בידיים חשופות על החוטפים. בארץ, לעומת זאת, קוראים לזה "אסון התאומים". במידה רבה, זהו שם מוצלח יותר, שתופס את מהות האירוע – תמונות המגדלים הבוערים והקורסים.
בעשור שחלף היו אסונות שגבו כמות דומה של קורבנות ואף יותר. ב-11/9 מתו פחות אמריקאים מאשר במלחמות שאליהן יצאה ארצות הברית בעקבות הפיגועים, וכמעט 2,000 איש איבדו את חייהם כתוצאה מקריסת הסכרים שהגנו על ניו אורלינס בעת הוריקן קתרינה - אסון מעשה ידי אדם, שנבע מהזנחה וזלזול של שנים. אבל על האירועים האלו לעולם לא יוכלו להתחרות בתמונת המגדלים הבוערים. גם היום, עשר שנים אחרי, ולמרות שראינו את התמונות האלו שוב ושוב ומכל זווית אפשרית, החרדה והאימה שטמונות בהן עדיין מורגשות היטב. הרוסים הוכיחו למערב את עוצמתם כשהקריבו עשרים מיליון איש ויצאו מנצחים מהקרב עם הנאצים; היריב החדש הדהים את אמריקה בעזרת כמה סכינים יפנים.
זה טוב ליהודים?
אגב, בעניין הזה אין הבדל בין שמרנים שחושבים שכל הערבים הם פונדמנטליסטים קיצוניים, לבין ליברלים שמאמינים ש"גם אצלנו וגם אצלם יש מטורפים דתיים". אלו וגם אלו שבויים בתפיסת מציאות של מאבק בין "טוב" מודרני ורציונלי ל"רוע" דתי ופרימיטיבי, והשאלה היחידה היא את מי הם בוחרים לתעב.
מבחינת ישראל, כל התפנית העולמית הזאת התאימה כמו כפפה ליד. הבחירה ההיסטורית של בן גוריון להתייצב לצד המערב במאבק הבין גושי הפכה את המדינה למוצב קדמי במלחמה נגד הרעים, ובכך הכתיבה פוליטיקה אזורית מסוימת במשך ארבעה עשורים. בשנות התשעים התחיל מבחינתנו משחק חדש ומסוכן. אבל ההתקפה ב-11 בספטמבר סגרה את הפינה הזאת. שוב נערכים המחנות זה מול זה, ועוד יותר מאשר בימי המלחמה הקרה, אנחנו בלב החגיגה.
הבעיה בתפיסה הזו – ושוב, זה לא עניין של ימין ושמאל – היא התעלמותה מהעלות שהתנגשות הציביליזציות גובה מאיתנו. בישראל אין דיון של ממש בנוגע למחיר ששילמנו על תפקידנו במלחמה הקרה ועד כמה ניתן היה להימנע ממנו, וכך גם בנוגע לסדר העולמי החדש. אני זוכר דיון טלוויזיוני בעת מלחמת לבנון השנייה, בו אחד המשתתפים – דווקא איש שמאל – חגג את העובדה ש"כעת ברור למערב כולו שאנחנו חוד החנית במאבק עם האסלאם". יתר המשתתפים הסכימו איתו, ורק הפרופסור למחשבת ישראל אביעזר רביצקי היסס. "אני לא בטוח שאני רוצה את התפקיד הזה", אמר פרופ' רביצקי. "חוד החנית הוא החלק שנהרס בקרב".
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן
אתר זה פועל כחוק ברישיון
